|
יהודית שדה - עפ"י פנחס שדה
1968 |
פנחס שדה:
כשהכרתי את אשתי השנייה, יהודית, הייתי מוקסם, כמעט נדהם, ממנה, ועוד לפני שהתחתנתי אתה (או קצת אחרי-כן, כבר אינני זוכר) נסעתי אתה לבקר באיזה מושב קטן ונידח בנגב, חציו נטוש וחציו מאוכלס ע"י תימנים, והכל היה שם אפוף חול ואבק. שם, בישימון ובשקט הזה, רציתי לגור ולחיות, רק איתה, ללא כל מגע עם החברה, עם האנשים, עם עתונים וכדומה, - כי מכיוון שהאמנתי כי ממנה אוכל לקבל את כל ההבנה האפשרית הדרושה לי שוב לא היה לי צורך כלשהו בהבנה אחרת ובמגע אחר, והרגשתי אז שעם ההבנה הזאת, אשר אז האמנתי במציאיתה, אוכל, באותה פינה נידחת, ודווקא שם, דווקא בקיום כזה, לחולל את היצירות הכבירות ביותר. אני זוכר עכשיו רק במעומעם את המקום ההוא, ואת שמו שכחתי בכלל. היה שם הרבה אבק, ועשבים כמושים, חרוכים משמש. אני זוכר שהסתובבנו אולי שעה שלמה בשטח ולא ראינו אף אדם.
1971 | פנחס שדה: לפני שלוש שנים, בחצות ליל-קיץ שקט, עת ישבתי בחדרי וקראתי בספר, ובחדר הסמוך נמה לה אז אשתי היפה, בא עלי לפתע פתאום רגע בו הוכיתי על-ידי תחושת-אימים פיסית של בדידות מוחלטת - של לבדיות מוחלטת - בתוך יקום הכוכבים, בתוך החלל האינסופי. לא היתה אדמה. לא היו שמים. לא היה מאומה, רק חלל. זה היה נורא ... על כל פנים רגע זה של חרדת-אלוהים, אשר כמוהו לא ידעתי מעולם ואשר לעומתו כאין הם כל ימי-המלחמה שידעתי, הוא רגע בו הוענק לי, לכהרף-עין, מושג על מצבו האמיתי של האדם בתוך יקום הכוכבים.
נסיעה | על מצוקתו של האדם (הפתיח) 1978 | פנחס שדה: אני חושב שכל אחות בבית-חולים, אחות שמגישה כוס מים לחולה או לגוסס, עושה מעשה שבחיי לא עשיתי כמותו. אשתי לשעבר היא אחות בבית-חולים, והייתי תמיד, כל יום חדש, מלא הערצה למה שעשתה. כשהיתה עייפה מהעבודה לפעמים, מהשגרה, מהמאמץ, אמרתי לה - ריבונו של עולם, אין שום מקצוע בעולם שמגיע לקרסולי עבודתה של אחות בבית-חולים, אחות שמגישה כוס מים לאדם. היא במקרה אשה יפה מאוד, ואני חשבתי על כך שיש אנשים שגוססים כל יום בבית-החולים ונפרדים מן העולם, גומרים את החלום הזה של החיים. והנה אותו אדם גוסס, הדבר האחרון שהוא רואה, לפני שהוא עוזב את העולם בצורה סופית, הוא הפנים שלה, הפנים המקסימות והיפות שלה כאשר היא נוגעת בו, מנגבת את הזיעה שלו. הייתי תמיד נרגש על הדבר הפשוט הזה. 1981 | פנחס שדה: בערב ההוא יפה היתה אשתי יותר מן הרגיל, ואף כי שנים לא מעטות חלפו מאז נישאה לי בנעוריה, ועוד שנים אחדות עברו מאז גירושינו, הנה עתה נראתה כמו פורחת בפריחה שניה, כמין ורד גדול. לבושה היתה מעיל צמר חום שירד עד לקרסוליה, ושערה השחור והמבריק, שעטר את פניה בעלות עצמות-הלחיים המונגוליות ועיני-השקד, היה צונח על צווארון המעיל. משהו מלכותי היה בחזותה, אך אפשר שאני משוחד מעט מחמת רגשותי כלפיה והתקווה לשוב ולחדש את חיינו יחד, תקווה שהביאתנו לצאת לנסיעה זו. לא הרחק, סמוך לאגם מלאכותי שמזרקה היתה קבועה במרכזו ומתיזה לצדדים אלומות של רסיסי מים נוצצים, ראיתי את אשתי במעילה החום, המלכותי, מוטלת על הדשא. עד שקרבתי אליה זעה מעט, כמתעוותת, ולרגע נגלו לאור הכוכבים פניה עם עצמות-הלחיים הנפלאות והעינים דמויות-השקד. 1984 | פנחס שדה: (בשנת 1962 התחתנת בפעם השנייה). כן. את יהודית, אשתי השניה, פגשתי בביתי. היא באה לבקר אותי עם ידידה. כשראיתי אותה, קיבלתי הלם, כאילו זרחה השמש באמצע הלילה. עוד לא נתקלתי בקסם נשי כזה בחיי. היא היתה אחות במקצועה. עוד באותו לילה ביקשתי את ידה, וכעבור שבועות אחדים נישאנו. היינו נשואים כעשר שנים. - מדוע, לדעתך, לא הצליחו נישואיך? אני לא חושב שהם לא הצליחו. הם היו, ואחר-כך הם לא היו. 1985 | פנחס שדה: שיר געגועים אל יהודית, שנים רבות לאחר הפרידה הִיא לֹא עוֹד הָיְתָה אִשְׁתִי, שֶׁעַל כֵּן, כְּשֶׁרְאִיתִיהָ שׁוּב יְשֵׁנָה עַל מִטָתֵנוּ, בְּמֶתֶק, שְׂעָרָה הַשָׁחֹר פָּרוּשׂ עַל הַכַּר, נָחָה עָלַי שִׂמְחָה חֲרִישִׁית, שַׁלְוָה. הִמְתַנְתִי עַד שֶׁתִיקָץ מִשְׁנָתָה, הָאִשָׁה הַיָפָה, הַחֲזָקָה, הַחַיִים. אֲבָל אַחֲרֵי-כֵן, לְאוֹר הַחַשְׁמַל הַצָהֹב, כְּשֶׁלָבְשָׁה שִׂמְלָתָה וְגַרְבֶּיהָ, הָלְכָה לָה. לֹא הָיָה זֶה אֵפוֹא מַה שֶׁהָיָה. הַכֹּל הָיָה כְּלֹא הָיָה. אַחֲרֵי-כֵן, בְּדִמְדוּמֵי עֶרֶב שַׁבָּת, בָּרַכֶּבֶת: שֶׁאָשׁוּב, לְפָחוֹת, אֶל בֵּיתִי בַּפַּרְוָר, שֶׁלֹא אִוָתֵר בְּאֵין כְּלוּם, כִּנְשָׁמָה לְאַחַר הַמָוֶת. אֲבָל הַנוֹסְעִים כְּבָר יָרְדוּ בְּתַחֲנוֹתֵיהֶם זֶה אַחַר זֶה, רַק הַתֵימָנִי הַצָנוּם, אֲפֹר-הַזְקַנְקַן, הוּא וְסִיעַת צֶאֱצָאָיו עוֹד נוֹתְרוּ, בְּדַרְכָּם אֶל קְצֵה הַמְסִלָה, אֶל כְּפָרָם הַצָחִיחַ בֵּין גִבְעוֹת יְרוּשָׁלַיִם. תוֹעֶה, אוֹבֵד, הַרְחֵק מִבֵּיתִי, הוֹלֵךְ וּמִתְרַחֵק, לְיַד הַחַלוֹן יָשַׁבְתִי, בְּעֵינַים זוֹלְגוֹת וְזוֹלְגוֹת דְמָעוֹת, מְמַלְמֵל תְפִלָה שֶׁאֵינָה תְפִלָה: "פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵשִׁים וְעַל" וְכוּ'. שירים 1988-1985 1985 | פנחס שדה: אשתי השנייה היתה אחות בקיבוץ, בנגב. מכרה הביאה אותה אלי. כשנפתחה הדלת הייתי המום לראותה, אשה נהדרת. ידעתי מיד שאני רוצה לשאת אותה אך הצעתי לה נישואים רק אחרי שעה. נישאנו כבור שבועיים רק משום שברבנות עיכבו. היינו נושואים כעשר שנים. היא אשה נפלאה. 1992 | פנחס שדה: (יהודית) היא מאוד יקרה לי עד היום, מה עוד שהיא אחות במקצועה. יהודית טרחה להתקשר, למרות שרק לפני שבועיים התחתנה עם איש יקר, העוסק בענייני ביטחון, ובוודאי יש לה עניינים אחרים בראש. 1992 | פנחס שדה: אני זוכר כשקיבלתי התקף, לקחו אותי באמבולנס ודבר ראשון ביקשתי שיתקשרו עם אשתי השניה. לא הזמנתי אותה להתבדר, חשבתי שזהו, גמרתי. וזאת למרות שאין לי איתה קשר יום יומי. ואולי אפילו יש בליבה עלי. ולמרות זאת היא דאגה דאגה עמוקה ולקחה ישר טקסי כי פחדה לנהוג לבד.
קישורים | בעלי, זכרונו לברכה, היה עריץ גמור - ראיון עם יהודית שדה
באתר: 15.11.2004 | עודכן: 15.11.2004
|
