על אי-הצורך לנסוע לסין
מאת פנחס שדה

מִישֶׁהִי סָחָה לִי לֹא מִכְּבָר עַל אוֹדוֹת שְׁאִיפָתָה לִנְסֹעַ, בְּאַחַד הַיָמִים, לְסִין.
תָמַהְתִי. מַה לָךְ לִנְסֹע לְסִין?
אֲנִי, אֵין לִבִּי אֶלָא לִנְסֹעַ וְלָשׁוּב אֶל אֲשֶׁר חָיִיתִי, אֶל אוֹתָם הַחַיִים.
אוֹתָן עָרִים. אוֹתוֹ רְחוֹב. אוֹתוֹ בַּיִת. הָעֵץ עַל הַמִדְרָכָה.
הַמִסְעָדָה הַצְנוּעָה בְּקֶרֶן הָרְחוֹב, שָׁם סָעַדְתִי בְּלֶחֶם וְדָג. פְּנֵי הַמֶלְצָרִית הַהִיא.
אוֹתוֹ הַגֶשֶׁם. אוֹתָם הַשָׁמַיִם. אוֹתָה רַכֶּבֶת הַלַיְלָה. אוֹתוֹ הָאֹשֶר, וְהַחַיִים.
לָשׁוּב בְּשִׁיבָה נִצְחִית, חוֹזֶרֶת וּמִתְחַדֶשֶׁת לָנֶצַח, לָנֶצַח.
לִבִּי יוֹצֵא לָשׁוּב וְלָשֵׂאת אֶת הָאִשָׁה אֲשֶׁר עָזַבְתִי לִפְנֵי שָׁנִים רַבּוֹת.
אֶת חִין פָּנֶיהָ, אֶת אוֹר חִיוּכָה, אֶת יְפִי גֵוָה. הִיא הָיְתָה אִשְׁתִי.
לוּ הוֹאִיל הָאָדוֹן אֱלֹהִים לוֹמַר לִי: פִּנְחָס עַבְדִי, נֶעְתַרְתִי לְךָ.
הִנֵה לְךָ הַחַיִים הַנִצְחִיִים. שׁוּב וָשׁוּב, בְּשִׁיבָה לְאֵין קֵץ,
אֶל כָּל אֲשֶׁר אָהַבְתָ, אֲשֶׁר חָיִיתָ, שׁוּב לֵךְ לְךָ אֶל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הֶרְאִיתִיךָ.

לִפְנֵי יָמִים אֲחָדִים סַרְתִי, בַּצָהֳרַיִם, לַסוּפֶּרְמַרְקֶט בִּשְׁכוּנַת יַד-אֵלִיָהוּ. אוֹתוֹ יוֹם
הִגִיעַנִי בַּדֹאַר סַךְ לֹא בִּלְתִי-נִכָּר שֶׁל מָמוֹן; תַשְׁלוּם
אֲשֶׁר שָׁלַח לִי הַמוֹ"ל בַּעֲבוּר סְפָרַי.
אָמַרְתִי אֶל לִבִּי: קְנֵה לְךָ, לוּ אַךְ הַפַּעַם, מַשֶׁהוּ. הִנֵה כָּל הָעָם
צוֹבֵא עַל הַמַדָפִים. קְנֵה גַם אַתָה דְבַר-מָה.
וְסַבּוֹתִי, פַּעַם וּפַעֲמַיִם, אֶת טוּרֵי הַמַדָפִים, וְהִבַּטְתִי בָּם בְּעִיוּן נִמְרָץ,
אַךְ אַף לֹא מְאוּם הִתְגַשֵׁם לְנֶגֶד עֵינַי. הִבַּטְתִי וְלֹא רָאִיתִי דָבָר.
וּכְשֶׁהִגַעְתִי, בְּקֵץ דַרְכִּי, אֶל דוּכַן הַקֻפָּאִית, לֹא הָיוּ עִמִי בַּסַל
אֶלָא כִּכַּר לֶחֶם אַחַת, וַחֲפִיסַת גְבִינָה, וְשָׁלֹש קַעֲרִיוֹת שֶׁל לֶבֶּן.
וְאוּלָם לִפְנוֹת עֶרֶב, בְּהִתְהַלְכִי בַּגֶשֶׁם הַדַק, בָּאַפְלוּלִית הַיוֹרֶדֶת, סָמוּךְ
לַתַחֲנָה הַמֶרְכָּזִית, נִקְלַעְתִי אֶל סִמְטָה אַחַת,
שָׁם, בְּחַלוֹן-רַאֲוָה שֶׁל חֲנוּת קְטַנָה, רָאִיתִי, מוּאֶרֶת בְּחַשְׁמַל חִוֵר,
שִׂמְלַת-כַּלָה לְבָנָה.
רֶגַע אָרֹךְ עָמַדְתִי מִתְבּוֹנֵן בָּה, וּמְאֹד נִחַמְתִי בְּלִבִּי
עַל כִּי לֹא הָיָה לְאֵל-יָדִי לִקְנוֹת כְּמוֹתָה לְאִשְׁתִי בְּיוֹם חֲתֻנָתֵנוּ.
עַתָה, אֲבוֹי לִי, לָעַד כְּבָר לֹא אוּכַל לִקְנוֹת לָה שִׂמְלַת-כְּלוּלוֹת לְבָנָה זוֹ.

ינואר 1986

---

נדפס לראשונה ב"הארץ", 23.4.1986
נכלל בספר "שירים 1988-1985", פנחס שדה © הוצאת שוקן 1988

באתר: 25.9.2003 | עודכן: 15.11.2004