מוּסִיקָה - מאת פנחס שדה
עַל חוֹף הַיָם בְּדִמְדוּמֵי עֶרֶב
בַּחֲלִיפוֹת שְׁחוֹרוֹת וְנַעֲלֵי זַמְשׁ
עוֹבְרִים אָנֶה וָאָנָה
עֲרָבִים וּבִידֵיהֶם מִזְוָדוֹת
מֵאַחֲרֵי תְלוּלִית שֶׁל חוֹל
בֵּין נַרְקִיסִים וְנֵר-הַלַיְלָה
רוֹבֶצֶת בְּעֵינַיִם פְּקוּחוֹת
דִינָה צְהֻבַּת הַשֵׂעָר.
הָאַחִים שִׁמְעוֹן וְלֵוִי
בֵּין עֳפָאֵי הַתֹמֶר
מַאֲהִילִים בְּכַף עַל עֵינָם
חֲבֵרִים יְהוּדִים עַל הַצַמֶרֶת
הֲרוֹאִים כְּבָר אֶת רוֹדוֹס
אֶת צוּקֵי דוֹבֶר הַלְבָנִים
אֶת נְיוּ-יוֹרְק אֶת אַלַבָּמָה
הֲרוֹאִים אֶת קֵץ הַיָמִין?
עַל גִבְעַת הַחוֹל מִמְכוֹנִית
עִם דִגְלוֹן לָבָן מִתְבַּדֵר
צוֹפִים בְּמִשְׁקְפוֹת-שָׂדֶה
נְצִיגֵי מְדִינָה יְדִידוּתִית
לְאוֹר הַשְׁקִיעָה עַל מַפָּה
רָכוּן הַשַׁגְרִיר הַהוֹלַנְדִי
לְאַט לְאַט מַבְשִׁילִים
פֵּרוֹת הַגֵיהִנוֹם הַקְטַנִים.
וַאֲנִי שׁוֹמֵעַ מוּסִיקָה
כִּי מוּסִיקָה הִיא מַה שֶׁנוֹתַר
וְלוּ גַם בַּמוּבָן הַפִּיתָגוֹרָאִי
בְּקַו מֵלוֹדִי פָּשׁוּט
נִשָׂא הַנוֹשֵׂא הַנִשְׂגָב
עִם חֲלִילִים, עִם כִּנוֹרוֹת
עִם מַיִם, קוֹנְכִיוֹת וְרוּחַ.
נֵרוֹת-הַלַיְלָה הַחוֹפִיִים
נֶעֱצָמִים אֶחָד אֶחָד
לְאַט לְאַט מַבְשִׁילִים
פֵּרוֹת הַגֵיהִנוֹם הַקְטַנִים
אֵין עוֹד לִרְאוֹת דָבָר
נוֹתַרְנוּ רַק הִיא וַאֲנִי
דִינָה מְדַבֶּרֶת וּכְמוֹ בַּחֲלוֹם
אִישׁ לֹא יִשְׁמַע אַךְ אֲנִי שׁוֹמֵעַ.
וּכְשֶׁתִשְׁקַע הַשֶׁמֶשׁ וְיִהְיֶה חשֶׁךְ
וְיָבוֹא הַחֹרֶף וִיהִי קַר
וּמִטְרוֹת מַיִם מָרִים יֵרְדוּ
מָה אֶעֱשֶׂה בַּשָׁעָה הַהִיא
זְכֹר אוֹתִי, פִּנְחָס שָׂדֶה,
שִׂים כְּאֵבִי עִם כְּאֵבְךָ
אֶת לֶחְיְךָ שִׂים עַל לֶחְיִי
אוּלַי יֵחַם לִי מְעַט, אֲנִי פּוֹחֶדֶת.
ואֲנִי שׁוֹמֵעַ מוּסִיקָה
כִּי מוּסִיקָה הִיא מַה שֶׁנוֹתַר
הַנוֹשֵׂא הַנִשְׂגָב פּוֹרֵשׂ
מֻטוֹת כְּנָפַיִם אֵינְסוֹפִיוֹת
שֶׁל הִצְטַעֲרוּת, שֶׁל חֲרָטָה
טוֹפֵחַ מֵעַל יָם הַחשֶׁךְ
מַה שֶׁאָבַד לְךָ אֵין לְהָשִׁיב.
עֲזֹר לִי פִּנְחָס אֲנִי פּוֹחֶדֶת
מוֹשְׁכִים אוֹתִי מַטָה, מִי אֵינִי יוֹדַעַת
וּמֵעֵבֶר הַיָם הַקוֹלוֹת הָאֵלֶה
אֵינִי יְכוֹלָה לֹא לָנוּס לֹא לָנוּעַ
אֲנִי שׁוֹמֵעַ אוֹתָךְ, דִינָה
וְאֶת הַיָם וְאֶת הַמוּסִיקָה.
מִקֵץ שְׁנוֹת חַיִים רַבּוֹת
וַאֲנִי אֵינִי עוֹד נַעַר
הֲבִינוֹתִי כִּי עִם מוֹצַרְט הָאֱמֶת
כָּל דֶרֶך אַחֶרֶת קָשָׁה מִזֹאת
אֶת הַכְּאֵב הֲכִי עָמֹק
הַלֵב הַנִקְרָע הַדְמָעוֹת הַזוֹלְגוֹת
אֶת טַעַם לַעֲנַת הַמָוֶת
בְּמִינוּאֶט עָנֹג, בְּאַדַגְ'יוֹ חֲגִיגִי.
אַךְ אֵין זֹאת כִּי אִם בְּמַשֶׁהוּ שָׁגִיתִי
אוֹ אוּלַי גוֹרָל הוּא זֶה
אֵלִים בִּלְתִי נִרְאִים חֲרָצוּהוּ
הַמוֹיְרוֹת, הַאֵרִינְיוֹת בְּמִסְתְרֵיהֶן
לְמַטַרָה מִבִּינָתִי נִשְׂגֶבֶת
עִם זֹאת תְחִנָתִי שְׁטוּחָה
אַל נָא כֹּה בְּעֶבְרָה וָזַעַם.
עוֹד אֲנִי שֹוֹמֵעַ מוּסִיקָה
אַךְ כֹּחִי הוֹלֵךְ הָלוֹךְ וְכַלֵה
נוֹתַרְתִי לְבַדִי לְגַמְרֵי
הַכְּאֵב הוֹלֵךְ וְסוֹגֵר עָלַי
אַב הָרַחֲמִים עֲזֹר נָא לִי
הַשָׁעָה מָרָה וְהַלַיְלָה מַר
וְהַיָם הוֹלֵךְ וְאָפֵל וְאֵין לוֹ סוֹף.
נכלל בספר "ספר האגסים הצהובים", שוקן 1985
פנחס שדה: ... אני לפעמים מתחיל לכתוב משהו, ואיזו מוזיקה פנימית מושכת אותי, כמו השיר "מוזיקה". לא היה לי שום מושג מה אני הולך לכתוב, איך זה יתקדם, וגם הופיעו שם דברים שלא ידעתי בדיוק מה הם: פתאום איזה שגריר הולנדי מסתכל במשקפת על גבעה על שפת הים. אני עד היום לא יודע מיהו אותו שגריר הולנדי ומה עשה שם על גבעה, האמת היא שאיזו מוזיקה משכה את כל הדברים האלה. הכנסתי לשם דברים, שהיו במצב הריאלי שלי באותה עת - אובדן של מישהי, צער, קינה, זיכרון - אבל המוזיקה היא שמשכה את הכל ...
|
ראיון, 1987 |
באתר: 15.11.2004 | עודכן: 15.11.2004
