|
על מצבו של האדם (רומאן)
מאת פנחס שדה, הוצאת עם-עובד, 1967, 243 עמודים, כריכה רכה ציור העטיפה לקוח מתוך הולדת ונוס לסנדרו בוטיצ'לי, גרפיקה אומנים בע"מ ת"א מהדרות: 1967 תשכ"ז, 1972 תשל"ב, 1975 תשל"ה © הוצאת ספרים עם עובד בע"מ תל אביב נסדר ונדפס באייר תשכ"ז בדפוס דבר בע"מ תל-אביב Notes on Man's Condition, a novel by Pinhas Sadeh Am Oved Publishers Ltd Tel Aviv May 1967 Printed in Israel
עולמו של היחיד, כפי שהוא משתקף בחייהם של צעירים בישראל - בעלי שאר-נפש המחפשים את המשמעות והיופי שבחיים כאן, וחובשי-משרדים "עלובי חיים" השקועים במצוקתם האילמת מכאן - מתואר ברומן מסעיר-לב זה מאת מספר רב-כוח, מן המקוריים ביותר בספרות העברית הצעירה. בדידות האדם באשר הוא באה כאן לידי ביטוי עז, בלתי-שכיח.
פנחס שדה נולד בתרפ"ט והתחנך בבית-הספר "ביל"ו" בתל-אביב ובקיבוץ שריד שבעמק יזרעאל. עסק במלאכות שונות - בהן לבלר, ספרן, רועה-צאן, שומר-לילה במחנה-עבודה בערבה - שירת בצה"ל והשתתף במלחמת הקוממיות. שירו הראשון נדפס ב-1946.
מספריו: "משא דומה", שירים, תשי"א; "החיים כמשל", אוטוביוגרפיה תשי"ח; "הגנב", סיפור לנוער תשכ"ד. "החיים כמשל" הופיע בתרגום אנגלי. משיריו תורגמו לאנגלית, צרפתית וספרדית. עם עובד | כריכה אחורית
1968 | פנחס שדה:
אמנם לא כל אחד הוא רימבו, - הגיבור שלי ב"על מצבו של האדם", יונה בן-דוד, בוודאי שאיננו רימבו. היתה לי מלחמה קשה, באמת קשה וממושכת, עם הוצאת-הספרים, כדי להשאיר בספר את הקטע אשר בו, כשהוא מצפה לשוא לאותה תופרת, הוא מאונן ברחוב הלילי. נראה לי כי מעשה זה, מצב זה, הוא גבול הבדידות, הטראגי, הקודר, ועם זאת הפאתיטי והנרגש.
1983 | פנחס שדה:
זאת היתה תקופה שלא היה לי מיל על הנשמה, זאת היתה תקופה שהתחתנתי ולא היה לי ולאשתי איפה לגור, היא נשארה בקיבוץ, לא היתה לנו דירה, זאת היתה תקופה כל-כך קשה בחיי, וזה היה חשוב לי אז להוציא את הספר הזה. והם, שביקשו אותו ממני, שיגעו אותי עם "על מצבו של האדם" שמונה חדשים על קטע קטן! ואתה יודע מה הקטע הזה? כתוב שם באופן מרומז שבמרומזים (אני הרי אין לי בכל הספרים שלי אף מלה אחת גסה) כי אחד הגיבורים, בצורה המוצדקת ביותר, ההכרחית ביותר, כנראה מאונן. והם, שמונה חודשים שיגעו אותי! ... אפילו לאחר עשר שנים, לא יכולתי לשכוח, וביקשתי מ"עם עובד" להחזיר לי את הזכויות על הספר ולא להוציאו יותר אצלם.
1993 |
יותם ראובני: מה הביא אותך, אם כן, לכתוב את הרומן "על מצבו של האדם" ומדוע לא השלמת את הספר?
פנחס שדה: קשה לי להכנס לזה עכשיו, אחרי שנים, למחשבות שהיו לי אז. זאת היתה גם תקופה בחיי, מבחינה חיצונית, די קשה. זו הייתה תקופה שהתחתנתי פעם שנייה ולא היה לנו כסף ... בתוך כל הבלבול פתאום התיישבתי לכתוב את הספר הזה. את על מצבו של האדם כתבתי לא בקלות ולא בשמחה ולקח לי כחמש שנים ממש. חרשתי במחרשה פרימיטיבית ... פתאום הרגשתי שכל הגיבורים האלה הם פשוט טרחנים, זה אנשים שאני המצאתי אותם ועשיו אני לא יכול להיפטר מהם. 1994 | יהודית שדה: כשקראתי את כתב היד של "על מצבו של האדם", אמרתי לו שהספר כתוב טוב אבל הוא משעמם. הוא נפגע והגיב קשה, אבל העריך את הכנות. אני באמת חושבת שהספר לא זורם כמו "החיים כמשל", הוא קשה מאוד לקריאה וגם לא הצליח כמו "החיים כמשל". הוא ניסה לכתוב לו המשך, רשם פתקאות, ניסה ולא הצליח. הוא טען שאינו סופר במובן של כותב רומנים. אבל כאן הוא רצה לכתוב משהו קלאסי עם גיבורים יוצאי דופן. 1994 | אהוד בן עזר: פעם סיפר לי באריכות את כל מה שהתכוון לכתוב בחלקו השני של הרומאן "על מצבו של האדם", ואשר ממנו כתב לימים רק את הפרקים האחרונים, בספרון "העשב האדום בוער לאט, הנהר הירוק זורם לעד", שיצא לאור בספריית "תרמיל" בעריכת ישראל הר, באפריל 1970. כל-כך היה שקוע בעצמו, עד שלא הצליח מימיו לכתוב את כל חלקו השני של הרומאן, כי קשה היו לו לבדות דמויות ומעשים שאינם הוא, הוא על שתי פניו - הטוען לגאונות, והחלכה: אבשלום, ויונה בן-דוד. 1994 | אלי שי: אם נעקוב אחר גילגולה של אופציית המיסכנות הקיומית בגורלו של הבחור יונה בן דוד, בפרק ה-12 של 'על מצבו של האדם', בפרק בו "הוא מצפה לבואה של שושנה וקורא בידיעות אחרונות". ובכן, "בהישמע צילצול השעה החמישית, התמלא ליבו של יונה דאגה והוא היה בטוח כי שושנה לא תבוא - לא בשעה שמונה, לא אחרי כן, לא ביום אחר, לעולם לא". הו אז נכנס השכן מר ארידיטי והוא מתגלה כאיש בשוֹרה, בהשאילו למזדיין בסבלנות את העיתון ידיעות. מכאן ואילך שוקע גיבורו של שדה בייאוש העמוק הגלום בעיתון ההמוני, בעודו מוקף באור החשמל שלנצח הוא 'צהבהב', עכור ועגום. ככל שהתיאור הזה עלול לחזור בגירסאות שונות, שבוי בתוך צהבהבות תמידית, הנה דומה כי ב'על מצבו של האדם' נכתב הרומן האקזיסטנציאליסטי העברי מתוך התבוננות מקומית בפירטי העליבות האנושית. 2002 | יותם ראובני: ב-1967 פירסם שדה את "על מצבו של האדם", פרשה שסיומה, במובן מסוים, נמצא בספר צנום שיצא בהוצאת תרמיל ב-1970, "העשב האדום בוער לאט". מצבו של האדם, אמר שדה, עגום, עגום מאוד.
קישורים | הוצאת עם עובד
באתר: 15.11.2004 | עודכן: 15.11.2004
|
