כתבים, מאמרים
כשאני מדפיס כיום משהו בעיתון (כי אני מדפיס לפעמים גם בעיתונים בערבי-חג), אני הולך בבוקר לקנות את העיתון. אני הרי ער בלילות ושוכב לישוך בבוקר, אבל באותם בקרים של ערב ראש-השנה וערב פסח איני שוכב לישון, אלא נוסע העירה (היות ואצלי זו לא סביבה של ציוויליזאציה ואינך יכול להשיג כאן עיתונים שאני מדפיס בהם, "הארץ" או "דבר", כאן יש רק עיתוני-ערב), לצפון, וקונה שם ... מאז אני נוהג לשבת ולקרוא שם בכל ערנ-חג בבוקר, ולמה אני מספר זאת? כי, תאמין לי (יש לי הרבה פגמים, אני לא רמאי, אני יותר מדי סנוב מלהשפיל עצמי כך), כשאני קורא שם על הספסל את המסות הפילוסופיות או השירים שלי, אני לא מרגיש (ממש פיזית, לא רק פסיכית) שיש עוד מישהו בעולם שקונה את העיתון וקורא אותם. אני מרגיש כאילו שאני פשוט חוזר וקורא בדפוס את מה שכתבתי בעט-נובע. ואני חוזר מן הגינה הביתה, שם את הטקסט שלי בתיק, ובזה סגרתי את הפרשה.
פנחס שדה | ראש השנה תשמ"ד
כתבים ומאמרים אודות פנחס שדה
[1986]
הישֵן מול עולמם המשותף של העֵרים - מאת יוסף שרון
המשיכה של שדה אל עולם החלום והשינה שירתה כבר אז מגמה כזאת. הוא מקצר את המרחק בין זמנים שונים ותפישות עולם שונות. הוא אוהב לבחון אפשרויות מסע, שאינן אחרי הכל מחוז חפץ אמיתי עבורו, אבל עדיין ער להבדלים גיאוגראפיים ולמרחקים בין תפישות עולם. ואז עובד השיר כמו מערבל של זמנים ומקומות רחוקים אלה מאלה...
חדרים | חורף 1985/6
[1986]
בשולי שירו של פנחס שדה לפנות בוקר, בשדה, מול בית-לחם - מאת מנחם בן
העובדה הרוחנית הבולטת ביותר בשירו של פנחס שדה היא הטינה לעולם הזה, להווה, למציאות היום. יחס זה ניכר, בין השאר, גם בלשונו של השיר, שהיא לשון אנטי-מודרנית במידה רבה (בכל השיר הלא-קצר הזה אין אף מושג אחד שלא היה מוכר לפני אלף, אלפיים ושלושת אלפים שנה: טל אלוהים, הדשא, העטלפים, העננים...
חדרים | חורף 1985/6
[1988]
רוחניות, משורר, Compassion - מאת עמוס קינן
אפילו אינני יודע על מה אני תמה. על זה שאינו ברשימת רבי-המכר, או שאינו ברשימת אלה שמדובר בהם, או ברשימת מקבלי הפרסים, או כל רשימה עדכנית אחרת. ואני תמה אף-על-פי שלא כל דף וכל שורה שכתב בימי חייו כך עשו לי, ויש דפים ויש שורות שלא כך עשו לי. אבל למקרא אלה הדפים ואלה השורות שכך עושים, אולי אני תמה על שיש בקרבנו משורר, ואולי אני תמה על חוסר המודעות הציבורי, הממסדי, הלאומי, לעובדה שיש משורר בקרבנו.
ידיעות אחרונות | 1.1.1988
[1994]
החיים כמשל: סוף - מאת ירון לונדון
"החיים כמשל" היה חשוב מאוד לגבי דור הקוראים, שהגיעו לבגרות בתחילת שנות ה-60. היו בו נימות מיסטיות ומתירנות מינית, חידושים מפליגים בספרות הריאליסטית והפורטינית, שנכתבה על-ידי בני דורו של שדה. חשוב מזה: ה"אני" ב"החיים כמשל" סילק את ה"אנחנו". קולו של היחיד החריש את קולו של הקולקטיב.
ידיעות אחרונות | 4.2.1994
[1994]
שומע את שתיקת האדמה - מאת יגאל סרנה
בנעורינו, בשנות השישים, קראנו את ספריו לצד אלה של הרמן הסה. בתוך ההמולה הביטחונית וההוויה הקולקטיבית המחניקה פתח שדה חלון איוורור קטן לנפש צעירה, שחיפשה משהו אחר. היתה לו עין נהדרת ליופי, להפרזה, ובתוך החיפוש שלו, העילג לפעמים, אחרי "האושר" היו פנינים, רמזים לדרך, ניסיונות שעלו יפה וכיוונים חדשים, שהוא לבדו חשב עליהם.
חדשות | 31.1.1994
[1994]
כוח מחשמל - מאת א.ב. יהושע
אוטוביוגרפיה מוזרה ומסעירה של איש צעיר כבן עשרים ושמונה, שמתוך כל החומרים הפילוסופיים והאקזיסטנציאליסטיים, שאותם לא תמיד ידע לעכל, עלתה בכל זאת, בתקיפות יחידה במינה, קריאה אל היחיד לא לשכוח את עצמו, לדעת היטב מה עיקר ומה טפל בחיים הקצרים האלו. בבוטות יהיהרה, אבל כנה ביותר, דרש הספר הזה מכל אחד מאיתנו לפנות אל מה שחשוב באמת, אל מה שנצחי, אל מה שהוא מעבר ללאומי, לארצי, לחומרי.
ידיעות אחרונות | 4.2.1994
[1994]
אין פנחס שדה - מאת אהוד בן עזר
האור היפהפה הנשקף מיצירותיו של פנחס שדה, שהיו בהן גם חמלה רבה, ובדידות - היה אור קר של כוכב רחוק, וככל שהתקרבת אליו נוכחת שאין בו שמץ של חום לנשמה, אלא כולו מלא בפנחס שדה עצמו. לא היתה ביצירתו שלו שום ישועה לנפש, מעבר לעצם היופי שבעיצובן. הוא דיבר וכתב על הדברים הגדולים של משמעות חיינו ומותנו, אבל בפועל היה כמתכוון לעצמו בלבד. אין לפילוסופיה שלו קיום מעבר לאמנות שלו.
הארץ | 4.2.1994
[1994]
"מה לו עכשיו מכך שקוראים אותו" - מאת אלי שי
שדה המוקדם לא כתב על האל במובן של להקת הרבנות הצבאית, או כמשגיח כשרות. הוא לא ניסה אז להתקרב אל המהות הרבנית המכונה אלוקים והקב"ה. פנייתו כוּונה אל אלוהי הכופרים, הבלתי שייכים והלא יהודים כשרים. אלוהיו, כפי שהתנסח אז, היה האל האחר, השייך לאחרים - אלו המאמינים ש"מן ההכרח להעמיד את החיים על יסוד אחר".
מעריב | 4.2.1994
[1994]
רץ אל המוות - מאת יוסף מונדי
אנשים עלולים להתרשם, שפנחס התהלך כל חייו חמוּר סבר ומוכן לקלוט כל סבל אנושי. האמת היא שהיה לו חוש הומור משגע. היינו צוחקים במשך שעות. הוא ידע לנתח בצורה פירחחית כל תופעה, ולא היסס לדבר בסלנג הכי פרוע. אף פעם לא הבנתי מדוע לא הפעיל את חוש ההומור האדיר שלו גם ביצירותיו.
ידיעות אחרונות | 4.2.1994
[1994]
הד של גורו - מאת אריאנה מלמד
פנחס שדה היה חריג נורא שהממסד הספרותי לא אימץ. "החיים כמשל" היה האנטיתזה הבולטת ביותר לספרות מדורבנת ומגויסת לטובת הקולקטיב שנכתבה עד אז. היה בספק רומן, ספק יומן הזה מעט מכל המרוחק מהזרם המרכזי של העשייה הספרותית. היה בו היתר ליחיד לחוות מצוקה אישית קיומית ומטפיזית כמרכז חייו, מבלי להיזקק כלל למסגרת חברתית מקומית ומדכאת. גיבורו של "החיים כמשל", מין ורתר מקומי בן זמננו, סימן עבור הקוראים גבולות חדשים של היתר.
העיר | 4.2.1994
[1994]
דיאלוג עם היהדות - מאת יואל רפל
שדה החייה את אלוהים, משום שהאמין כי הוא חי כאן ועכשיו. באחרית דבר ל"סיפורי הבעל שם טוב" שכינס כתב: "אלוהים כן מדבר אלינו. הוא מדבר באמצעות החיים, והחיים אכן מדברים אלינו, ולא באמצעות מילים. החיים מדברים באמצעות עצמם". ובהקדמה לספר "רבי נחמן מברסלב: סיפורים, חלומות, שיחות", כתב: "… לא זו בלבד שהוא גדול הסופרים העברים בעת החדשה, אלא אחד מיוצרי המופת בתולדות ספרות העולם".
ידיעות אחרונות | 4.2.1994
[1994] נכתב בשעה שש לפנות בוקר, 23.2.93 - מאת יצחק אורפז
ואמנם למחרת ביקרתי אצל פנחס שדה בירושלים, והראתי לו את השיר. פנחס, שלא התקשה לזהות את עצמו עם הידיד והמשורר שמדובר בו בשיר, הביע את שמחתו על חידוש ידידותנו, שנפסקה לפני שנים רבות, ואף נתן לשיר את שמו. וכאשר סיפרתי לו איך קריאה בספר תהילים הצילה את חיי, הראה לי את השיר "איך זינג ווי א פייגאלע" ושאל אם גם אני מאמין שבואה של אמו אליו בחלום הוא אמיתי וכי פירושם של דבריה הוא שעליו לחיות ולהמשיך לשיר. אמרתי, אני מאמין.
ידיעות אחרונות | 4.2.1994
[1994] פנחס שדה - הבדידות, המסיכות - מאת יצחק אורפז
הצורה הבהירה, המיסתורית-משהו, שבה הוא שולף מן החושך איזה פריט בנוף במילה אחת או שתיים באופן שעושה כל קישוט למיותר - הפליאה אותי. לא בסיפורת שלו, שניראתה לי נפוחה ומלאכותית, כי אם בשיר, במסה, בתיאורי מסעות. הוא כותב "ושם ראיתי עץ" - והעץ הזה עומד לפניך חד-פעמי וחי וממשי יותר מכל עץ ספרותי אחר שאני מכיר. התכונה הדתית העמוקה של כתיבתו, כאן היא באה לידי ביטוי. הוא רק מצביע על הדברים, והם, באיזשהו אופן מיסתורי, מזדהרים בצורתם הראשונית.
דבר | 25.3.1994
[1994] פרות קדושות / פנחס שדה - מאת בני ציפר
אבל יותר מכל, שדה סיפק לדור של צעירים ישראלים חוויה של המראה. בלשונו הנדמית לשון "טבעית", שהיתה קרובה ללשון הדור הצעיר של אז והיתה רחוקה מלשון הסופרים העגנונית, הוא כתב על אוננות, על בדידות, על גאולה בדרך הייסורים. יכולתָ - או כך היה נדמה - להתנשא באוויר לזמן מה בגובה כלשהו מעל לפני הקרקע, ולהתבונן משם על המציאות היום-יומית, כמו מגלגל ענק.
הארץ | 11.11.1994
[1998]
הגדוּלָה הפגומה של פנחס שדה - אורי ברנשטיין
קולו העצמאי, המתנשא, אינו נשמע עוד. על כל מה שכתב לא תתווסף ולו שורה אחת. אינה עוד רוממות הרוח ההיא. לא יישמע עוד הדיבור המיוחד בנעימותו - תערובת חד-פעמית של תחושה גדולה, של תמהונות, ופשטנות כשל שוטה הכפר. הקול הזה, שביקר את כל מה שכתבנו דווקא משום שלא התחייס אליו מעולם, ואותה נזירות מעושה...
עיסוק בין חברים | הקיבוץ המאוחד, 1998
[2001] פנחס שדה ביים דתיות - מאת אדם ברוך
גם כששדה גינה את היהדות וגם כששיבח אותה, הדברים היו נטולי עוצמה רוחנית אמיתית, בעיני. הגינוי והשבח היו פריכים, גחמתיים. בפנחס שדה היה ממד לקטני קל, ואולי מכאן פנייתו לחקר החסידות, ולא לחקר ההלכה. ולפעולתו הספרותית בסיפורים ובאמרות של הבעל שם טוב, של ר' נחמן מברסלב ושל ר' מנחם מנדל מקוצק היה בעיקר אופי אמנותי, לא אופי דתי.
בתום לב | הוצאת כתר, 2001
[2002] החיים נטו - מאת יותם ראובני
כתבתי לשדה, כפי שכתבו לו רבים כל-כך, שאני רוצה להיפגש איתו. למה רציתי להיפגש איתו, ולמה כמעט כל מי שקרא את ''החיים כמשל'', מלבד אלה שלא הבינו כלום ולצערי שנאו את הספר ואת חייהם, רצה לפגוש את שדה? כדי שמשהו מן הקסם של הספר, של הסופר, של הדברים, ייגע בי.
דיוקן 1 | הוצאת נמרוד, 2002
[2003] פנחס שדה כותב קומיקס - מאת אלי אשד
פנחס שדה הרבה לכתוב, לפרנסתו, סיפורי ילדים רבים, בעיקר עבור "הארץ שלנו". סיפורים אלה נחתמו בשמות-עט בדויים ושונים: ש. פנחס ,דן אורן ובעיקר יריב אמציה.
היו אלה בעיקר סיפורי-בלשים והרפתקאות "מותחות", שחלקם אף פורסמו מאוחר יותר כספרים - אך גם אז לא תחת שמו של פנחס שדה. הוא גם לא החשיב אותם כלל, בלשון המעטה.
נכתב לאתר | 14.3.2003
[2003] פנחס שדה מחבר סיפור טרזן - מאת אלי אשד
בשנת 1960 נדפס במגזין "הארץ שלנו" סיפור בהמשכים בשם "טרזן ותעלומת האטום", מאת יריב אמציה (פנחס שדה). סיפור זה הינו יוצא דופן בכלל היצירות של שדה בכך שהוא סיפור מקורי על דמות ידועה מהתרבות הפופולארית העולמית, טרזן איש הג'ונגל. פנחס שדה התבייש תמיד בסיפור זה, כמו גם בסיפוריו האחרים שפורסמו בשמות בדויים, אם כי לדעתי לא היה לו על מה.
קולמוסנט | 26.7.2003
[2003] חולות אדומים - מאת אלי אשד
לרגל 30 שנה למלחמת יום הכיפורים, מביא אלי אשד את סיפורו של הקומיקס "חולות אדומים" מאת פנחס שדה ["הארץ שלנו", 1974]. הסיפור נקי לחלוטין מהתלהמות מלחמתית, עפ"י אשד, ומחדיר בקורא את תחושת הפחד וחוסר האונים שחש אדם במלחמה.
נכתב לאתר | 4.10.2003
[2003] הגולם - מאת אלי אשד
פרק מהספר "הגולם" מאת אלי אשד ואורי פינק שיצא לאור בימים אלה בהוצאת מודן. הספר מתאר את תולדותיה של סדרת קומיקס במדינת ישראל, בעולם חלופי - אפשרי, אך הזוי ובדוי - בו הקומיקס יכול היה להיות חלק מרכזי בתרבות הפופולארית הישראלית עוד מלפני קום המדינה. בעולם חלופי זה, היה פנחס שדה יכול לכתוב בגאווה ובגלוי ולא להסתתר ולהתבייש.
הגולם | הוצאת מודן, 2003
[2004] פנחס שדה, 10 שנים למותו - מאת גבריאל רעם
כל אדם הוא פנחס שדה. ופנחס שדה הוא כל אדם, רק שפנחס שדה ידע זאת. רוב בני האדם לא יודעים שבתוכם גולה פנחס שדה. מיעוטם יודעים זאת, ומקצתם - גילו זאת דרך כתיבתו, ולעולם יישארו אסירי תודה לו על שאסף אותם, את הכבשים התועות, ונתן להם משפחה וזהות.
נכתב לאתר | 28.1.2004
[2004] המציאות האחרת - מאת אלי אשד
שדה חש לדמות האל תשוקה עמוקה, את המוות הוא זיהה עם האלוהים, שהוא תכלית הכל וגאולת הכל. ופנחס שדה ראה את עצמו כמבשרו, בדומה למבשר בכמה זרמים חריגים קודמים ביהדות: השבתאים, הפרנקיסטים ומיסטיקנים אחרים. ולפעמים, ראה עצמו שדה כיותר מ"סתם" נביא ומבשרו של האלוהים, וזיהה את עצמו עם האלוהים ממש.
נכתב לאתר | אפריל 2004
באתר: 22.10.2003 | עודכן: 19.04.2005
|