כתבים, מאמרים
כשאני מדפיס כיום משהו בעיתון (כי אני מדפיס לפעמים גם בעיתונים בערבי-חג), אני הולך בבוקר לקנות את העיתון. אני הרי ער בלילות ושוכב לישוך בבוקר, אבל באותם בקרים של ערב ראש-השנה וערב פסח איני שוכב לישון, אלא נוסע העירה (היות ואצלי זו לא סביבה של ציוויליזאציה ואינך יכול להשיג כאן עיתונים שאני מדפיס בהם, "הארץ" או "דבר", כאן יש רק עיתוני-ערב), לצפון, וקונה שם ... מאז אני נוהג לשבת ולקרוא שם בכל ערנ-חג בבוקר, ולמה אני מספר זאת? כי, תאמין לי (יש לי הרבה פגמים, אני לא רמאי, אני יותר מדי סנוב מלהשפיל עצמי כך), כשאני קורא שם על הספסל את המסות הפילוסופיות או השירים שלי, אני לא מרגיש (ממש פיזית, לא רק פסיכית) שיש עוד מישהו בעולם שקונה את העיתון וקורא אותם. אני מרגיש כאילו שאני פשוט חוזר וקורא בדפוס את מה שכתבתי בעט-נובע. ואני חוזר מן הגינה הביתה, שם את הטקסט שלי בתיק, ובזה סגרתי את הפרשה.
פנחס שדה | ראש השנה תשמ"ד
כתבים ומאמרים מאת פנחס שדה
[1944] הדבר תלוי במידת האמת הצפונה בדברים - מאת פנחס שדה
צריך שדיבורנו יהיה הולם את חיינו. הדיבור צריך להיות שקט; נאמר במתינות... עדיין לא התרגלנו לשיר לפני כל שיחת חברה. אולי נתרגל פעם להתאסף בשעת הפנאי, בערבים, ולשיר... וצריך שבכל הזדמנות, ולא רק לאחר מסיבה, נתאסף לשם ריקוד...
העתון צריך לשמש לנו לפה, לשקף את חיינו ולהאירם באורם הנכון. הימלא את תפקידו? הדבר תלוי במדת האמת הצפונה בדברים...
חברתנו | שריד 1944
[1959] האיש הבודד עם השמיכה הירוקה - מאת קנוט המסון; תרגום פנחס שדה
שוב הפעם אני חש איך הרעב הופך בקרבי את המעיים כהתהפך תולעים, ומזון אין. ורק אלוהים יודע כמה זמן עוד יימשך מצב זה! ומיום ליום הולכים ונחלשים גם גופי, גם רוחי; מיום ליום אני הולך ויורד, יורד והולך! שיקרתי מבלי להסמיק, רימיתי את בעלי-דירתי העניים ... ועוד רגע והייתי גונב את שמיכתו של אחר - וכל אלו בעזות-מצח, ללא נקיפת-מצפון! דומה לבי לפטריה זקנה, שככל שהיא מתרחבת הריהי נרקבת והולכת. - ויושב-בשמים מתבונן בי נותן לי לפול, לגווע, לאבוד אט-אט ...
מבחר הספור הארופאי | הוצאת הדר 1959
[1967] על מצבו של האדם ומקומו של אלוֹה - מאת פנחס שדה
ובכל העולם, יודע אני, צומחים ונובלים עתה עלים, ביערות, בשדות... באפריקה פורחים ברגע זה פרחים מוזרים באודם-שלהבת... בצפון נמסים הקרחונים בנוגה הכחול... אניות שטות בחשכה, הנהרות זורמים, נערות יפות כמלאכים חיות בערים זרות, רחוקות... הכוכבים - ולויינים - ובאחד מהם מקיף עתה אדם את כדור-האדמה המרחף במרחבים... אבל לאן? לאן פונים חיים אלו, מוות זה, כל הפריחה הזאת, החלום, היופי, היסורים, הלילה - אני שוכב ושומע: כל האדמה שותקת.
על מצבו של האדם | עם עובד 1967
[1978] הזייתו של אלוהים והממשות החידתית של האדם - מאת פנחס שדה
אינני נוטה להסכים עם יותם ראובני כי ספר זה, כפי שאפשר להסיק מתוך שמו, היפה כשלעצמו, הוא בעד ההזיה, ביטוי של החיים כהזיה. אם החיים הם הזיה, הרי הם הזיתו של אלוהים, ואילו לבני-אנוש הם מצב של ממשית קשה, חידתית, ונראה לי כי אכן כך הם מתבטאים בספר זה.
בעד ההזיה | עכשיו 1978
[1980] שלומית - מחזה מאת אוסקר ויילד; תרגום פנחס שדה
הורדוס: שלומית, שלומית, רִקדי נא למעני. אני מפציר בך כי תרקדי למעני. עצוב אני הלילה. כן, עצוב אני מאוד הלילה. בבוֹאי לכאן מעדוּ רגלַי על דם, וזה אות מבשֵר-רע. וגם שמעתי, בטוּחַ אני כי שמעתי מַשַק-כנפים באויר, מַשַק כנפיים אדירות. איני יודע מה פשר הדבר… עצוב אני הלילה. על כן רקדי נא למעני. רקדי למעני, שלומית, אני מבקש ממך. אם תרקדי לפנַי תוכלי לשאוֹל ממני כל אשר תֹאבי, ואני אתן לך הכל, עד חצִי מלכותי אתן לָך.
פרוזה | יולי-אוגוסט 1980
[1980] הווייתם של איש צעיר וחוצות ירושלים שלפנות-בוקר - מאת פנחס שדה
לפני שנים הגיעני ספרון דק ובו הפואמות-בפרוזה המופיעות עתה במהדורה חדשה זו. במרוצת השנים נטלתי לידי פעמים אחדות את הקובץ ההוא, אשר מחברו לא היה ידוע לי וגם כיום אינו מוכר לי אישית, והרהרתי כי הנה זה מקרה ברור של אי-הבנה כלפי יצירה חשובה, שכן, אם איני טועה, הקובץ ההוא לא פילס לו דרך אל נפשם, ואולי אף לא אל ידיעתם, של האנשים הקוראים.
אודה לשאול | פרוזה 1980
[1981] שלושה סיפורים: מסה תיאולוגית קצרה; ליל קסם; איתקה - מאת פנחס שדה
גבריאל מכעכע, במבוכת-מה. זה עניין עתיק, כבודו הלא זוכר: בראשית היה תוהו ובוהו, וכבודו אמר יהי אור, אחר-כך הואיל כבודו לברוא רקיע בתוך המים, ואחרי-כן יבשה. כך נוצר אותו כדור, ומאז הוא מסתובב, ומזמזם. מעניין, ממלמל הישיש הנכבד, ודבר-מה זע בפניו עתיקות-הימין. ומה היה אחרי-כן? אחרי-כן ברא כבודו את האדם, ממשיך גבריאל. אה? האדם? כן, דומני שאני מתחיל לזכור משהו.
מעריב | 28.9.1981
[1981] חמישה סיפורים תיאולוגיים קצרים - מאת פנחס שדה
האם טעות אחת, ותהא חמורה ככל שתהיה, מבטלת את כל מה שקדם לה? האם היא ממיתה את צאנך, אם היית בעל עדרים בארץ כנען, או מוחקת את ספריך, אם היית משורר וכתבת ספרים, או מורידה לתהום-הנשיה את כל חייך הקודמים, אם ידעת שמחות והיית אהוב על נשים? האם הטעות האחת כמוה כמוות? על שאלה זו, אשר חיי תלויים בה, אני תוהה ומבקש מענה בשבתי עכשיו אל חלון חדרי בשכונת יד-אליהו בתל-אביב, מביט החוצה אל תוך החשיכה.
הארץ | 28.9.1981
[1985] תשובת אלוהים לאיוב - מאת פנחס שדה
לפני שנים אחדות הייתי מאזין, במשך עת מסויימת, למוסיקה מן המאה השמונה-עשרה. עת מה קודם לכן באתני מצוקה שכמותה לא ידעתי מעודי. כיום סבור אני כי אותה מצוקה לא עמדה בהתאמה הגיונית עם סיבתה, ואולם אז, כשהתרחש הדבר, לא עסקתי בהעלאת סברות. היה זה כאב קמאי, פראי, שהגיח מתוך איזו תהום שבתוכי ובמשך זמן מסויים, ימים, שבועות, חודשים, השתלט כליל על כל הווייתי
הארץ | 15.9.1985
[1986] הבעש"ט והלצים - מאת פנחס שדה
אולי שמחה זו היא איזה גל זעיר הבא ונוגע בנו מאיזה אוקיאנוס אינסופי, אוקיאנוס בלתי נראה ובלתי נודע לנו, של שמחה, של אושר בראשיתי, של חיים אינסופיים, חיים שהם מעבר לחיים ולמוות שלנו, אולי שמחה זו היא איזה הד, איזה רחש, המגיע אלינו מעולם אחר, או על-כל-פנים מעולם שאולי איננו אחר אבל הוא עולם שאין אנו מודעים לו, עולם שבו שורר צדק מהותי, עולם שבו מתמזגים הניגודים ומתאחדות כל הסתירות, העולם בבחינת אלוֹהוּת.
הארץ | 23.4.1986
[1986] בהיות החיים לאומנות - מאת פנחס שדה
אלוהים כן מדבר אלינו. הוא מדבר באמצעות החיים. והחיים אכן מדברים אלינו, ולא באמצעות מלים. החיים מדברים באמצעות החיים. מה שנותר איפוא הוא להאזין להם. פעם זה קול מתוך סערה, כפי ששמע איוב. פעם זו הודעה על בנך שנהרג במלחמה, או אשת-נעוריך אשר אבדה לך. פעם זו אהבה, ופעם אחרת כאב ועלטה חשכה.
דבר | 25.4.1986
[1986] על האהבה - מאת פנחס שדה
במובן מסוים זאת היא אהבה - כוונתי לומר, במובן זה שיריה של אמילי דיקינסון הם בעצם כולם שירי אהבה. כי אפשר, אכן אפשרות זו קשה להוכיח במלים שכלתניות, שהגאון הוא מי שאהבתו נתונה לכל היקום כולו, מי שקשור במידה שווה עם הכל ואינו יכול לוותר על חלק מן הדברים תמורת זולתם, אפשר שהגאון הוא מי שבא באיזו ברית-נישואין מסתורית עם העולם כולו, עם הנופים והמראות, העצמים, המלים, החלומות, הכאבים...
הארץ | 3.10.1986
[1986] הפר המגחך, הנוצות הבוכות, האדם הפנימי. הרהורים - מאת פנחס שדה
ואולם מה נדירה בשירה בת-זמננו היא היכולת לרַגֵש. היכולת ליצור הזדהות, רטט, קתרזיס. זו סגולה שהיתה אי-פעם נחלתם של מיסטֶריות קדושות, הימנונות דתיים, ליריקה רומנטית בשיאיה. לרַגֵש על-ידי כך שהשיר, תחת שיגבב מלים לרוב ריקות ולעתים מתוחכמות, ידבר אל האדם בשפתו הייחודית של השיר, שפה שמעבר למלים כשלעצמן, בשפה של חיים, של מוסיקה, של קינה, של ריקוד, של חלום, של חידה.
דבר | 3.10.1986
[1988] אשתי אהובתי, בואי ונרקוד - מאת פנחס שדה
גריגור סמסא, פקיד וסוכן נוסע לשעבר, לא נושע בשום צורה ובשום דרך. הוא לא נושע בשום צורה ובשום דרך. הוא לא נושע בשום צורה ובשום דרך. הוא לא נושע על ידי מלים, לא על ידי צדיק, מצד אחד, ולא על ידי אשה, לא על ידי הטבע, מצד שני. האיש הקפקאי, נושא הקללה הקפקאי, חי כשרץ ומת כשרץ, אבוד לחלוטין בחלל של תוהו ריק מחסד, ריק מישועה, ריק מאלוהים.
ידיעות אחרונות | 20.5.1988
[1990] מחשבות אחדות - מאת פנחס שדה
הימים הבאים, השנים הבאות, יהיו, מן הסתם, העידן האוניברסאלי של מדיח-הכלים, המסעדה היוקרתית, מינהל-העסקים, סידרת-הטלוויזיה המטומטמת, וכמו בבומביי ובניו-יורק היום כן גם בבודפשט ובלנינגראד מחר אולי יתגוללו אנשים ונשים על המדרכות, קופאים, רעבים וחולים, ורואיהם לא ינידו עפעף. זה איננו, כמובן, "קץ ההיסטוריה". בעוד חמישים או שבעים שנה יקומו, מן הסתם, נביאים חדשים.
מעריב | 9.4.1990
[1993] איש בחדר סגור - מאת פנחס שדה
רבי מנחם מנדל אמר פעם: "בעצם אין המיתה ולא כלום. רק כמו שהולכים מחדר אל חדר ובוחרים בחדר היותר יפה". אם לזכור, כי אמר זאת איש אשר במשך שנים רבות ועד אחרון ימיו, ישב בחדר קטן ואפלולי, שכבר ראה את בור הקבר כ"חדר היותר יפה", הרי יש במלים אלה משהו עצוב מאוד; או, מי יודע, אולי הוא ראה, לבסוף, איזו נקודת אור קטנה, רחוקה.
ידיעות-אחרונות | 15.1.1993
באתר: 4.3.2003 | עודכן: 20.12.2004
|