הָאֵלִים, מִזְבוּלָם הָרָחוֹק מִכָּל רָחוֹק, קוֹרְאִים אֶת הַמְשׁוֹרֵר,
בְּעוֹדוֹ עֶלֶם, אֲלֵיהֶם.
הֵם קוֹרְאִים לַאֲשֶׁר אֵין מוֹלֶדֶת לוֹ, כְּפָר וּבַיִת,
לָבוֹא וְלִבְנוֹת בֵּיתוֹ בַּשָׁמָיִם.
לָבוֹא וּלְאָרֵס הַנַעֲרָה הַשְׁמֵימִית,
לַעֲלוֹת אֶל הַכְּנֵסִיָה הַכַּפְרִית, אוֹ לָרֶדֶת לַפֻּנְדָק,
לְעַשֵׁן שָׁם מִקְטַרְתוֹ,
וּלְטַיֵל בְּבָקְרֵי-שַׁבָּת, עַל פְּנֵי הָאֲפָרִים הָרְחָבִים שֶׁל הַשָׁמָיִם,

הַחַיִים הֵם זְמָן: הֵם הַזְמַן הַנוֹקֵף
בִּהְיוֹתְךָ חוֹלֵם עֲלֵיהֶם.
כַּדָגִים בַּמַיִם כֵּן חַי הִנְךָ בְּתוֹך הַזְמָן.
לַזְמַן אֵין מִדָה: כְּכָל אֲשֶׁר יִיף הַחֲלוֹם
כֵּן יֶאֱרַךְ הַזְמָן, יְהִי אֵינְסוֹפִי וְנִצְחִי.
עַל כֵּן הִנְךָ נִכְסָף אֶל הַיָפֶה בְּיוֹתֵר, הַיָפֶה מִכֹּל:
הַנְגֹהוֹת הַצְפוֹנִיִים, הָעֲרָפֶל, הַנְעָרוֹת (אִם חִוְרוֹת
וְאִם שְׁחֹרוֹת), הַדֶשֶׁא וְרוּח-הַיָם.
עַל-כֵּן אַתָה נִכְסָף לְנַחֵש אֶת פֵּשֶׁר קְרִיאָתָם שֶׁל הָאֵלִים.

לְשֶׁעָבַר, בְּעוֹדְךָ נַעַר, הִרְבֵּיתָ הֲגוֹת בַּמָוֶת.
עַתָה הִנְךָ הוֹגֶה, תְכוּפוֹת, בְּחַד-פַּעֲמִיוּתָם
שֶׁל חַיֵי הָאָדָם.
תַרְבֵּה הֲגוֹת לָאַחֲרוֹנהָ בַּזְמַן הַנוֹקֵף וְלֹא נִשְׁנֶה, בְּמַהוּתָם הַחֲלוֹמִית
שֶׁל הַדְבָרִים וְהַמְאֹרָעוֹת.
כִּי חוֹלֵף הָאָדָם כְּשָׁבִיט בְּעוֹלָמוֹ זֶה: כְּמוֹתוֹ בּוֹדֵד, וּכְמוֹתוֹ
מַבְרִיק עַד-אַרְגִיעָה וְנוֹפֵל לְתוֹךְ הָעֲלָטָה.
הוּא מַרְבֶּה לַחֲלוֹם... הוּא חוֹלֵם אֶת כָּל חַיָיו.
יֵשׁ שֶׁחֲלוֹמוֹ חֲלוֹם בַּיִת קָטָן וְנַעֲרָה צְהֻבַּת-שֵׂעָר...
אָח בּוֹעֶרֶת עִם עַרְבַּיִם; מִקְטֶרֶת; קֻמְקוּם מַהְבִּיל בַּפִּנָה;
חַלוֹן נִשְׁקָף אֶל הָאָחוּ; פָּרוֹת
שָׁבוֹת מִן הַמִרְעֶה...

אַתָה חָלַמְתָ חֲלוֹם אַחֵר: הֱיוֹת לְלֹא בַּיִת עֲלֵי-אֶרֶץ.
סֹב כַּדוּר-הָאֲדָמָה בְּרַכָּבוֹת, בִּסְפִינוֹת, בָּרֶגֶל.
יָשֹׁן בַּיָמִים, שׁוּט בַּלֵילוֹת, הָגֹה וְעַצֵב מִשְׁפְּטֵי-שִׁיר.
יָשֹב בְּפֻנְדָקִים עֲלֵי כּוֹס שֵׁכָר, זַמֵר בְּחֶבְרַת אֲנָשִׁים זָרִים.
הִתְבּוֹנֵן עֲלֵי תֵבֵל זוֹ... בָּכֹה לְעִתִים, שָׁרוֹק חֶרֶשׁ.
הָאֱלֹהִים מָנְעוּ מִמְךָ אֹשֶׁר
לְמַעַן לֹא תִחְיֶה חַיֶיךָ שֶׁלְךָ.
לְמַעַן תָבִין סִבְלָם שֶׁל אֲחֵרִים, לְמַעַן
תִכְשַׁר לְתַנוֹת אֶת אֶבְלָם.
הָאֱלֹהִים הִקְנוּךָ בְּבֶטֶן אִמְךָ וַיִקְרְאוּךָ תָמִיד לָבוֹא עֲדֵיהֶם.
אֶל הַמְשׁוֹרֵר, עוֹדוֹ עֶלֶם, רוֹמְזִים הָאֱלֹהִים מֵעַרְפִלֵי-מֶרְחַקֵיהֶם
בִּרְמָזִים מְתוּקִים-לְהַכְאִיב.

וְכָךְ יָצָאתָ אֶת יְרוּשָׁלַיִם הָאַרְצִית כְּדֵי לְבַקֵשׁ אֶת
יְרוּשָׁלַיִם-הַחֲדָשָׁה.
יָצָאתָ אֶת אֶרֶץ מִצְרַיִם לָנוּד בְּמִדְבְּרִיוֹת הָעוּלָם
כְּדֵי לָחֹג אֶת פֶּסַח הַנְשָׁמָה.
...
פנחס שדה | שירת ירושלים החדשה
ספר השירים 1970-1947, הוצאת שוקן 1970

---

לפני עשור, ב-1994, נפטר הסופר והמשורר פנחס שדה.
שדה התפרסם ביצירתו האוטוביוגראפית "החיים כמשל" (1958), בה חשף את נפשו, ואת מחשבותיו, חשיפה ששום סופר עברי לא חשף לפניו ורק מעטים חשפו אחריו. פרט לכך היה פנחס שדה גם משורר מהנחשבים ביותר בארץ; ומה שפחות ידוע, הוא היה בין מחברי הקומיקס הפוריים והמוכשרים ביותר בעברית וחיבר סיפורי הרפתקאות ומדע בדיוני שונים לילדים, אפילו סיפור של טרזן (!).
המוות העסיק את מחשבותיו של שדה כל חייו. דומה שיותר מכל סופר ומשורר (עברי) אחר, גילה שדה עניין עמוק ב"העולם שמעבר", וב"מציאות האחרת", אותה יכולים רק המשוררים להשיג בחושיהם. נושא זה מופיע ב"החיים כמשל", ברומן התנכי "מותו של אבימלך ועלייתו השמיימה", ואפילו בסיפורי הקומיקס שלו לילדים שפורסמו במגזין "הארץ שלנו", בהם תיאר את מסעותיהם של ילדים לעולמות רחוקים במערכת השמש שלנו ורחבי הגלקסיה, מסעות שמהם הם לא תמיד שבים לכדור הארץ...

---

המשורר והמציאות האחרת

לשדה היה עניין עמוק, כמעט אובססיבי, בנושאי מיסטיקה ואף ספיריטואליזם. באחת השיחות עם יוסף מונדי (המובאת בספר "שיחות בחצות לילה עם פנחס שדה") הוא סיפר על סיאנס שהיה עד להתרחשותו, ושאליו הזדמנה רוחו של שנאת, המצרי הקדמון (שדה חשב גם שיתכן קשר בינו ובין שמו המצרי במקורו "פנחס"). שנאת זה, דיבר - לדברי שדה - בשפה תנכית מפליאה. מפליאה משום שלא היו אלה קטעי פסוקים או מליצות מהתנ"ך אלא לשון עתיקה ומדויקת. שנאת אמר לשדה דברים שונים ומסתוריים כמו "נר לרגליך צדק", "נכון פענחת ודרך המלך פתוחה לפני פרי סרעפיך", ו"דרך יסורים טעמה איש החי טוהר בה". פרוש הדברים נסתר בתת המודע של שדה.

העניין העמוק שלו במיסטיקה, ובעיקר בצד היהודי שלה, ניכר בכל יצירתו, ובמיוחד בספריו האחרונים, דוגמת "ספר הדמיונות של היהודים", שבהם קיבץ אגדות יהודיות שונות, מהן כאלה שעוסקות בחיים שלאחר המוות.

...
הָבָה אִם-כֵּן
אָשִׁיר הַלֵל לָאֱלֹהוּת אֲשֶׁר לַלַיְלָה.
הָבָה אִם-כֵּן
אָשִׁיר הַלֵל לְנוֹפֵי-הַמְצִיאוּת-הָאַחֶרֶת
אֲשֶׁר מֵעֵבֶר לִרְחוֹבוֹת, שְׁוָקִים וָאֶבֶן,
...
פנחס שדה | בגנות חכמת החיים
ספר השירים 1970-1947, הוצאת שוקן 1970

מטבע הדברים ככל שהתקרב לסוף חייו, נושא המוות העסיקו עוד יותר. אפשר למצוא את המוות בכל יצירתו - אולי אף יותר מאשר אצל רוב המשוררים - שכן שדה נמשך תמיד, משיכה עמוקה, אובססיבית כמעט, אל "המציאות האחרת", ודחה את המציאות הרגילה האפרורית, המשמימה, שאותה תיעב ממש.
בשירתו ביקש שדה לשיר הלל לנופי "המציאות האחרת", לנסות לנחש כיצד היא נראית, לגשש אחריה, ולהשיגה בסמלים, ובמשלים שונים, ולקרבה לתפיסתם של המשורר ושל קוראיו.

מהי אותה "המציאות האחרת"? זאת שאלה שגם שדה עצמו התלבט בה, ואף נתן לה תשובות שונות וסותרות. אבל ברור היה לו שזוהי מציאות העדיפה על המציאות הגשמית הבזויה:

...
מֵעֵבֶר לִישִׁימוֹן-הַקֶרַח שֶׁל חַיִים מְדֻמִים אֵלֶה
שֶׁאֵינָם אֶלָא מָוֶת
...
מֵעֵבֶר לְקִיוּם זֶה הַמְיֻסָר הַמָשׁוּל לְסִיוּט;
מֵעֵבֶר לָרְחוֹבוֹת הַשׁוֹמְמִים וְלַמִגְרָשִׁים מוּצָפֵי-מַיִם; מֵעֵבֶר
לְחִיוּכָה הַמְהַסֵס שֶׁל נַעֲרַת-הַחֵן
מִפִּינָתָה הָאֲבֵלָה בְּבֵית-קָפֶה לֵילִי, -
נִצָב הָאַרְמוֹן, הַשׁוֹטֵחַ פְּרָחָיו, יְצִירֵי הַחֲלוֹם, הֶחָג, הַנְחֹשֶׁת,
כּמַרְבָד עַל דֶרֶך לְבָבְךָ.
...
פנחס שדה | יעוד המשורר
ספר השירים 1970-1947, הוצאת שוקן 1970

את המציאות האחרת הזאת אפשר למצוא גם בקומיקס שיצר בשנות השישים: "תעלומת ילדי החלל: מסע אל 20 אלף שנות אור", שמתאר את מסעו של ילד ברחבי הגלקסיה, ומסתיים בפגישתו עם מלכת הכוכב בארמונה; פגישה שלאחריה ממשיך הילד לנדוד ברחבי הקוסמוס, ואינו שב עוד לכדור הארץ המשעמם.
בכך חזר שדה על המסר של רבים משיריו ודברי הגותו, אלא שכאן הרחיק לכת בתיאור המפורט של המציאות האחרת שעימה נפגש גיבורו, הילד. המלכה היא נציגת המציאות האחרת שאליה רמז שדה בשיריו.

תעלומת ילדי החלל | מתוך "הארץ שלנו" 14.8.1962. להגדלת תמונות מהקומיקס, לחצו על הקישורים: סריקה-1 + סריקה-2

אבל מהי בדיוק המציאות האחרת שהיא כה קשה לתפיסה? פנחס שדה זיהה את המציאות האחרת, בכמה משיריו, עם השינה, ועם החלום - שכמוהו כמוות, ומעבר אל עולם האחר.
שדה ראה בחלום התגלות ובשורה של המציאות האחרת, היקיצה מהחלום - כמוה כעזיבת המציאות האחרת וההשראה שהיא נותנת למשורר, ושיבה אל המציאות העכשווית הנתעבת:

...
לְאִטִי, בְּעוֹלָם רֵיק מִנֶפֶשׁ חַיָה,
הָיִיתִי הוֹלֵךְ וּמֵקִיץ אֶל תוֹךְ הָעַכְשָׁיו,
אֶל תוֹךְ הַהַכָּרָה שֶֹל כָּל אֲשֶׁר אָבַד לִי
בַּחֲלוֹם הַלַיְלָה, בִּרְבוֹת שְׁנוֹת הַחַיִים.
...
פנחס שדה | יום הולדת
שירים 1988-1985, הוצאת שוקן 1988

אבל בסופו של דבר, החלום רק מבשר את המציאות האחרת, הזהה עם המצב הרוחני ביותר, אי הקיום או המוות.

...
אֹמַר לְךָ לְמַה דוֹמִים חַיֵינוּ עֲלֵי אֲדָמוֹת
בְּמַהֲלָכָם לִקְרַאת הַנֵצַח:
דוֹמִים הֵמָה לְעֶשֶׂר בְּתוּלוֹת אֲשֶׁר בְּבוֹא לָהֶן מוֹעֵד
יָצְאוּ לִקְרַאת הֶחָתָן.
...
פנחס שדה | משלי בתולות
ספר השירים 1970-1947, הוצאת שוקן 1970

יש בדברים צפיה סקסואלית למוות ובה בעת פחד וחשש מהבלתי ידוע, ערוב המסמל את יצרתו של שדה בתחום זה.

עם כל כמיהתו של שדה למציאות האחרת, הוא לא ידע לתאר את מהותה, שוב ושוב נאלץ להודות שאינו יודע דבר על מהותה. הוא התגעגע אליה וגם חשש ממנה אבל לא ידע אל מה וממה. את אי הידיעה תאר בשיחה עם אהוד בן עזר:

הנה הדגיגים באקוואריום שבביתי
לא רק שאינם מבינים מהי הזכוכית שסוגרת עליהם
והיכן הם נמצאים -
הם אפילו לא יודעים שהם ברמת גן.
וכך גם מצבנו כלפי עולמות האין סוף,
כלפי אפשרויות קיום אחרות.
תאר לעצמך איזה מאמץ עילאי
היה נדרש להסביר לדגים
שהם נמצאים ברמת גן!
וגם אז ,מה היה כבר משתנה בעולמם?
האם המאמץ היה כדאי?
...
להסביר לדגים | עדות על פנחס שדה
אהוד בן עזר, הוצאת אסטרולוג, 2002

---

המשורר והמוות

...
רְאִי-הָאֱלֹהוּת הֵם הַחַיִים -
אֲבָל הַכּוֹפֵר עֶבֶד הוּא לְפַחַד-הַחַיִים.
...
מַעְיַן-נֶפֶשׁ-הָאֱלֹהוּת הוּא הַמָוֶת -
וְהַכּוֹפֵר בִּי עֶבֶד הוּא לְפַחַד-הַמָוֶת.

אֲבָל הַמַאֲמִין לֹא יֵבוֹשׁ וְלֹא יִירָא
כִּי הַחַיִים לוֹ חֲלוֹם
וְהַמָוֶת לוֹ עֲטָרָה
שֶׁתְעַטְרֵהוּ הָאֱלֹהוּת בְּיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ.
...
פנחס שדה | שיר בגנות חכמת החיים
ספר השירים 1970-1947, הוצאת שוקן 1970

המוות הוא ערך עליון בשירת שדה, הוא צפוי בכל רגע, הוא התכלית האחת והיחידה, המוות הוא הסיכוי היחיד למימוש הקיום במציאות האחרת - שאליה ערג המשורר, וממנה פחד מאוד.
אהוד בן עזר התרשם ששדה חי בפחד מתמיד מפני המוות, ולכן היה מיואש מהיצירה שאינה מעניקה לו קיום אחר, נצחי. הוא רצה שהעיסוק בספרות יביא לו חיי נצח. יאושו הגדול היה שקיום נצחי כזה אינו אפשרי.
למעשה שדה לא פחד מהמוות כשלעצמו, אלא ממוות חסר משמעות ומהאין. את הפחד הזה ביטא בסיפור קטן, שעליו חזר באובססיביות, על אותו ביקור שערך בצעירותו בבית ביאליק. הספרן שאל אותו באיזה ספר הוא מעוניין לקרוא. שדה ענה לו שהוא מעוניין לקרוא "ספר של פנחס שדה". לאחר בדיקה השיב לו הספרן "אין אצלנו ספר כזה. אין בכלל פנחס שדה".
שדה לא שכח מעולם את התשובה הזאת. היא סימלה את פחדו הגדול ביותר - הפחד מן המוות, ויותר ממנו הפחד מהאנונימיות, השכחה, והאין.

---

השיר : בבית העלמין של חולון

ננתח שני שירים של שדה: "בבית העלמין של חולון" ו"בשכבי אתה" (שניהם נדפסו בספר "שירים 1988-1985", הוצאת שוקן, 1988).
שניהם עוסקים במוות, בצורה זאת או אחרת, ובגורל הצפוי לאדם אחרי המוות.
נראה את יחסו של המשורר אל המוות, ואל העולם שמעבר; ואת הבעיות השונות הטמונות בהבנת כוונותיו וגישתו. ננסה להראות ששני השירים משלימים וסותרים זה את זה.

בְּבֵית-הֶעָלְמִין שֶׁל חוֹלוֹן

אַחֲרֵי מוֹתֵנוּ, בְּבֵית-הֶעָלְמִין שֶׁל חוֹלוֹן,
נֵשֵׁב אַתְ וַאֲנִי, אֶל הַחַלוֹן.

אֵיזֶה אֹשֶׁר יִהְיֶה זֶה. נֵשֵׁב דוּמָם, כָּךְ.
אַתְ תִהְיִי שֶׁלִי. אֲנִי שֶׁלָךְ.

נִזְכֹּר, אַךְ לֹא נֹאמַר דָבָר.
כָּל שֶׁסָבַלְנוּ. כָּל שֶׁעָבַר.

שְׁנוֹת-אוֹר שֶׁל אַחַר-צָהֳרַיִם אֵינְסוֹפִי.
נְצָחִים בָּאִים, נְצָחִים חוֹלְפִים.

נַחַל הַשְׁאוֹל, שָׁחֹר-יְרַקְרַק, לְאַט.
בְּכָל מְלֹא הַיְקוּם אֲנִי וְאַתְ.

פנחס שדה | בבית העלמין של חולון
שירים 1988-1985, הוצאת שוקן 1988

המשורר מדבר אל אישה (אהובה ככל הנראה) ומבטיח לה שאחרי מותם ישבו אל החלון בבית הקברות שבחולון.
אבל, כיצד יוכלו המתים לשבת אל מול החלון כאילו היו חיים? ומה משמעות המילה "חלון"? היא קרובה בבירור לשם המקום "חולון", אולם אין בה כל משמעות ברורה מבחינת השיר, שכן לכאורה משתמע ממנה שאחרי מותו ישב המשורר בבית שיש בו חלון. האם אומר לנו המשורר שקיומו לאחר המוות יהיה דומה לזה שבחייו?
והתשובה חייבת להיות שהמדובר בחיים שלאחר המוות מהסוג שפנחס שדה האמין במציאותם ובקיומם ועליהם הרבה לדבר בכתביו ההגותיים. מהשיר ברור שהוא מצפה שהוא ובת זוגו יתקיימו יחד לנצח "נֵשֵׁב דוּמָם, כָּךְ. אַתְ תִהְיִי שֶׁלִי. אֲנִי שֶׁלָךְ."

נרמז בשיר שהם סבלו רבות במהלך חייהם על פני האדמה, אולי גם כתוצאה מהקשר שלהם. "נִזְכֹּר, אַךְ לֹא נֹאמַר דָבָר. כָּל שֶׁסָבַלְנוּ. כָּל שֶׁעָבַר". דומה שלמילים "לא נאמר דבר" משמעות גדולה במיוחד, הן מתארות את השני המתים כצללים שאינם מסוגלים לדבר בנצח שבו הם קיימים. זה הנצח כפי שמתאר המשורר: "שְׁנוֹת-אוֹר שֶׁל אַחַר-צָהֳרַיִם אֵינְסוֹפִי. נְצָחִים בָּאִים, נְצָחִים חוֹלְפִים."
בסוף השיר מזכיר המשורר לראשונה את המקום בו הוא מצפה להיות אחרי מותו: "נַחַל הַשְׁאוֹל, שָׁחֹר-יְרַקְרַק, לְאַט."

אין זה גן עדן או גיהינום, זה "השאול" - מקום המתים לפי התנ"ך. יש לציין שגם קיום המתים שאותו מתאר שדה מתאים לתיאור קיומם בתנ"ך, תיאור שונה מאוד מתיאורים מאוחרים יותר. אבל בתנ"ך לא נזכר נחל בשאול (אם כי יש להודות שהתיאור של "השאול" בתנ"ך מצומצם ומוגבל ביותר, ובעצם איננו יודעים כיצד תארו הישראלים הקדומים את "השאול").
הרעיון לקוח כנראה מאגדות המיתולוגיה היוונית המתארות נהר שיש לחצות בדרך ל"הדס", המקביל היווני של השאול, שגם בו ממשיכים המתים לחיות לנצח כרוחות ערטילאיות ללא עינוגים וללא סבל.

בגן העדן שהוא רעיון מאוחר יותר מ"השאול" חיות נשמות הצדיקים באושר ובעושר ותענוגות אין סופיים. הגיהינום לעומת זאת הוא המקום שבו סובלות הנשמות של הרשעים מעינויי תופת אינסופיים.

אך השאול כפי שהיא מתוארת בתנ"ך שונה מאוד מאלה, זה מקום שבו ממשיכות להתקיים כל הנשמות ללא קשר למעשיהן בחיים, קיום מתמשך אינסופי ללא עינויים או הנאות גדולות. הן פשוט קיימות. ונראה שזו תחזית המשורר לעצמו ולאהובתו. קיום נצחי ללא ההנאות של גן העדן וללא הייסורים של הגיהינום, קיום בו הם מרוכזים זה בזה כפי שאומר המשורר: "בְּכָל מְלֹא הַיְקוּם אֲנִי וְאַתְ."

זה יכול להיות קיום מדכא בעצם הנצחיות החדגונית שלו, שעלולה להביא לשעמום מוחלט ונצחי אבל המשורר רואה בו חיוב רב: "אֵיזֶה אֹשֶׁר יִהְיֶה זֶה", ולדעתו לא יתכן קיום מאושר יותר מהישיבה הנצחית עם בת זוגו בשאול, עודם מרוכזים זה בזה באגוצנטריות מוחלטת.
במילה "חלון" ייתכן ששדה מכוון לכך שחייהם כזוג מאושר בחיים אחרי המוות לא יהיו שונים כל כך מחייהם שעל פני האדמה. שדה מתאר כאן גרסה לא אורתודוכסית של הקיום לאחר המוות, גרסה דומה לדרך שבה ראו היהודים בתקופת התנ"ך את הקיום הזה כקיומם של צללים. אבל יש הבדל אחד: בעוד שאז נחשב הקיום זה לחסר כל הנאה, שדה מאמין שיהיה מאושר בשל נוכחות בת הזוג. הוא משלב בין רעיונות השאול וגן העדן. משלב מושגים יהודיים ופגאניים לסינתזה חדשה משלו.

---

השיר : בשכבי עתה

בשיר אחר, בשכבי עתה, יחסו אל המוות שונה.

בְּשָׁכְבִי עַתָה, מֵקִיץ לְרֶגַע, בְּשָׁעָה חָמֵשׁ לִפְנוֹת בֹּקֶר, קוֹדֵחַ
בְּאַרְבָּעִים מַעֲלוֹת חֹם, שׁוֹקֵעַ מִפַּעַם לְפַעַם בְּעֶלְפוֹן חוּשִׁים,
עוֹלִים לְעֵינַי פְּנֵי אִמִי כְּפִי שֶׁהָיִיתִי רוֹאֶה אוֹתָן בִּשְׁנוֹתֶיה
הָאַחֲרוֹנוֹת, בִּשְׁעוֹת מַחֲלָה, כְּשֶׁהָיְתָה נִלְקַחַת לְבֵית-הַחוֹלִים בְּתֵל הַשׁוֹמֵר.
כֵּן, אֲנִי רוֹאֶה אֶת פָּנֶיהָ. אֱלֹהִים, אֲנִי רוֹאֶה אוֹתָן עַכְשָׁיו.
אֲנִי רוֹאֶה אֶת פָּנֶיה בְּשָׁכְבָה חִוֶרֶת, לְלֹא נִיעַ,
עֵינֵי הַתְכֵלֶת הַבְּהִירוֹת שֶׁלָה עֲצוּמוֹת. כָּךְ שָׁכְבָה, אִשָׁה סְטוֹאִית.
לִפְעָמִים הָיְתָה נֶאֱנַחַת לְעַצְמָה חֶרֶשׁ. תָהִיתִי אָז
אִם אֵין זֶה אֶלָא מַשֶׁהוּ יְהוּדִי בִּלְבַד. עַכְשָׁיו, שֶׁאֲנִי שׁוֹכֵב
וְשׁוֹמֵעַ עַצְמִי לִרְגָעִים נֶאֱנָח כָּךְ מַמָשׁ, אֲנִי מֵבִין
כִּי הָיָה זֶה הֶכְרֵחִי. מִין הֲקַלָה שֶׁל לַחַץ, שֶׁל צְמַרְמֹרֶת פְּנִימִית.
אָמְנָם יִתָכֵן כִּי גַם אֵיזוֹ פְּנִיָה אֶל הָרִבּוֹנוֹ-שֶׁל-עוֹלָם.
וְכִי אֶל מִי עוֹד אֶפְשָׁר לִפְנוֹת בְּשָׁעָה כָּזוֹ. בְּחֹסֶר-הַיֶשַׁע
הַגָמוּר. בַּלְבַדִיוּת הַגְמוּרָה. וְהִיא הָיְתָה אִשָׁה שֶׁקִיְמָה אֶת כָּל הַמִצְווֹת.
אֲנִי, שֶׁבִּהְיוֹתִי בְּנָה הֲרֵינִי בְּדֶרֶך הַטֶבַע צָעִיר מִמֶנָה,
לֹא רָאִיתִי עַצְמִי אָז כְּשׁוֹכֵב אֵי-פַּעַם כָּךְ.
עֲדַיִן צָעִיר אֲנִי מִמֶנָה בְּשָׁנִים לֹא מְעַטוֹת, אֲבָל עַתָה, בְּשָׁכְבִי
בַּדִמְדוּמִים, תַחַת הַחַלוֹן הַמַאֲפִיר, מֵבִין אֲנִי כְּבָר אֶת הָאֶפְשָׁרוּת
כִּי אָכֵן כָּךְ אֶשְׁכַּב, בְּבוֹא הָעֵת.
עֶקְרוֹנִית, הֱיוֹת שֶׁקָנִיתִי לִי בִּמְרוּצַת הַשָׁנִים בְּקִיאוּת מְסֻיֶמֶת בִּכְתִיבַת שִׁירָה,
אֵינֶנִי בְּעַד שִׁמוּשׁ בִּפְסוּקִים שְׁאוּלִים מִן הַתַנַ"ךְ. אֲבָל עַתָה, בְּשָׁכְבִי
וְאֵלֶה מַחְשְׁבוֹתַי, נִרְאֶה לִי כִּי לֹא אוּכַל לְהֵטִיב לְהַבִּיעָן מֵאֲשֶר
בְּמִלוֹת הַפָּסוּק: אֱנוֹשׁ כֶּחָצִיר יָמָיו, כְּצִיץ הַשָׂדֶה יָצִיץ, כִּי רוּח ----
אַף זֹאת, שֶׁעָלַי לְקַצֵר. אֲנִי יוֹדֵעַ
כִּי בָּרֶגַע בּוֹ אֲסַיֵם לִרְשֹׁם מִלִים אֲחָדוֹת אֵלֶה
תִשָׁמֵט הָעֵט מִיָדִי וַאֲנִי אֶשְׁקַע, אֲנִי כְּבָר הוֹלֵךְ וְשׁוֹקֵעַ, בְּעִלָפוֹן.

14.6.1986

פנחס שדה | בשכבי עתה
שירים 1988-1985, הוצאת שוקן 1988

שיר זה אינו עוסק בחיים שלאחר המוות כמו במוות עצמו, הן מותה של אם המשורר והן מותו המתקרב של המשורר עצמו. המשורר מתאר כיצד בשכבו קודח מחום עולים לפניו פניה של אמו המתה כפי שהייתה כאשר נלקחה לבית החולים בתל השומר.

אֲנִי רוֹאֶה אֶת פָּנֶיה בְּשָׁכְבָה חִוֶרֶת, לְלֹא נִיעַ,
עֵינֵי הַתְכֵלֶת הַבְּהִירוֹת שֶׁלָה עֲצוּמוֹת. כָּךְ שָׁכְבָה, אִשָׁה סְטוֹאִית.

"כך שכבה אישה סטואית". הסטואים היו אסכולה פילוסופית יוונית קדומה שהטיפה להשלמה עם המוות ועם הקיום, קבלתם וקבלת הייסורים הכרוכים בהם בקור רוח ובאומץ. זה משפט המפתח בשיר. שכן מדי פעם הייתה נאנחת לעצמה חרש, והמשורר, כמו נרתע מהפגנת רגשות, שואל את עצמו אם אין בכך משהו יהודי ייחודי. כאילו היהודים בניגוד ליוונים קרי המזג והקשוחים אינם מסוגלים שלא להפגין את כאבם. המשורר רומז שהוא האיש הצעיר התבייש באמו שלא הייתה מסוגלת לעמוד היטב במסכת הכאבים. עתה בזקנתו כאשר הוא עצמו עובר אותה מסכת הכאבים, הוא מבין את שחשה אמו אז. המשורר מציין שאפשר לראות זאת כהקלה בלחץ אבל גם כפניה אל האל, דבר שהוא האיש הצעיר והמיסטי, אפיקורס מוחלט לא הבין כלל. מאז חלה טרנספורמציה בחיי המשורר והוא התקרב יותר ויותר ליהדות. הוא מבין עכשיו כי בשעה כזאת יש לפנות אל האל.

עֶקְרוֹנִית, הֱיוֹת שֶׁקָנִיתִי לִי בִּמְרוּצַת הַשָׁנִים בְּקִיאוּת מְסֻיֶמֶת בִּכְתִיבַת שִׁירָה,
אֵינֶנִי בְּעַד שִׁמוּשׁ בִּפְסוּקִים שְׁאוּלִים מִן הַתַנַ"ךְ. אֲבָל עַתָה, בְּשָׁכְבִי
וְאֵלֶה מַחְשְׁבוֹתַי, נִרְאֶה לִי כִּי לֹא אוּכַל לְהֵטִיב לְהַבִּיעָן מֵאֲשֶר
בְּמִלוֹת הַפָּסוּק: אֱנוֹשׁ כֶּחָצִיר יָמָיו, כְּצִיץ הַשָׂדֶה יָצִיץ, כִּי רוּח ----
אַף זֹאת, שֶׁעָלַי לְקַצֵר. אֲנִי יוֹדֵעַ

המשורר מקשר בין יכולתו לכתוב שירה, יכולת שנרכשה במהלך השנים, עם הרהורים על פסוק תנ"כי שעניינו קוצר חיי האדם. האם זה רמז לכך שיכולתו השירית מאפשרת לו להגיע לתובנות חדשות שלא היו אפשריות כשהיה צעיר יותר וחכם פחות?
מכאן חוזר המשורר ומהרהר בפסוק התנ"כי "אֱנוֹשׁ כֶּחָצִיר יָמָיו", ודומה שהוא מהרהר יותר ויותר בתנ"ך ובאמונה בגלל פחדו מהמוות המתקרב, פחד שאותו הוא ממחיש בצורה גראפית באמרו שכאשר יישמט העט מידיו ישקע בעילפון.
שיר זה שונה מהשיר הקודם בו המוות התקבל כמעט בשמחה, מאחר שהמשורר "ידע" שאחרי המוות יש עולם נצחי שבו ימשיך להתקיים עם אהובתו, גם אם כצל חסר יכולת דיבור.
בשיר זה, בעקבות הצפייה בייסורי המוות של אמו, המשורר אחוז פחד ואינו יודע למה לצפות לאחר המוות. אין למצוא כאן את הקבלה השלווה, הכמעט שמחה, של החיים שלאחר המוות. בשיר זה המשורר אינו מתיימר לדעת מה יש, ואם בכלל, משהו אחרי המוות. הוא אינו יודע. כל מי שיש לפנות אליו בתקווה שידע: הוא ריבון העולם, והמשורר הרי לא האמין בו כל חייו.

לפני שנים כתבת: "לו הואיל האדון אלוהים לומר לי: פנחס עבדי, נעתרתי לך. / הנה לך החיים הנצחיים. שוב ושוב, בשיבה לאין קץ, / אל כל אשר אהבת, אשר חיית". המוות, אשר עומד אולי בפתח, מעצים את הרצון הזה?
"בהחלט. אני מוכן אפילו לשלם לאלוהים תשלום קבוע כדי לחזור על חיי שוב ושוב, למשך 25 אלף השנים הבאות. ואגרד את הכסף אפילו אצטרך לנקות רחובות, לא במטאטא אלא בידיים, באצבעותיי החשופות. וכשייתמו 25 אלף השנים האלה, הייתי מתחנן שוב לפניו, שייתן לי להישאר ל-25 אלף שנים נוספות. כשאני חושב על ההישגים שהשגתי, שאולי יעמדו לזכותי, אני דווקא לא חושב על השירים והספרים שכתבתי, אלא על היותי מפקד מחלקה בפעולת התגמול הראשונה של צה"ל. ודווקא משום כך, יש לי הרגשה שאבותיי - הורי אבי והורי אמי וכל הדודים שלי שנספו בשואה - יושיעו אותי ממוות. הם לא יניחו לי לרדת לאבדון".

אני מוכן לשלם לאלוהים כדי לחזור על חיי שוב ושוב
פנחס שדה בראיון לאיילת נגב, 6.11.1992

לא מן הנמנע שהשיר הראשון (שלא ברור לי מתי נכתב) אכן נכתב ראשון, והוא קודם יותר, ומייצג תקופה של אמונה מיסטית בחיים לאחר המוות, אמונה שהתחלפה בפחדים ובחששות הבאים לידי ביטוי בשיר השני, כאשר המשורר החל להתקרב לאמונה היהודית המסורתית של אמו.
שני השירים עוסקים במוות, אך אינם יכולים להיות שונים יותר זה מזה.
האחד (בבית העלמין של חולון) מבטא השלמה, ואף קבלה של המוות, בידיעה שאחריו יש חיים נצחיים. השני (בשכבי עתה) מבטא פחדים וחששות, תוצאת אי הידיעה.
בשני השירים ישנן מלים מסובכות, שלכאורה נראות מחוץ להקשרן, אך הן המפתחות לפתרון:

...
וּמִי הַשׁוֹמֵעַ וְלֹא יִשְׂמַח, מִי הַשׁוֹמֵעַ וְלוֹ לֹא יֻנְעַם -
לְקוֹל פַּעֲמוֹנֵי הַמָוֶת?
הַמָוֶת הַגוֹאֵל, הָרוּחַ הַנִצְחִי הַנוֹשֵׁב מִן הָעֵבֶר הַהוּא.
...
הַלְלוּ, הַלְלוּ, הַלְלוּמָוֶת!
...
פנחס שדה | שיר אהבה
ספר השירים 1970-1947, הוצאת שוקן 1970

בסופו של דבר המשורר כמה למוות כי האמין שהמוות יאפשר לו ליצור קשר עם האלוהים. אבל מיהו האלוהים?

---

המשורר והאלוהים

כמו את המוות, גם את האלוהים, תיאר שדה בצורה סותרת ביצירות שונות.
בסיפורו התנ"כי "מות אבימלך ועלייתו השמיימה בזרועות אמו", כמו גם ביצירות אחרות, תואר האלוהים כישות נצחית מרוחקת ואדישה לגורל האדם, כה בלתי אנושית עד שאין הבדל רב מבחינת האדם אם היא קיימת או לא. שכן קיומה או חסרונה אינו משנה במהומה את מהלך חיי האדם. אין עמה כל תשועה ורחמים, היא מעבר לכל טוב ורע כפי שמבין אותם האדם.
אבל שדה גם חש לדמות האל תשוקה עמוקה, את המוות הוא זיהה עם האלוהים, שהוא תכלית הכל וגאולת הכל. ופנחס שדה ראה את עצמו כמבשרו, בדומה למבשר בכמה זרמים חריגים קודמים ביהדות: השבתאים, הפרנקיסטים ומיסטיקנים אחרים.
ולפעמים, ואולי גם לעיתים קרובות, ראה עצמו שדה כיותר מ"סתם" נביא ומבשרו של האלוהים, וזיהה את עצמו עם האלוהים ממש.

...
אִם, בִּשְׁעוֹת הַאֲלָהָה-עַצְמִית, רוֹבֵץ הָיִיתָ, כְּחַיַת-מַיִם קַדְמוֹנִית,
...
אִם הַעְדֵף הֶעְדַפְתָ, בְּלֵילוֹת בְּדִידָה,
אָכוֹל מִזִבְחֵי-הַמֶלַח בִּמְסִבַּת הָאֵלִים הָאֲבֵלִים - תַחַת שֶׁתִשְׁכַּר
מִיֵנָן הַחַם שֶׁל אוֹתָן נָשִׁים בָּן בָּחַלְתָ,
...
פנחס שדה | העשב האדום בוער לאט, הנהר הירוק זורם לעד
ספר השירים 1970-1947, הוצאת שוקן 1970

שדה מזהה את עצמו, בשורות השיר, עם האלוהים, כתושב הקבוע של המציאות האחרת, כפי שבכמה שירים אחרים זיהה את עצמו עם ישו.
ואחרי הכל, האם הוא כיוצר של סיפורים שירים ורעיונות ומציאויות דמיוניות כל כך שונה מהאלוהים?
ואחרי הכל, כיוצר הגדול בשמים, כך גם שדה היה אדיש לחלוטין לדמויות שיצר (כך, לפחות, טען לפעמים).

...
אָחוּשׁ אֶת הֲוָיָתְךָ הַמָצְנַעַת בּתוֹכֵכִי הַנִמְצָאוֹת, כְּמוֹ תִקְוָה,
וּכְמוֹ פֶּרִי;
...
אַתָה שֹׁרֶשׁ הַדְבָרִים וְרַעְיוֹנָם,
אַתָה פִּרְיָם וְתַכְלִיתָם.
...
פנחס שדה | משלי פרי
ספר השירים 1970-1947, הוצאת שוקן 1970

יתכן שמסר הקרוב לזה אנו מוצאים לא בשיריו, אלא בגלוי דווקא באחד מסיפורי הקומיקס המרובים שחיבר עבור המגזין "הארץ שלנו" ב-1971 תחת השם הבדוי "יריב אמציה". שדה התבייש תמיד בסיפוריו אלה, ומעולם לא דיבר עליהם, אבל לפעמים חשף את עצמו בהם דווקא - כפי שלא חשף את עצמו בשיריו.

מליסלדה | "הארץ שלנו", 21.8.1972. להגדלת התמונות, לחצו על הקישורים: סריקה-1, סריקה-2, סריקה-3, סריקה-4, סריקה-5

באחד מסיפוריו המורכבים יותר מסוג זה, "מליסלדה", שהופיע בשבועון "הארץ שלנו" תאר את מסעותיו של הנער אסא אל שורה של עולמות אחרים. בסופו של דבר חוזרים אסא וידידתו מכוכב אחר לעולם שלנו, ושם בעמוד האחרון של הסיפור הם פוגשים במפתיע את יוצרם, "יריב אמציה" שהוא פנחס שדה, שבפעם הראשונה והיחידה, הכניס את עצמו ישירות לסיפורי הקומיקס שלו. ודומה שדווקא כאן, ובגלוי, חשף שדה כמה ממחשבותיו הכמוסות ביותר.

| ביבליוגרפיה |
להסביר לדגים : עדות על פנחס שדה, מאת אהוד בן עזר, הוצאת אסטרולוג, 2002.
המציאות האחרת (שירת פנחס שדה), מאת צבי לוז, הוצאת שוקן, 2000.
שיחות בחצות לילה עם פנחס שדה, מאת יוסף מונדי, הוצאת אל"ף, 1968.

---

אוקפי - ירחון לשירה | אפריל 2004 (בגירסה מעט שונה).

| קישורים |
אלי אשד - בלש תרבות, חוקר תרבות וספרות פופלרית, ומחבר ספרים.
מספריו: מטרזן ועד זבנג (בבל, 2002), הגולם (מודן, 2003).
עוד פרסומים באתר:
פנחס שדה כותב קומיקס, טרזן ותעלומת האטום, חולות אדומים, הגולם

באתר: 17.7.2004 | עודכן: 19.4.2005