עשר שנים למותו. ולו גם יחלפו עוד מאה או אלף שנים - עדיין אין, לא הייתה, ואולי אף לא תחזור עוד תופעה כזו בשדה הספרות והאמנות הישראלית. בעולם כן, אך כאן - בפרובינציה המהבילה ומחככת כתפיים שלנו - לא.
פנחס שדה בא משום מקום, שייך לשום קליקה. שדה לא מדבר אל המקומי, היחסי, הכללי, המסויים. הוא היה תלוש, שונה, נטע זר. את כתיבתו לא ניתן לשייך לאסכולה כשלהי, כך גם את חייו. שדה לא יצר קשר עם ממסדים או קליקות אומנותיות - רק עם קוראים שנדלקו באש יצירתו. את קשריו המשמעותיים יצר עם אמנים ויוצרים מזמנים שחלפו, באינטימיות של מי שיושב עמם בבית קפה כל שני וחמישי. הם המתים: הלדרלין, המסון, וישו - היו קרובים אליו ממי שחלק עמו את יצועו או דירתו.

שדה צמח מחוץ לגינה הציבורית, לא ציית לשום "איזם" חוק או מוסכמה חברתית, והתנוסס לבדו בשממת הנצח של חידת הקיום. כל מה שהמציאו בני האדם כדי להדחיק את החידה ('שתיקת האדמה' - הוא קרא לה) היה לצנינים בעיניו: עיתונות, ספרים, פסיכולוגיה, דת ממוסדת. באדיקות חרדית ועקבית נשארה בעיניו רק שאלת הבדידות של היחיד עם שאלות הנצח הקיומיות, ועם כמיהה טרנסדנטאלית לאיחוד דתי-מיסטי.
כתיבתו ממזגת את הרליגיוזי והנשגב ביותר, עם תהומות הנפש האישית והמיוסרת ביותר.
יצירתו לא הייתה מחוץ לחייו, במקום חייו. היא הייתה חייו. שותתת דם, כאב, מוגלה ויופי פנימי.
שדה לא דיבר אל היחיד שמצא את מפלטו בארצי, בלאומי, בחברתי, במקומי - אלא רק אל היחיד שלא איבד את זהותו ואת נפשו בעדרים הקטלקטיביים המפתים. הוא יצא נגד הקולקטיבים הללו בשצף קצף. לא בדחילו ורחימו. אלא בחרון ובזעף כמורשתם של נביאי ישראל.
עד כמה שהיה צנוע ונחבא אל הכלים בחייו היומיים - היה אדיר ונשגב ביציאתו כנגד כל מה שנתפש בעיניו כהשקפות עולם המעפשות את רוח האדם.
במקום שייכות הוא דגל בגעגועים. במקום קשר יציב - הוא ביקש קשר המבוסס על ערגה מתמדת. במקום קביעות - הוא בחר בנדידה פנימית סביב החלל הענק של הקיום האנושי.

למרות שלא היה שייך לשום אסכולה, היה לו מגנט פנימי שצייר סביבו שדה אלקטרומגנטי של תפישת עולם מגובשת, נבדלת, זרה, וחדה . וכל שהיה בה, נכלל בעולמו ויצירתו. ונכלל - כמו היה ממש בשר מבשרו, דם מדמו. הייתה לו נאמנות נדירה ויצאת דופן לאותם אחים ואחיות לדרך וליצירה. כמו היו שייכים כולם למעין מסדר מסתורי ומקודש, הידוע רק למתי מעט. וברגע שזוהו הסימנים - המחויבות הפנימית שלו אליהם, לאותם יוצרים ויצירות, הייתה ללא גבול.
וכגודל המחויבות אליהם, כך עוצמת המשטמה שלו לבינוני, ליחסי, למתפשר, לשטחי, לחד ממדי, למוכר את בכורת הרוחות בנזיד העדשים של טובות ההנאה החברתית או המעמדית. הוא לא סתם דיבר נגדם, הוא היה קטגור גדול, כמו בא להעלות את כל עובדי הבעל הללו על המוקד, למען תמוגר הרשעה מן הארץ.

הטרגדיה של פנחס שדה נבעה מכך שהייתה לו זעקה אחת - אדירה, מופלאה ויחידה - ושמה "החיים כמשל". מעולם לא הצליח לשוב ביצירתו אל התהומות והפסגות שהגיע אליהם כבר בגיל 27 כשכתב זאת בדם ליבו. זו אחת היצירות הבודדות הקיימות בעולם, בהם היצירה נוצרת מתוקף חיי היום יום של היוצר. הוא רק חי והיצירה נבעה ממנו ללא עיבוד, ובשטף מצמרר, מחשמל, ומטרף.

"החיים כמשל" הוא גלעד ומגדלור, לכל הנשמות האבודות, כל ה"אלינור ריגבי'ס", כל הספנים שספינתם על מים סוערים ואין חוף באופק. הוא המגדלור. והוא הגלעד, הוא מציב להם זכר וסימן. לכל ה"יונה בן דודים", האומללים והבוערים באש פנימית, שחיו חיים שלמים של אש יוקדת, געגועים מופלאים, וחוסר שייכות טוטלית לכל מה שהיו חלק ממנו - בארצי ובמקומי. הוא הקים להם מצבה, וספד להם מספד. לחיים המופלאים והנוראים שחיו. רובם כלל לא נודעו. אך בכל שכונה, בית ספר, מקום עבודה, ישנו אדם כזה. בקצה הגבוה הוא פנחס שדה, יוצר מופלא ונשגב, ובקצה הנמוך שלו הוא יונה בן דוד (מתוך 'על מצבו של האדם'): נפש אומללה וחסרת תקנה, אאוט סיידר נידח, אפור וחסר ייחוד.
"החיים כמשל" היה היצירה המשמעותית שלו - בהא הידיעה, ולא בגלל שהוא כתב דברים פחות טובים לאחר מכן. היצירה הזאת כל כך מופלאה וגדולה שאחריה אפשר רק ליפול. וזה חלק מן הטרגדיה של שדה.
הוא אכן היה משורר נהדר, וקבציו אודות סיפורי החסידים וסיפורי העם הם עבודות ראויות. וכך גם ספרו "מות אבימלך" וספרי מסעותיו בעולם ובארץ ישראל. אך "החיים כמשל" מטיל על הכל צל ענק.
דווקא בראיונות הרבים שהעניק לשוחרי גדולתו ניתן למצוא רסיסים מן הגדולה של "החיים כמשל", ובמיוחד בספר "שיחות בחצות הלילה", עם יוסף מונדי. שם, בראיונות, מצויית פיסות הגות מהממות בתפיסה התודעתית שלהן, כמות שהן נונקונפורמיסטיות ובועטות בכל דבר שמריח ממסד. דווקא בגלות של הראיונות העיתונאים מצויים השברים, והקרעים להגות של שדה.
מן הראיונות נחשף פן נוסף של הטרגדיה של שדה: יוצר המתקשה להגדיר עצמו במושג אחד, במילה אחת, במהות אחת - סופר? משורר? מיסטיקן?. ובכן הוא היה פילוסוף, ברור ומובחן, עם השקפת חיים קיומית-רוחנית חד משמעית. הוא היה הוגה לירי ואקזיסטנציאלי, בדומה לקירקגור. רק שהליריקה והאש שבו חרגו מן הדפים הצרים של ההגות והפילוסופיה. וכך מכלול יצירתו נפלה מעט בין הכיסאות. כי למעט שניים-שלושה ספרים, הוא לא היה ממש סופר, הוא היה משורר, אך הרבה יותר ממשורר. הגדולה המצויה ב"חיים כמשל", והשוכנת בגלות המפוזרת של הראיונות בעיתונים - לא הבשילה ולא נוסחה למהות אחת שלמה, ובהירה, וכוללת, המסתכמת ביצירה הגותית רחבת היקף. אצלו זה או: אישי מאוד מאוד ("החיים כמשל" או ספרי השירים) או: מפוזר וחיי בגלויות שונות, כמו בראיונות בעיתונים. זה פן טרגי אחד שלו, הפילוסוף הלא ממומש.

צד אחר שלו, שמומש מאוד ביצירתו, היה הנונקונפורמיזם והמרידה. אין עוד יוצר ישראלי שהרחיק לכת כל-כך, במרידה, בהתנגות, ובתיעוב שלו, כנגד כמעט כל פרה קדושה, ממסד, נורמטיביות עדרית, נטייה קונפורמית, או מוסכמות חברתיות.
לשדה היה חוש חד, חריף ומעולה לאתר הסתיידות עורקים, ועדריות מטמטמת. וכאשר גילה אותם הוא התנפל עליהם כדי לקרצף מעליהם את שכבות הטיוח ולהציל מן ההדחקה את שרידי האנושיות הרכה והחבויה, מחד - ואת הגדולה הרוחנית הטמונה בפנים.
שדה היה האינדווידואל הטהור בהתגלמותו. הוא ידע שרק נאמנות חריפה לעצמו, לעולמו, לקולו - גם במחיר בדידות מזהירה - תשמר אותו קרוב לאש התמיד היוקדת בתוכו, והמותירה אותו חם ובוער ןערני בלהבת השליחות המפעמת בו. הוא סרב, או לא יכול היה - להתמסד, להתברגן, למכור את האש הדתית שפעמה בו במחיר שלושים שיקלי הכסף של טובות הנאה - כאן ועכשיו. הנאמנות הזו שלו לקולו הפנימי, הייתה מוחלטת, ללא סייג.

חייו היו ביתו, הכתבים שקרא וכתב, המוסיקה שאהב (מוצרט) והידידות והאהבות שבאו ויצאו מחייו. הן, הנשים, היו אבוקות שהאירו את בדידותו, כאבו וסבלו. הן (אהובותיו) היו עבורו אחיות רחמניות שחבשו את פצעיו הנפשיים והריגשיים. כך הן היו עבורו, ולא תמיד לטובתן הן, ובמקרים אחדים הן היו נערות אובדות ותמימות שמצאו דמות אב מופלאה (חבצלת חבשוש ז"ל) בעוד הוא המשיך וחיפש אחר אידאל האשה-המדונה-האלה של 'הכניסיני תחת כנפך'.

כמו כל יוצר גדול שלא היה שייך לזמנו ( כי היה בן בלי זמן, ועל כן קלאסי ונצחי) - חייו היו טרגדיה. וסופו היה טראגי.
הוא בא משום מקום, בכוונה לא שייך לשום מקום, אבל הצליח להגיע דווקא משם - למבוכי ונקיקי הנפש הנחבאים ביותר של קוראיו.

חלק ב.

אני אישית, פגשתי את ספרו "החיים כמשל", בגיל שבע-עשרה לערך. והזעקה האיומה והקשה שחבטה בי מבין דפי הספר - הייתה באותה מידה גם עדינה ומיוסרת.
אין עוד יוצר כמוהו, שלא שייך לשום תקופה, לשום ארגון, לשום אסכולה. ותוך כך, ומשום כך - זועק ולוחש לכל אדם באשר הוא יצור אנוש בודד, חסר תקווה, מלא מעוף וזעקה - לאיחוד ומפגש.

כל אדם הוא פנחס שדה. ופנחס שדה הוא כל אדם, רק שפנחס שדה ידע זאת. רוב בני האדם לא יודעים שבתוכם גולה פנחס שדה. מיעוטם יודעים זאת, ומקצתם - גילו זאת דרך כתיבתו, ולעולם יישארו אסירי תודה לו על שאסף אותם, את הכבשים התועות, ונתן להם משפחה וזהות.

שדה, כאמור בחלק א', סירב להתפשר עם תגיות מקומיות כמו לאום, עיסוק וכו', הוא התעקש על הקיטוב האינסופי בין היחיד המתבוסס בבדידותו המקוללת מחד, ובין חידת הבריאה, היעדרות האלוהים, שתיקת האדמה והסבל האנושי.
פנחס שדה צרב במוחות וליבות קוראיו - כמלבן הבקר בבשר כבשים תועות. ובאחת הפך את הצרובות, אלה שנשבו ביצירתו - לכבשים שלעולם לא יהיו עוד עדר, אלא פוסעות בנתיב אישי המנווט על-פי המצפן הפנימי של הנפש והנשמה.
כאמור, הוא שנא ממסד וארגון. יצא נגד הפסיכולוגיה, ראה בה ניוון, השטחה וגימוד של מחוזות הנפש המסתוריים והפראיים. הוא יצא גם נגד כל התאגדות מאורגנת: הדת הממוסדת, אגודות הסופרים, כל דבר שהריח קליקה, קואליציה וקונפורמיות (התקרנפות).
בהתנגדותו זו להשתלטות הממסד החברתי על נפשו ועולמו של היחיד - הוא היה בוטה וחסר פשרות. וזאת, כמו שהיה בלתי מתפשר בכתב ההגנה שלו על זכות הנפש הבודדה ושל היחיד האבוד, לקבל את מלוא המרחב והאפשרויות בעולם בלתי אפשרי של שלטון ההמון מחוק הפרצוף וארגונים ענקיים - על פני זעקת היחיד הבודד ועל פני אינדווידואליות מקורית ואותנטית.
בשורתו של שדה הייתה ועודנה: קול קורא במדבר, בישימון של הקיום האנושי החברתי.
ועל רקע הדומיננטיות העצומה של קליקות והתאגדויות, רשמיות, סמי רשמיות, וסמויות - מופלאה שרידות יצירתו, ומופלאה גם עצם יכולתו לחדור ולהתבסס בשדות הספרות היצירה. וזאת עשה לא בגלל, אלא למרות שאלה פני הדברים.

שדה הותיר מאחריו אבוקה גדולה, המאירה בחושך הקיומי של החיים והמציאות האנושית. אבוקה אדירה לצעירים והצעירות שעוד יבואו. כל אלה הרואים את ביקתת הנזל וגרטל, על כל הטוב והמתוק שבה (פיתויי החיים) את המכשפה מאירת הפנים. והם אצים להתברגן. אך בצד, בסוף היער האפל, דולקת לה בשקט אבוקת יצירתו של פנחס שדה, מאירה להם את הדרך אל האני הפנימי, הקול הפנימי, הילד הפנימי, הישות הפנימית שלהם עצמם. כדי שימצאו אותה ויגאלו אותה מתוך הכאוס והגלות של החיים החברתיים והמקומיים.

יצירתו אלמותית, חסרת מיקום וזמן, מדברת לנפש הזועקת באשר היא. תמיד היא מושיטה יד חמימה ללטף את המצח הקמוט מדאגה, מניחה אותה על הראש השחוח, אוחזת בכף היד השמוטה. ומטעינה את היחיד הייחודי המיוחד, הרגיש ויוצא הדופן - בעוצמה וגם בנוחם ובברכה (כעין אלה הבאים לאדם מתוך נפשו ונשמתו שלו עצמו). היא מקנה לו זהות, מיקום ותחושת נוכחות ושייכות. שייכות לזן, למין המיוחד הזה של האאוט-סיידרים של הנשמה. מרפאת פצעי נטישה וניכור.
שדה הוא ידיד על פני מי יחסי האנוש הסוערים. נווה מדבר בישימון הקיום.

היה ברוך פנחס שדה, על הנוחם, העידוד החברות. על זריקת האמונה בעצמנו. על הכוח להמשיך הלאה, בגלל מה שקיים עמוק-עמוק בתוכנו. תודה.

---

נכתב במיוחד לאתר

תודה לגבריאל רעם על תרומתו.

| קישורים |
גבריאל רעם - כותב מסות וספרים. מלמד, מרצה ופרשן - לתקשורת אל מילולית.
ספריו: גברים ונשים מעבר למלים (משכל, 2001), אמנות השיחה (משכל, 2003).
"מסע אל הישות הפנימית", ו"החיים, המציאות ומה שנסתר" יצאו לאור בשם-העט: גבריאל בן יהודה.
אתר אישי: הגות ממבט קוואנטי

באתר: 28.1.2004 | עודכן: 18.12.2004