|
אני שר כמו ציפור - חלק שני
אהוד בנאי במסע בעקבות הסופר והמשורר פנחס שדה ז"ל, במלאת 9 שנים למותו.
מאת אהוד בנאי; בעריכת ציפי גון-גרוס; בהשתתפות מיכל שין. יום שישי, 7.2.2003
התוכנית "
אני שר כמו ציפור" שודרה בגלי צה"ל - בשני חלקים - במסגרת התוכנית "ספרים רבותי ספרים" בעריכת צפי גון-גרוס,
בימי שישי, 31.1.2003, 7.2.2003, בשעה 17:00.
ציפי גון-גרוס: אהוד בנאי אנחנו מגיעים עכשיו לבית של מיכל שין, בת הזוג של פנחס שדה בשנים האחרונות.
מיכל, מתי הכרת את פנחס שדה? מיכל שין: 1976. ואחרי שנתיים, אז הכרתי אותו באמת. עבדתי בדוכן ספרים אחרי הצבא והגיעו הרבה אנשים, ואחד מהרבה אנשים הגיע בן-אדם שראיתי את עיניו ואמרתי: 'איזה איש חכם' והאיש החכם קנה ספרים והניח אותם ליד ה ... בדוכן ואמר - 'אני הולך העירה, לאלנבי, לטייל וכשאני אחזור אני אקח אותם'. ואני אמרתי 'נקרא את הספרים מה שהוא קורא, מה שקורא האיש החכם'. מעניין ואני מסתכלת בספרים, ספר אחד מהם וקוראת. חזר הבן-אדם, האיש החכם, וראה אותי שאני קוראת בספרים ושואל אותי 'את רוצה את הספרים?' - 'לא, לא, לא, לא!' והוא הלך. ואני הצטערי שהפסדתי איש חכם. עברו שנתיים, הלכתי לשחק בתיאטרון "הקומה השלישית" ביפו, בבימויו של עודד בארי, ועשינו את הספר "מות אבימלך ועלייתו השמיימה בזרועות אמו" של פנחס שדה. ויש הצגה גנרלית וכולן מתרגשות וכולם מתרגשים - 'פנחס שדה מגיע, פנחס שדה מגיע', ורק אני מיכל כלום, כלום, כלום. אבל כשנסתיימה החזרה הגנרלית - רצתי אליו עם הספר שיחתום לי. חתם לי על הספר: 'למיכל המקסימה ...' והוא היה עם בחורה יפהפיה לצידו ולי הוא אמר: 'צלצלי לי'. אה, מה פתאום שאני אצלצל? והלך. אהוד בנאי: וזהית שזה האיש החכם? מיכל שין: לא. אהוד בנאי: לא. מיכל שין: לא. שכחתי. נמחק לי. שנתיים עברו. אהוד בנאי: כן. מיכל שין: 1978 נמחק לגמרי ... ואחר-כך היתה עוד הצגה, והוא הגיע עם בחורה עוד יותר יפה. ואומר לי: 'צלצלי לי'. מה??? אני לא יודעת, ילדה קטנה. אבי נפטר ב-1978, מתוך דחף צלצלתי אליו בתשע, בעשר בלילה, תשע אני לא זוכרת, ואז הוא אומר לי: 'למה שאני אזמין אותך לביתי?' - 'ביקשת ממני שאצלצל אלייך פעמיים, צלצלתי'. 'תני לי סיבה עוד יותר טובה למה?' - 'אבא שלי נפטר'. הוא אומר: 'תקחי מונית ותבואי, ואני אשלם על המונית'. לא אמרתי לאמי כלום, ולדוד שלי שבא לשבעה על אבא שלי גם לא אמרתי כלום. לקחתי למונית והגעתי לרחוב יהונתן מספר ... אהוד בנאי: שלוש. מיכל שין: שלוש ... ואני רעשנית ואיזה ילדונת וצועקת ... הנימוסים ממני והלאה. צועקת ומתלהבת: הולכת לפנחס שדה. טוב אני עולים ... עולה אליו והוא אומר לי: 'תרגעי', נרגעתי. עלינו קומה שלישית, הוא גר? אני לא זוכרת. אהוד בנאי: כן. מיכל שין: קומה שלישית. אהוד בנאי: כן. מיכל שין: עלינו למעלה, ואז הוא אומר לי שמונדי אמר שאני שחקנית טובה רק שעלי ללמוד, שאני אהיה עוד יותר טובה. ואני אומרת: 'תודה רבה על המחמאה'. יפה! 'זאת לא מחמאה זו חוות-דעת!' מה אני עושה פה? לאן הגעתי? ואז ... אחר-כך הוא אומר: 'בואי נעבור לחדר אחר' ו-'איפה עבדת?' 'אצל ניסים בדוכן ספרים באלנבי' 'אצל הבוכרי הזה?' אמרתי: 'אני לא יודעת אם הוא בוכרי, אין לי שום מושג מהו. אצל ניסים, ואני לא יודעת מה הוא'. 'את מרוקאית במקרה?' 'לא, אני לא מרוקאית' 'עכשיו אני אדבר ואת תשתקי'. יו מה אני עושה פה, מה? ושתקתי, כי אני ילדה קטנה ונערונת ואני לא ... שותקת. אז הוא אומר: 'לפני שנתיים הייתי וקניתי ספרים. את בטוחה שאת לא מרוקאית?' - 'לא, אני לא מרוקאית'. - 'את לא מרוקאית?' – 'לא, אני פולניה, ממש פולניה'. - 'וראיתי בחורה עם המון, המון מתיקות וקניתי את הספרים, והשארתי את הספרים והלכתי לטייל בעיר, לסדר עניינים. כשחזרתי ראיתי את הבחורה שקוראת את הספרים. הבחורה עם הרבה המתיקות קוראת את הספרים. שאלתי אותה את רוצה את הספרים. לא, לא, לא כזה היא ענתה לי. בטח היא המוכרת והלכתי. למחרת באתי ועמדתי מעבר לכביש, ליד ספרית הפועלים, לא רחוק. ואז ראיתי בא אליה בחור גבוה, ואמרתי לעצמי - פנחס, תעזוב אותה, יש לה חבר. עזוב, יש לה חבר. זה אתה??? זה דני מהכפר הירוק, ידיד שלי. למה לא התחלת איתי? ואני הצטערתי שנתיים שאיבדתי איש חכם. למה לא התחלת איתי? היתה לך חולצה עם פסים, אני זוכרת את הצבעים. הירוק וה ... זכרתי. למה לא התחלת? אהוד בנאי: כן זה כל האלנבי והספרים והזכרון וההחמצה ואחר-כך פתאום, אחרי שנתיים. זה כן, אני הקשבתי עכשיו למיכל וזה היה כמו ממש, כמו לשמוע. כמו לקרוא סיפור קצר של פנחס שדה. ציפי גון-גרוס: אף פעם לא גרתם ביחד? מיכל שין: לא, לא. רק בירושלים, באחרית ימיו. חודש גרתי איתו. ופה שבועיים לפעמים, לפני כן. זאת אומרת שנים קודמות. אהוד בנאי: שנים קודמות, כן. ציפי גון-גרוס: את ידעת שזה פנחס שדה שכל-כך הרבה בני-נוער קוראים, מדקלמים בעל-פה, שוב ושוב ושוב את "החיים כמשל"? מיכל שין: את זה ידעתי, את זה ידעתי. כן, ידעתי. את זה ידעתי. ציפי גון-גרוס: הוא סיפר לך איפה הוא כתב את "החיים כמשל", באיזה חלק של החיים שלו? מיכל שין: בירושלים בדירה על הגג, שם הוא כתב את "החיים כמשל". הדברים האלו נמחקו לי, כי כל-כך הייתי ממוקדת בחיים, ביום-יום. איך לתת לו את הכל. החיים שלי התמקדו רק בו. לא בספרות ולא ב ... בחיים עצמם, ולא "החיים כמשל". ציפי גון-גרוס: הוא סיפר לך על אהוד למשל? מיכל שין: כן, בטח. אהוד בנאי: האמת שאני הגעתי ל ... כשהתחלתי לעבוד עם פנחס, עוד לפני בעצם שהתחלנו לעבוד. כשרק באתי אליו עם ההצעה, עם הרעיון שנעשה ערב משותף. אז זה היה ברחוב שמואל הנגיד בירושלים. אני הגעתי לשם בערב, זה היה בחורף ומיכל היתה שם. והיא ... הנוכחות שלה היתה מאוד שקטה ומאוד מורגשת. אני מאוד הרגשתי, כמו שהיא אומרת שהוא היה עולמה. אני זוכר שאני הרגשתי את זה ואמרתי לעצמי 'כמה טוב שיש לו אותה', וכל השיחה שהיתה לנו אז שדיברנו על הערב הזה שאנחנו הולכים לעשות אותו. מיכל ישב שם ו ... וכל התקופה הזאת, היא כל הזמן היתה. (מושמע השיר "ביום השנה השני למותה" מתוך המופע המשותף) ציפי גון-גרוס: איך הוא קרא לך? מיכל שין: בובה'לה, תינוקת שלי, ילדה שלי. ציפי גון-גרוס: הוא אמר פעם שאת כמו הבת שלו. מיכל שין: נכון, נכון. באחרית ימיו, זאת אומרת זה היה. מיכל, נשמה שלי, בובה'לה, ילדה שלי, אהובה שלי. מה קרה לו? גילויי אהבה, כנראה על כל השנים מה שהוא לא אמר וזה היה במסה גדולה. אמרתי לפנחס מעולם לא קיבלתי פרחים מגבר. נכנס לשדה חרציות ענקי וקטף כל-כך הרבה פרחים שכיסו אותו כמו הר. כלכך הרבה. - 'קחי לך, הנה קחי לך פרחים'. ציפי גון-גרוס: דיבר איתך על הגובה שלך? מיכל שין: איתי לא. בכלל לא! ציפי גון-גרוס: לא היה מתייחס לזה, לגובה שלו? אהוד בנאי: אני גם נמוך, אז אני לא יודע. מיכל שין: גם אני נמוכה. ציפי גון-גרוס: רצית להתחתן איתו? מיכל שין: לא! כשהיה לו התקף-לב וישבתי, הוא שכב במיטה ואני ישבתי על המיטה. ופתאום ראיתי בדמיוני. זאת אומרת ניסיתי לראות בדמיוני חופה, חתונה וידעתי שזה לא יהיה. שזה לא יהיה. ואז אמרתי לו בכאב לב: 'מה פנחס, אני לא אהיה מתחת לחופה לעולם?'. להיות כמו כולם. מתחתנים, מולידים ילדים. זה הבריאה, זה טבע הבריאה להמשיך את ה ... נו? ציפי גון-גרוס: שושלת. אהוד בנאי: להמשיך את החיים. ציפי גון-גרוס: חיים. אהוד בנאי: כן. מיכל שין: אז הוא אומר לי: 'בואי נתחתן עכשיו'. יצא לי משפט. זאת אומרת אני לא האמנתי. הנה הוא הציע לי נישואים - 'בואי נתחתן עכשיו'. עניתי לו: 'עכשיו מאוחר'. לא התחתנו. אולי הייתי אשתו בלי נישואים. ציפי גון-גרוס: מה פתאום אמרת לו 'עכשיו מאוחר'? מיכל שין: אני לא יודעת. אני לא ... אני חושבת שכל מה שהיה איתי ועם פנחס זה ההשגחה, זה ההוויה, זה האלוהות. אין לי הסבר - איך הדברים התנהלו, איך הדברים הסתדרו. לא היינו מדברים כמו שעכשיו אני מדברת איתך ואיתך, אהוד. הכל טלפתיות, הכל דברים שנניח ... אני אתן דוגמא. חשבתי בלבי, היינו בירושלים: 'הוי כמה הייתי רוצה את הגרניום הזה לעדנית במרפסת אצלי'. חשבתי בלבי, פנחס אומר לי: 'בובה'לה אי-אפשר לקטוף כבר נכנסה השבת'. ציפי גון-גרוס: הוא שמר שבת? מיכל שין: לא. ציפי גון-גרוס: כשהוא היה אצלך בחודשים האחרונים לחייו הוא דיבר על אלוהים? מיכל שין: שהכי נכון לקרוא תהילים. זאת אומרת הכי נכון. אהוד בנאי: כן, אני זוכר באמת גם בבית-החולים שהגעתי אז לצילומים. את זוכרת? מיכל שין: כן, כן בטח. אהוד בנאי: של התוכנית ששודרה בליל שבת. מיכל שין: כן, כן. אהוד בנאי: ואת עשית לנו תה איביסקוס או משהו, שם בבית-החולים היה לך איזה תה צמחים שעשית לנו, והוא היה עם תהילים כל הזמן, כל הזמן. עם מכונת חמצן וקורא תהילים. מיכל שין: כן, כן. ועכשיו שאתה מדבר על התהילים, אז הוא קרא פרקים מסויימים. זאת אומרת שלושה-עשר פרקים כל יום משהו כזה, ואז הוא אומר לי: 'בובה'לה, למה דווקא בפרק שאני מתפלל לשלומך דווקא יוצא לי הפרק ההכי ארוך קי"ט? ואני יודע שאת אוהבת את זה, אבל אני לא יכול זה ארוך מדי'. אחר-כך ... עכשיו, היה שם כשהוא שכב בבית-החולים כמובן עם ... אהוד בנאי: מסכת חמצן. מיכל שין: מסכת חמצן. אהוד בנאי: כן. מיכל שין: היתה תקופה שהתחלתי להכיר את השירים הדתיים, זאת אומרת שירים חסידיים. ואז אני אומרת לו: 'פנחס, המלאך הגואל אותי הוא יברך את הנערים ויקרא בהם שמי בשם אבותיי אברהם ויצחק'. 'אבא שלי אברהם, אבא שלך יצחק'. מצא חן בעינייו מאוד. מחייך, 'אוי את עם השטויות שלך'. (מושמע השיר "עוד מעט" מתוך המופע המשותף) אהוד בנאי: דבר אחד שהוא סיפר לי שריגש אותו עד דמעות. מה ריגש אותו? שהוא הלך לשוק מחנה יהודה בערב, אחרי שהשוק כבר ריק, והוא רצה לקנות כרובית, והוא בא לדוכן ואמר לבן-אדם. לקח כרובית ובא לשלם, והאיש אמר לו עכשיו זה בחינם. הוא סיפר את זה והוא פשוט נחנק, אמר לי - האיש הזה אמר לי: 'עכשיו זה בחינם'. הוא אומר לי: אתה מבין מה זה? זאת אומרת, הוא היה יכול לקבל ממני כסף, אבל לא. 'עכשיו זה בחינם'. וזה אני חושב הקשר הזה שהיה לו לפשטות של אנשי השוק. גם הקטע שהזכרתי קודם, שהיינו ביד-אליהו על שוק התקווה. שהוא הולך לשוק התקווה ופתאום הוא מרגיש שהוא בלונדון, וגם שוק מחנה יהודה בירושלים. המוסיקה שהיתה, שהיו שומעים דרך החלון בכפר שלם, שהיה נהנה מזה. הוא אמר לי פעם ש'אני אולי אשב פה פעם ואשמע את השיר'. בדיוק השמעתי לו את השיר "החזיון לפרנצסקו גויא" מאיזה רדיו בכפר שלם. מיכל שין: פנחס בא לפה ויש כבלים, והוא מעביר בטלוויזיה ומעביר, ומעביר, ומעביר ואני שומעת בליל של שפות חוץ מעברית למעט רק בחדשות עברית. רוסית, צרפתית, ספרדית, כל השפות. ואני מנסה להירדם וזאת אומרת לא יכולתי לסבול כבר את כל השפות. הלכתי לרדיו, פתחתי את הרדיו ואמרתי לו: 'תסגור כבר את הטלוויזיה הנה אתה ברדיו', והיה את השיר של אהוד שהלחין. והוא מסתכל פעור פה ועיניים וגם אני, איך התיזמון? והיו דברים, ככה החיים ... המון דברים של לא להבין, זאת אומרת הוא לא ידע שהמסקנה שלי פשוט אהבה נטו. ... פנחס צילצל אליי ולפי הקול הבנתי שמשהו קרה, אבל נזהרתי שלא לשאול אותו 'מי מת?' לא שאלתי, כי ... והוא אמר 'אמי נפטרה', 'טוב אני אבוא להלוויה, איפה נפגשים?'. הוא אמר לי 'בשער הראשי' ... אה לא, הוא שואל אותי: 'את רוצה לבוא?' 'כן, אמא שלך. אני באה, אני אבוא.' אני בנעוריי, כשהייתי רואה אוטו שחור, הגוף שלי [היה נעשה] חידודים-חידודים, ואני היסטרית מאוטו שחור. ילדה קטנה, ילדה קטנה בעצם. בת שתיים-עשרה, רואה אוטו שחור, זה אי-אפשר לתאר את הפחד הזה. טוב פנחס ... במשפחתי ידעו שאני מפחדת מאוטו שחור. והשתחררתי מהעבודה, נסעתי באוטובוס, וזה פעם ראשונה בימי חיי שלא קמתי לזקן באוטובוס. ההתרגשות והבטן, והבטן רועשת ורועשת. אני הולכת להלוויה ומה לי וללוויות? מה, מה ... היסטרית. טוב הגעתי לבית הקברות, ופנחס עומד ורואה אותי ונוזף בי: 'גם אותך אני צריך לחפש כמו את אבא שלי?'. מיכל, אל תעני כלום - זה לא זמן לריב, תהיא חכמה ותשתקי. זה לא זמן, לא רבים פה, 'בואי'. חשבתי שיהיו אנשים, פנחס - אמא שלו נפטרה [חשבתי ש] יהיו אנשים. רק אני ואבא שלו ופנחס ורבנים. עכשיו, אבא של פנחס ישב ליד הנהג של האוטו השחור, שאני פוחדת והיסטרית, ופנחס ... ישבנו. זאת אומרת הגופה, באוטו הזה. יש ספסלים לשבת, יושבים רבנים כדי שיהיה מניין להגיד את 'הקדיש', את מה שצריך שם, ופנחס ישב גם בספסל. אני רחוקה ממנו, כי היו רבנים. ואני יושבת ממש בקצה, ליד הדלת כשנכנסים לאוטו השחור. אני יושבת והגופה למרגלותיי והם, פנחס והרבנים שם, ה ... אני לא יודעת מי הם - "החברה קדישא", ”החברה קדישא" מדברים ביידיש, ואני חושבת וחושבת - 'איך אני אצא מפה?'. עכשיו, אם אני אדרוך על הרגל שלה או על הראש שלה? על הרגליים או על הראש? איך אני מהצרה הזאת נחלצת. מה, מה, מה, מה, מה אני צוחקת זאת אומרת אני היסטרית, אני היסטרית. והם מדברים ביידיש ואני לא מבינה אף מילה, כי אני מרוכזת בבעיה - 'איך אני ארד מהאוטו הזה?'. עצרנו והגענו לחלקת הקבר. ירד הנהג ופתח את הדלת. מעולם בימי חיי זינוק כמו שנתתי שם לא נתתי, ולא דרכתי לא על הרגל ולא על הראש. ירדתי בשלום מהאוטו השחור. עכשיו נגמרה ההלוויה, מה שאמרו זאת אומרת "קדיש" וכל מה שאומרים בלוויה, ופנחס אומר: 'בואי נלך ברגל עד ליד-אליהו' מחולון, מבית-קברות חולון, ואנחנו הולכים, ולא לשכוח הרגליים שלי לא הכי-הכי, והבטן עדיין מאז האוטובוס שנסעתי לבית-הקברות, עדיין רועשת וגועשת הבטן, אבל התגברתי, והלכנו, ואנחנו הולכים עד לבית ביד-אליהו. הגענו לביתו, ישבנו במטבח ואז פנחס התחיל לספר לי סיפורים על אביו. כל-כך מצחיקים וכשאני צוחקת מכל הלב הצד נתפס לי. 'פנחס רחמים, פנחס די להצחיק, פנחס אני לא יכולה כבר כואב לי, כואב לי'. ציפי גון-גרוס: אהוד, אתה זוכר את ההלוויה של פנחס? אהוד בנאי: כן, הייתי. אני זוכר קודם כל את הטלפון שקיבלתי ממנו שהוא אמר לי: 'תראה רוצים לבוא מהתוכנית של גבי גזית לצלם אותי בבית-חולים, וזה נראה לי שווה וכדאי רק אם אתה תבוא עם גיטרה ותשיר. אחרת אין טעם לעשות את זה'. והוא ידע שאני בשלושים של אבא שלי, ואמר לי: 'אני יודע שאתה עדיין בשלושים, אבל אם תוכל אני אשמח'. ואני כמובן הסכמתי ונסעתי. נסעתי עם הצוות אליו. מיכל היתה כבר שם ובמסדרון פגשה אותנו ו ... זה באמת היה חזק כל זה, השיחה שלנו, החיוך שלו. אני זוכר את החיוך שלו בזמן ששרתי ואז באמת התוכנית בליל שבת שודרה, ובשבת בבוקר פנחס נפטר. נכון? מיכל שין: נכון, נכון, נכון. אהוד בנאי: כן, אני זוכר את ההלוויה בהר-המנוחות. הגעתי לשם עם אשתי, עם אודליה ויצאנו. יצאנו מבית-החיים שם, ברחוב שמואל הנביא שם היתה ההתאספות. מיכל שין: כן. אהוד בנאי: כן. חורף, נכון? הזמן הזה עכשיו. החודש הזה בעצם. מיכל שין: נכון, נכון. ז' בשבט. אהוד בנאי: כן. זה היתה מבחינתי הרגשה ... אני חושב שהייתי מרגיש ככה גם אם לא היה לי את הקשר הזה איתו בשנה האחרונה לחייו, בגלל ה ... בגלל הערב המשותף שעשינו, אבל, אבל באמת זה היה ... כמו שמיכל אמרה קודם הדברים האלה. אני נזהר מלהשתמש במילה 'מיסטיקה' אבל לפעמים צירופי המקרים. זאת אומרת של אבא שלי ועוד בשלושים שלו פנחס, היתה לי הרגשה שאני נפרד מהאבות, מהאבות הפיזיים שלי. מהאב הרוחני שלי באיזשהו מקום ש ... התחושה היתה שבעצם עכשיו הושיבו אותי במושב הקדמי, כי הם כבר לא שם. ציפי גון-גרוס: הוא את המחלה שלו, את העובדה שהוא חולה במחלת סרטן-ריאות חשף בתוכנית טלוויזיה עם ירון לונדון. אהוד בנאי: כן, אני זוכר שאני בדיוק הייתי בבית של אבא שלי וראינו את התוכנית הזו ביחד. ואבא שלי שידע על הקשר שלי עם פנחס שדה, וגם אני קיבלנו את זה ממש כמהלומה את העובדה הזו. אני חושב שזה ... הוא אחר-כך באיזשהו מקום, אני זוכר שהוא אמר שהוא קצת מתחרט על זה שהוא עשה את זה, אבל זה לא היה מפתיע שפנחס שדה מספר לכולם על מחלתו בטלוויזיה. והדבר שאולי נשאר לי, אם כבר מדברים על טלוויזיה כזיכרון באמת מאוד חזק, זה בתוכנית של גבי גזית בליל שבת שודר קטע שאני מבקר אותו בבית-החולים הדסה בירושלים. הקטע הזה צולם ביום רביעי ושודר בליל שבת, הוא ראה את התוכנית, הוא הלך לישון ונפטר. (מושמע השיר "בבית העלמין של חולון" מתוך המופע המשותף) ציפי גון-גרוס: מה לקחת מהבית של פנחס לפה? מיכל שין: את הספרים, את הציורים, את ה ... מיטה. המיטה שבסלון, לא את ה ... את הספה, את הספה סליחה. כיסא שהוא נהג לשבת עליו ולכתוב ... אהוד בנאי: יש כאן בבית תחושה מאוד-מאוד חזקה של ... שלו. זאת אומרת גם כשבקרתי אותו ב ... בעצם כשאני חושב על זה עכשיו ביקרתי אותו ביד-אליהו. מיכל שין: כן, כן. אהוד בנאי: וברחוב יהונתן כצעיר. מיכל שין: כן. אהוד בנאי: ואחר-כך ביד-אליהו, ואחר-כך בירושלים. ומיד כשנכנסתי התמונות שלו שיש כאן. ציפי גון-גרוס: הציורים שהוא צייר. אהוד בנאי: הציורים שהוא צייר. הוא היה צייר בחסד, עד כמה שאני מבין בציור. והספרים ו ... הריהוט והנר הדולק. תחושה שאתה קצת מאבד את החוץ. אתה נכנס פתאום לאיזשהו עולם, שאתה לא בנאות אפקה או ברמת-גן או ביד-אליהו. כמו איזה מן ה ... מיכל שין: אתה בבית של פנחס. אהוד בנאי: כאילו, כן. מיכל שין: הרוח. אהוד בנאי: הרוח ממש היא מאוד, מאוד שורה כאן. מיכל שין: מאוד. אהוד בנאי: מאוד. ציפי גון-גרוס: אני רוצה לשאול שאלה את שניכם. חיים גורי כתב עליו פעם שיש לו תבונת זקנים, כושר התפאלות של ילד וחגיגיות של נער מאוהב. בן כמה הוא היה כשהוא היה איתך ... בנשמה? מיכל שין: בן גילי. בגילי, שזה גיל צעיר ממנו בהרבה. אהוד בנאי: הוא היה חסר גיל באיזשהו מקום, זאת אומרת ... אני זוכר כשהוא נסע להופעות איתנו אז היה חלק כמו כולם, הוא גם תיקשר עם כולם והיתה מן הרגשה שהוא כמו צעיר נצחי. חסר גיל, אני לא הרגשתי שהגיל כאן היה איזה משקל העובדה שהוא אדם מבוגר. לא היתה תחושה שהוא אדם מבוגר. אני זוכר במהלך הצילומים גם ה ... ל"יומן השבוע", אז ביקשו מאיתנו ללכת בסמטאות נחלאות והלכה לפנינו חתולה שחורה והוא... מיכל שין: סיבוב ענקי הוא עשה. אהוד בנאי: הוא אמר לי 'עמוד שניה'. מיכל שין: (צוחקת) אהוד בנאי: 'חכה נראה לאן החתולה הזאת הולכת. אם היא הולכת ימינה אנחנו הולכים שמאלה ואם היא הולכת שמאלה אנחנו הולכים ימינה. אני אומר לו 'אתה רציני?' וזה היה, הוא עמד כמו ב ... ריכוז עילאי, הסתכל על החתולה הזאת לאן היא תלך והיא הלכה. עמדנו שנינו. היא הלכה ימינה ואז הוא אמר 'אוקיי, עכשיו אפשר להמשיך', ואחר-כך פתאום למולנו ילד והוא התעלם ממני (הילד) זאת אומרת באנו שנינו. אז חשבתי למה הוא פנה דווקא אליו ולא אליי, לא שנפגעתי אבל ... והוא מושיט לפנחס שדה סוכריה על מקל, ופנחס מסתכל עליו ועל הסוכריה והוא לא בדיוק מבין, מה הוא רוצה לתת לו את הסוכריה? ואני גם לא מבין מה הילד בעצם רוצה ממנו מה לתת לו את הסוכריה? ואז פתאום הוא אומר: 'אה, הבנתי'. לוקח את הסוכריה, מקלף לו את הנייר צלופן ומחזיר לו, והילד הלך עם הסוכריה. מן קטע בלי מילים עבר בין הילד הזה לבינו, ואני לא קלטתי. הייתי ... לא הבנתי, כאילו הילד מוזר, מה הילד נותן לו סוכריה? אולי, והוא לקח לו חצי דקה או עשרים שניות והוא הבין, והילד לא דיבר מילה. קילף את הצלופן ונתן לו את הסוכריה. ציפי גון-גרוס: ראית אותו פעם באיזה מפגש עם ילד? מיכל שין: לא, לא. אה כן. טיפלתי באיזה ילד שהיום הוא כבר אחרי בר-מצווה. קוראים לילד אמיר. ועבדתי ברעננה. והילד בעגלה ו ... והיינו אומרים ככה. הייתי אומרת 'שלוש-ארבע שפנחס יהיה בריא. א-מ-ן", והילד בן שנתיים, פחות משנתיים והוא אמר, שיבש את המילה ש'פמחס יהיה בריא. א-מ-ן'. עברה שנה, משהו כזה, פנחס דאג לתת לילד שעון שלו: 'תתני את זה לילד'. הוא קנה קלידסקופ בשוק: 'תתני את זה לאמיר, כי תפילה של ילד כנראה תשמע יותר מהר'. והוא אהב את אמיר. אהב אותו, הוא כתב עליו גם על אמיר. ... הראו בטלוויזיה עוגה. עוגה שחורה - טעימה נראת, ופנחס אומר לי: 'למה את כזאת שלא יודעת לאפות ולא יודעת לבשל'. פעם הוא אמר: 'למיכל יש הרבה סגולות, אבל לבשל היא לא יודעת' ו'למה את לא יודעת לבשל? כל-כך הייתי רוצה את העוגה הזאת' ואז טפח על בטנו דופק ודופק ואז אני רואה חתול בא לעוגה. 'פנחס, זה אוכל של חתולים' (צוחקת) 'נו באמת בובה'לה לא ידעתי'. יום שלם ויכוח שהוא כן ידע ואני אומרת לו שהוא לא ידע הוא חשב שזה עוגה וזה אוכל של חתולים. אחר-כך ביקשתי ממנו שיכתוב: 'אני פנחס שדה מודה שהאוכל של החתולים זה עוגה ומיכל מבינה באוכל של חתולים ... פנחס שדה'. כתוב התאריך, אחר-כך אני אראה לכם את זה. אהוד בנאי: יש לך מסמך. מיכל שין: כן, כן, כן, כן. יש לי הרבה ציורים שהוא צייר לי. ילדותיות. כל יום ראשון שחזרתי הביתה חיכה לי פתק ממנו. פתקה. אז פעם אמרתי לו: 'פנחס, למה אתה כותב לי פתקאות כאלו יבשות? תכתוב לי את מה שאישה ... כל אישה רוצה לשמוע.' הוא אמר לי 'אוהב אותי וכל זה לא'. קמתי בבוקר, הלכתי למקלחת ואז אני רואה פתק בתוך כוס זכוכית, ואני מוציאה את הפתק, ואני קוראת 'מיכל בובה'לה, בוקר טוב לא תאמיני אבל בשעה אחת הראו הפיראטים את 'קפה בגדד'. באמת אין לך מזל בעניין סרטים ועוד אחרי כל הסבל בערב. ככה החיים. פנחס. ובכדי שלא תתלונני שוב שהמכתב יבש אז יש פתרון' ומה הפתרון? ציפי גון-גרוס: ומה הפתרון? אהוד בנאי: כן, מה הפתרון? ספרי את זה. מיכל שין: שהוא שם את זה בכוס מים והמכתב, הפתק לא יבש. אהוד בנאי: (צוחק) ציפי גון-גרוס: הוא דיבר על המוות שלו? מיכל שין: לא, לא. תמיד היתה לו תקווה עד הרגע האחרון. עד הרגע האחרון. בכלל לא ו ... בבית-החולים כל ... כשהייתי איתו שבועיים שכבתי למרגלותיו על מזרון דק-דק-דק. היה לו חדר לבד, לנו היה חדר לבד, אז כל לילה התפללתי 'אלוהים, רפואה שתהיה לו. רפואה, רפואה שלמה שתהיה לו' וביום האחרון אז שוב אני לא יודעת מאיפה ביקשתי 'אלוהים, תעשה שיהיה לו קל'. אהוד בנאי: והיה לו קל. אני ראיתי אותו אז מלא חיוניות. מיכל שין: כן. אהוד בנאי: אז בבית-החולים. מיכל שין: כן, כן, כן. אהוד בנאי: וגם הוא נפטר בשינה. זאת אומרת, אני הרבה פעמים שאלתי את עצמי מה הוא חלם? בגלל הכתיבה שלו על חלומות. תמיד היתה הרגשה שבחלום נפתח לו פתח לעולם אחר, למציאות אחרת. שאלתי את עצמי מה הוא חלם בלילה האחרון שלו? בשבת לפנות בוקר. | אני שר כמו ציפור: החלק הראשון |
גלי צה"ל | 7.2.2003
תמליל השיחה באדיבות אהוד בן-פורת 
| קישורים |
מיכל שין - חברתו האחרונה של פנחס שדה. שדה מיעט לכתוב (או לפרסם) על חברתו מיכל, ומלבד בשיר "גשם", לא מצאתי לה שום איזכור נוסף. זה מה שיש: בחוץ ירד גשם על / העצים, הגגות, החלל - / מעלי רבצו הרים / של כאב, של אושר, של עצב. שנים אחרות. נשים אחרות. מקומות אחרים. / ערים, נהרות, פנים. כל החיים ההם / שהיו, שאבדו, שמתו, שלא אשוב עוד ואראם. / בין רגליה של מיכל שכבתי, שפתי על לחיה, / על צוארה. אל תוך היער הירוק, הסגול, כמו חיה. / אומר אל עצמי, בכולי אומר אל עצמי: זה / מה שיש בעולם הזה. פנחס שדה | שירים 1988-1985 
| קישורים |
אהוד בנאי - האתר הרשמי אהוד בנאי - באתר מומה אהוד בנאי - מילים לשירים אהוד בנאי והפליטים - השרת העיוור ציפורים של זכוכית (ביום השנה השני למותה) - קובץ MP3 - מלים: פנחס שדה, לחן ושירה: אהוד בנאי 
| קישורים |
ציפי גון-גרוס - סופרת, פסיכולוגית, עיתונאית. מנחה את התוכניות "ספרים רבותי ספרים" ו"ציפור הנפש" בגלי צה"ל. ראיון עם ציפי גון-גרוס - על יוסל בירשטיין אני שר כמו ציפור - באתר גל"צ רשימת ספריה של ציפי גון-גרוס
באתר: 22.3.2003 | עודכן: 1.12.2004
|
