יֶלֶד

הַשָעָה שָלֹש לִפְנוֹת בֹּקֶר. לֵיל קַיִץ.
דְמָמָה. הַכֹּל יְשֵנִים.
עֵרִים רַק אֲנִי וְהַיֶלֶד. רַק הוּא וַאֲנִי.
אֲנִי מַבִּיט בּוֹ. הוּא מַבִּיט בִּי.
אֵינֶנִי יוֹדֵעַ אֶת שְמוֹ.
הוּא אֵינֶנוּ יוֹדֵעַ אֶת שְמִי.

יֶלֶד קָטָן, עִם פֵּאוֹת. מַבִּיט בִּי
בְּעֵינַיִם חֲכָמוֹת.
לָמַד חֻמָש. לָמַד רַשִ"י.
לֹא כִּלָה לִלְמֹד.

עַכְשָו הוּא בְּחֶדְרִי. בָּא לְרֶגַע. לְרֶגַע חַי.
לְרֶגַע אֲדַמֶה כִּי יָכוֹל אֲנִי לְהוֹשִיבוֹ עַל בִּרְכַּי.

יינגאלע, אֲנִי אוֹמֵר לוֹ, יֶלֶד,
מַה לָמַדְתָ בַּחֻמָש? מָה אַתָה זוֹכֵר?

הוּא מַבִּיט בִּי בִּשְתִיקָה.
אֵינֶנִי זוֹכֵר שוּם דָבָר, שוּם דָבַר, הוּא אוֹמֵר.

אֲנִי מַבִּיט בּוֹ. הוּא מַבִּיט בִּי.
אֵינֶנִי יוֹדֵע אֶת שְמוֹ.
הוּא אֵינֶנוּ יוֹדֵעַ אֶת שְמִי.

הוּא אוֹמֵר לִי: מ'האט מיךְ ג'שוחטען.
כְּלוֹמַר: שָפְכוּ אֶת דָמִי.

יֶלֶד קָטָן, עִם כִּפָּה וּפֵאוֹת.
מַבִּיט בִּי בְּעֵינַיִם חֲכָמוֹת. עַתָה הֵן נִרְאוֹת עֲצוּבוֹת.

מֶה עָוֶל עָשָה לְךָ הַיֶלֶד הַזֶה? עַל מָה
הָרַגְתָ אוֹתוֹ?
שֵמַע דִבְרֵי זָרָתוּסְטְרָא
גַם לְאָזְנַי הִגִיעַ, וְקֶסֶם כִּנוֹרוֹת-הַמָוֶת
שֶל טְרִיסְטָן וְאִיזוֹלְדֶה.
אַךְ מַה לָזֶה וְלוֹ?
עִנְיָן זֶה בֵּינִי לְבֵינְךָ. לֹא בֵּינְךָ לְבֵינוֹ.
לָמָה הָרַגְתָ אוֹתוֹ?

לְרֶגַע הוּא עִמִי, וּלְרֶגַע, בְּעֵת וּבְעוֹנָה אַחַת,
הוּא חוֹזֵר לְשָם.
מַה זֹאת? קוֹרְאִים לוֹ? כֹּתֶל מֵאֲחוֹרָיו. שָמַיִם. עָב חִוֶרֶת, גְדוֹלָה.
אֵין זֹאת כִּי אִם חֹרֶף שָם.

| פנחס שדה, אל שתי נערות נכבדות, שוקן, 1977 |

ציפי גון-גרוס: בדרך להופעות הוא היה מתבדח פנחס שדה?

אהוד בנאי: כן, זאת אומרת, היה כייף לנסוע איתו. היינו נוסעים הנגנים ואני. היה כייף לנסוע איתו. כשהגענו לערד קיבלנו תלושים לסנדוויץ והוא הסתכל בתלוש הזה כאילו קיבל איזה מסר שמיימי, הוא ישב וחקר את התלוש הזה מכל הכיוונים, ובדק מה הוא בדיוק יכול לקבל, זה היה סנדוויץ עם גבינה או סנדוויץ עם סלט חצילים ואז הוא אמר: 'יש פה שאלה קיומית מאוד רצינית אני מבקש שתעזרו לי בזה, אני פשוט לא יכול להגיע להכרעה אם ללכת לכיוון החצילים או הגבינה', ואז בסופו של דבר כן, היה שם דיון פילוסופי סביב החציל או הגבינה שכולם השתתפו בזה. היה נחמד איתו, בקטע הזה באמת הוא היה איש ... וזה היה באמת בתקופה קשה בחייו, זאת אומרת עם שיעולים קשים בדרך ו ... נסענו להופעה בחיפה, והופעה בערד. ואחרי ההופעות היינו גם הולכים לאכול, והצטיירה דמות של אדם שאוהב לחיות, שאוהב לצחוק, לאכול, לשתות ולבלות עם אנשים.

ציפי גון-גרוס: אתה יכול לזהות היום בכתיבה שלו עקבות ממסורת הפיוט, מכתבי הקודש?

אהוד בנאי: בכתיבה המאוחרת שלו ודאי ... אני חושב ששירים, שיר כמו "עוד מעט": 'איך שהזמן עובר, איך שהזמן נוהר. ה' תן נר כי אני עיוור ...' זה שיר שמאוד-מאוד קרוב למסורת הפיוט היהודית, וזו רק דוגמא אחת, אני חושב שיש דברים בכתיבה המאוחרת שלו שהושפעו מאוד מהקשר שהוא התחיל ליצור עם ספרות חסידית, ועם הפרוייקט - הבאמת חשוב והמדהים - שהוא עשה בספר "ענני", שהוא קיבץ בעצם פיוטים מימי התנ"ך ועד כמעט ימינו. כאן הוא כותב: "באשר אין לי ילדים אף לא נכדים אני אמות צעיר, אבל זקן. מה אזכור? האזכור את כל היופי שידעתי, הצבעוניות הצהובה הזוהרת המסתורית של החיים. את הנשים שנשקו את גופי, את ידיי, את רגליי. כבר אז מדי שנים רבות הן הכינו אותי באהבה באבל לקבורתי". יש את העניין שאומרים קדיש אחרי מות האב, ובשבילי זה היה פרט, הייתי אומר מאוד לא מקרי, העובדה שפנחס שדה ואבא שלי נפטרו באותו חודש, זאת אומרת - אבי נפטר, ושבועיים אחר-כך פנחס שדה נלקח לבית-החולים, ושם אני ביקרתי אותו, ושלושה ימים אחרי זה הוא נפטר. עדיין באותו חודש. ובאיזשהי שנה, נדמה לי לפני שנתיים או שלוש חשבתי לעצמי מי בעצם אומר קדיש על פנחס שדה והחלטתי שבשבת הקרובה, שזה היה גם השבת שלפני יום הפטירה שלו שזה השבת שבה נהוג לומר קדיש בבית-כנסת אני אגיד קדיש ואעשה לו עילוי נשמה, ואז אמרתי קדיש כל השבת ואני מתפלל בבית-כנסת תימני ולגבאי קוראים 'אברם', ואחרי שעליתי לתורה ביקשתי לעשות עילוי נשמה וצריך להגיד 'פנחס בן ...' ולא ידעתי את שם האם אז אמרתי את שם המשפחה, והוא החוויר.

ציפי גון-גרוס: הגבאי.

אהוד בנאי: הגבאי החוויר ממש, ואז אחרי התפילה אמר לי - 'מה הקשר שלך אליו?' ואז אני אמרתי 'אני הכרתי אותו קצת', ואז הסתבר ששם המשפחה של אברם הוא "חבשוש" והוא הדוד של חבצלת.

ציפי גון-גרוס: למי שלא יודע, נגיד שחבצלת חבשוש אהבה מאוד את פנחס. היה קשר ביניהם ...

אהוד בנאי: כן.

ציפי גון-גרוס: היא כתבה ספר בשם "התמסרות".

אהוד בנאי: "התמסרות", כן.

ציפי גון-גרוס: אחר-כך התאבדה, היא קפצה מקומה שישית.

אהוד בנאי: כן, כן.

ציפי גון-גרוס: היית מדבר על שני הסיפורים הכאובים האלה שנקשרו בשמו. ההתאבדות של חבצלת חבשוש וההתאבדות של שרי, אישה ממוצא אוסטרי שהיה לו קשר איתה?

אהוד בנאי: במהלך העבודה על הערב המשותף שעשינו אז נגענו מעט בחומרים האלה, ואני לא חקרתי יותר מדי. לא רציתי לעורר יותר מדי את הדברים האלה שהרגשתי שהיו לו מאוד קשים, למשל עבדנו על השיר "לורליי" והוא פרץ בבכי במהלך העבודה. הוא קרא את השיר ואני ניגנתי, וזה שיר שמתאר באמת את הנערה שהוא הכיר והתאבדה, במהלך הקריאה הוא ממש פרץ בבכי מר ולקח לו זמן להירגע. אני הרגשתי שהנושאים האלה מאוד טעונים ולא מצאתי לנחוץ ל ... איך להגיד, לדקור אותו שם בפצע הזה. לשאול אותו ולחקור יותר מדי.

(השיר "לורליי" מתוך המופע המשותף)

אהוד בנאי: אני חייב כאן להעיר איזושהי הערה קטנה שכל הכמיהה הזאת של פנחס שדה למוות, כמו שאני ראיתי את זה, וגם הוא באיזשהו מקום הודה, התפוגגה לחלוטין ברגע שהוא הבין שהוא חולה, ואז הסתבר שזו באמת כמיהה פיוטית. בעצם הבן-אדם מת לחיות, מוכן לעשות הכל בשביל לחיות. המוות הוא כבר לא אישה והמוות הוא לא מסתורי וקסום ולא ... הוא רוצה לחיות והוא הייתי אומר נאבק כמו אריה על כל נשימה שלו. אני ביקרתי אותו בבית-החולים לאיזושהי תוכנית טלוויזיה שהוא ביקש שאני אבוא ושרתי לו שם, בבית-החולים ... שיר שלו, שיר שהוא כתב את המילים: "איך שהזמן עובר" שבעצם נקרא "עוד מעט", והוא עם מכונת הנשמה קרא תהילים, כי הוא האמין שהתהילים יחזיקו אותו ולא כל-כך הנשיקות של הנשים שהוא ידע בימי חייו, אלא זה מה שהיה לו שם ביד את ספר התהילים הזה. והוא נלחם, ממש היתה לי הרגשה שהבן-אדם מוכן לתת הכל בשביל עוד יום אחד של להיות בחיים.

| אני שר כמו ציפור: החלק השני |

---

גלי צה"ל | 31.1.2003
תמליל השיחה באדיבות אהוד בן-פורת

| קישורים |
אהוד בנאי - האתר הרשמי
אהוד בנאי - באתר מומה
אהוד בנאי - מילים לשירים
אהוד בנאי והפליטים - השרת העיוור
ציפורים של זכוכית (ביום השנה השני למותה) - קובץ MP3 - מלים: פנחס שדה, לחן ושירה: אהוד בנאי

| קישורים |
ציפי גון-גרוס - סופרת, פסיכולוגית, עיתונאית.
מנחה את התוכניות "ספרים רבותי ספרים" ו"ציפור הנפש" בגלי צה"ל.
ראיון עם ציפי גון-גרוס - על יוסל בירשטיין
אני שר כמו ציפור - באתר גל"צ
רשימת ספריה של ציפי גון-גרוס

---

באתר: 22.3.2003 | עודכן: 1.12.2004