קולו העצמאי, המתנשא, אינו נשמע עוד. על כל מה שכתב לא תתווסף ולו שורה אחת. אינה עוד רוממות הרוח ההיא. לא יישמע עוד הדיבור המיוחד בנעימותו - תערובת חד-פעמית של תחושה גדולה, של תמהונות, ופשטנות כשל שוטה הכפר. הקול הזה, שביקר את כל מה שכתבנו דווקא משום שלא התחייס אליו מעולם, ואותה נזירות מעושה בתוך המיתוסים שברא שדה לעצמו לא יהיו, מסתבר, עוד בעולמנו.

הוא היה אולי האחרון בשירה העברית שראה עצמו כמשורר במובן הרומנטי: שראה בכתיבה מעשה נבדל ומפואר המטיל חובות - שלא בכולן עמד - והמקנה זכויות, שאותן דרש לעצמו בכל עת. השירה דמתה עליו כגורל צפוי מראש, ואת דרכו של מי שנגזר עליו להיות משורר ראה כדרך רצופה התנסויות הכרחיות ומבחנים ריטואליים. שדה הישלה עצמו תמיד בקיומה של השראה המאפשרת התגלות אלוהית מתמדת. עתים היה, משום כך, למאחז עיניים, אבל אחיזת עיניים של עושה להטים מנוסה שקסמיו היו פרי מסורת ארוכה.

הוא היה זר פה תמיד. עלינו הביט מבחוץ, מעל גבעה שערם לעצמו. ושמא היה אורח שנטה ללון למשך כל ימי חייו. השירים התרחשו אמנם בישראל, אולם כדי להכשיר אותם לשמש בעולמו היה עליו לעסוק במיתולוגיזציה מתמדת של הסובב. הוא נקלע, לכאורה שלא בטובתו, לרשות הרבים ונאלץ לעשות בה שימוש לצרכיו. את הדמויות בנות השיח שלו: אלוהים, המוות, הישועה, הבדידות, העלה תמיד, גם בשיכון התל אביבי:

מחלון חדרי בקומה השמינית אני רואה בשעת צהרי קיץ זו
את יד אליהו וכפר שלם. שכונת התקווה ושיכוני כביש הטייסים
ומעליהם מלוא רוחב השמים כזכוכית כחולה דלוחה.
אני פונה אל השמים ובקשתי שטוחה לפניהם: אל,
אל נא תעשה לי כדבר הזה.

(לאחר שתי שנים)

ומפינתו הנידחה, תיאר, ביכולת ראייה מיתית, את המציאות הפרועה של סביבתו ואת מוזרויותיה:

על חוף הים בדמדומי ערב
בחליפות שחורות ונעלי זמש
עוברים אנה ואנה
ערבים ובידיהם מזוודות
מאחרי תלולית של חול
בין נרקיסים ונר הלילה
רובצת בעיניים פקוחות
דינה צהובת השיער.

(מוסיקה)

הנוף השגור שסבבוֹ עבר תמיד טרנספורמציה מופלאה, הפך למקום בו מתרחשים המאורעות המיוחדים של הנפש. הנוף הזה, המוכר לכולנו, הפך בכתיבתו לנוף לא מצוי, לנוף שהיה שלו בלבד:

תחת ירח ערבי
ומזלות כנעניים,
משתרכים בחלום
לאט, נים ולא נים.

אלי, אלי! ואני בתוכם.

(הוא זוכר את עלייתו לארץ ישראל)

והתחושה הזו של להיות בתוכם, להיות חלק מן המתרחש סביבו לא היתה אף פעם לרוחו. בשחצנות לא נעימה היה מחלץ עצמו מתוכה ובבוז הקדיש עצמו למעשי השירה. ההארה היתה באה אליו על אף הנוף, למרות המצוי ולא בעטיו. אבל בעוד שבשיריו הראשונים עשה פואטיזציה מוחלטת של הסובב, ניסה לנטרל אותו, להפכו לחסר חשיבות בהשוואה להתרחשויות הפנימיות, השיריות, העילאיות כביכול - הרי בשיריו האחרונים הפך המקום סביבו לריאליה, שבתוכה אין למשורר ברירה אלא ליצור לעצמו קיום משוררי מיוחד. דווקא השילוב הנדיר הזה שבין יום יומיותה המעיקה של הסביבה לבין חד פעמיותו של המשורר, היקנה לשיריו ייחוד שאין דומה לו בשירה העברית.

האנטגוניזם שבין צרוּת המקום - שחייבה אותו, כאמור, בתחילת דרכו למאמץ לניטרולו השירי - לבין מיוחדותו של הפרט, יצרה דיסוננס מתמיד ופרטי שהעצים ככל שעברו השנים והילך קסם:

אז התרחש הדבר: על ספסל ברחוב ישבתי, עם ידידי
יהושע. על מה שוחחנו. זמן מה חלף. דמדומים שררו. או לילה
בהיר מאוד, כמו יום. ואז, אז על פנינו לאה עברה.

(לאה)

או:

בעוברי, בצהרי היום, ליד חנות גלנטריה ברחוב נחלת בנימין בתל-אביב,
עלה פתאום בדעתי כי אחת היא לי
לחיות או למות.

(שלוש שנים לאחר הפרידה)

לאימננטיות של הרגע השירי אין בהכרח מקום פואטי מיוחד בשירתו. להיפך: הנדושות, השיגרה, הנופים הפרוזאיים הם, בשיריו המאוחרים של שדה, הזירה הנאותה ביותר להופעת השיר. נוח לו להתגלות דווקא בתוך יום יומיותו של המתרחש. המועקה של המקוּבלות היא המצמיחה את הגילוי החד פעמי. מה שמקנה כוח לכתיבתו המאוחרת של שדה היא לכן דווקא ההקבלה הבלתי פוסקת בין מה שיש לבין מה שיכול להיות. ההכרה, שהלכה והתגברה במהלך כתיבתו, בעוצמה הבלתי סבירה והבלתי מוסברת של האקסטזה השירית, של הרגע המיוחד בו מתעצמים המראות ומקבלים פירוש נבואי כמעט, הפכה למיותרת את הצורך, כמו בשירים המוקדמים - לפייט את השיגרתי, לזייפו, בעצם. לא עוד:

- - - שוב מתנפצים אלי ממרחקים געשות המים הרבים
וגווי נרעד למגעם הקר של הצלילים והזמירות, ומים רבים
ישטפוני, יחרשו צמרמורת בבשרי, ולא יוכלו מחותָה גם מים רבים

(משא דומה)

אלא בפשטות, כלאחר יד, בהכרה בעולו של הקיים ובמציאותו שאין עוד טעם להיתכחש לה:

זה עתה. בעברי בשוק מחנה יהודה,
ראיתי על דוכן של סדקית צעיפי משי אחדים מגוונים,
נזכרתי כי בימים עברו קניתי, פעם או פעמיים צעיף כזה לאמי.
מחירם מועט, אך להם איזה יופי עדין, כמעט שקוף. משהו הודי, כמדומה.
לרגע חשתי כי חפץ הייתי לקנות אחד מאלה לאמי…

(צעיפי משי)

שורות המובילות אותנו, לכאורה בלא משים, בטבעיות מפחידה, אל הסיום הנפלא אודות האם:

ובקטנותה, ובהבעתה בשִבתָה רכה, נדמתה לי כילדה קטנה ותמה.
היא היתה אז כבת שמונים שנה.
אני רושם מלים אלה על פיסת נייר בעומדי בפינת סימטה
היוצאת מן השוק, נשען על כותלו של בית.
עכשיו ערב שבת, יום חורף בהיר ורך, כמעט תמים.

האינטנסיביות של שדה לא פגה אמנם מאז משא דומה. הכאב הקוסמי שהטרידו בנעוריו עדיין הציק לו. אבל הטבעיות בה קיבל, ברבות הימים, את מקומו של המשורר בעולם היא נדירה. חוסר הצורך להצטדק על מוזרות הראייה לא חייב עוד שינוי בעולם אלא היווה מעין קבלת דין, מין חיבור מופלא בין עולם שכמנהגו נוהג לבין האדם היחיד שנקלע לתוכו, שתמֵה עליו ובאותם רגעים בודדים של השראה גם מפרשו לעצמו כדי להיבדל ממנו, ולחיים ארוכים.

כמי שהיה במצב מתמיד של השתוממות, כיפרה העזתו השירית על הנחשלות האמוציונאלית שלו. הוא היה אלכימאי שראה גשם, ערפל ועננים כמקרים חד-פעמיים בתבל שנדונה לכליה, וכל אלה פירנסו למענו התרחשות שירית פרטית שהיתה, כאילו, תכליתם מלכתחילה. משום כך אהבתי את הצורה בה טיפל בנחמן מרסלב, בבעש"ט ובתפילה העברית: הדריכה אותו איזו סקרנות אזוטרית, כמי שבא תמיד מבחוץ ומביט על כל הקרוב לנו, והנה הוא מואר באור זר ומוזר ורוכש פתאום חשיבות. הוא בדק את העברית ואת החסידות באותה מידה של תמימות מופתעת בה חקר את האהבה ואת הסטיות הממושכות של החיים. התימהון שלו היה, בעצם, צורת מחקר.

מעטים המשוררים המיסטיקנים בשירה העברית: צייטלין, י.צ. רמון, אולי שירים אחדים של אצ"ג, זלדה (ורק במיטבה), שירים אחדים מאהבת תפוח הזהב. אין ספק שחלקים גדולים משירתו של שדה הם שירה מיסטית. אולם הדת שהוא מתייחס אליה, האלוהים שהוא מדבר אליו אינם בהכרח אלוהים יהודיים ודת יהודית. ככל מיסטיקן, הוא משועבד לפרטיותו של הגילוי האלוהי. ועם זאת אין ספק שגם משחקי הנצרות שלו אינם אלא ניסיון למצוא מסגרת נאותה להיחשפות האלוהית חסרת ההגדרה, שלה נפל קורבן מפעם לפעם.

כשנחלץ שדה מהפנתאיזם של משא דומה נשאר עדיין משועב לפולחן הרגע השירי, להערצת אותה הפוגה במירוצו של הזמן שעל סיבותיה ומהותה ביקש להתחקות כל חייו. גדולתו של שדה טמונה בכך שהניח את מהותה בלתי מפורשת. בעיניו היה העולם משועבד לצרכים הרוחניים הפרטיים שלו, כאילו כל הזולת אינו אלא זירה להתנסותו החד-פעמית של פנחס שדה.

הוא היה המשורר העברי היחיד שהתחייחסותו האמוציונאלית היתה לא יהודית, שישו והמיסטיקנים הנוצרים נראו לו רלוואנטיים בתכלית לפירוש חייו. גם הם כשלוּ מול תעצומות העברית שהפנתה אותו, סוררת, לכיוונים לא גויים, למורת נפשו. מכאן גם הפרובינציאליות שלו, האימה בפני העולם הגדול, השיטוט ששוטט מחוץ לגבולות ישראל כמהלך במסלול דתי, כאילו יש בזרות אלמנט של קדושה, וכמו היה הניכר, מעצם טבעו, כר להתגלויות שיריות. ולכן דווקא בשירים המתרחשים בחוץ לארץ, למרות התנאותו של שדה באוניברסאליות שלו - ישנה מקומיות עברית בולטת. הוא, שהיה תמיד זר בעולם, במודע ובמופגן, בודד שם עוד יותר. הגלות מחדדת אצלו את האינטימיות של השיר, משיבה אותו מן הנדודים בנופים פואטיים אל הריאליה של הארץ ושל העברית.

תמיד עוררה בי קינאה יכולתו של שדה להפוך כל רגע להתרחשות שירית מכרעת, לאיזו התקדשות פתאום המטילה הס על כל סביבותיה:

מה דעתך על אפשרות כזאת: אולי הגיהנום
הוא כמו השעה הנוכחית: חדר. קירות. ספרים. גרניום בעציץ.

(צהרים)

או:

יושב במטבח. בשעה ארבע לפנות בוקר, באור הנורה הצהובה.
רכון על השולחן, משחק בפירורים של לחם…
אמש, בחלום, שבתי וראיתי את אושרי אשר אבד. אשר איבדתי
במו ידי. מאז חלפו שלוש שנים.

(יושב במטבח, בשעה ארבע לפנות בוקר)

האימננטיות של הרגע השירי, המסמן את היש רק כדי להקנות לו משמעות דתית - היא בעצם, תכונתה הקלאסית של המיסטיקה כמעט בכל הדורות. יש בשיריו אותה התייחסות לאלוהים המצויה בקטעים של פרנציסקוס מאסיזי או תרזה מאוילָה או של בוהם. או, קרוב יותר אצלנו, במימרות אחדות של גדולי החסידות. בשירה העברית תופעה זו מיוחדת במינה שכן כרגיל מגיעה האמירה השירית (אצל זך, למשל, או אצל דליה רביקוביץ) כהתפתחות טבעית של מצב הולך ונבנה אבל אף פעם לא בהפתעה, לא בשינוי עמדה מדהים, בלתי צפוי וחסר הסבר כמו אצל שדה:

גשם ירד אז. כמו עכשיו
על דרך יפו תל-אביב,
גשם דק ואפרורי,
טיפות קטנות של מלנכוליה.
בינינו הפרידו הבתים,
הגשם, השקט,
דמדומי אחרי הצהריים,
ואהבתי, וכל חיי העתידים.

(גשם על דרך יפו תל-אביב)

אבל מאידך גיסא יש בהרגל להפוך כל תזוזה רגשית להתרחשות גורלית, בנוהג שנקט בו שדה בקלות כדי לפאר את המסתורין המתמיד של הסובב, מן המגוחך. אינני יכול להשתחרר מאיזו הרגשה של משחק על בימה, של תיאטרליות שעתים הופכת למאניירה. אין דבר גרוע יותר ממיסטיקה שאינך מאמין בכנותה. וכשאינך מזדהה - וקשה עד מאד ההזדהות עם ניסיונות מיסטיים של הזולת - נראות התפרצויותיו העילאיות של שדה לעתים מוגזמות, מלאות חשיבות עצמית, והופכות עולם ומלואו כדי לומר, בסופו של דבר, איזה צער אדולסנטי ובלתי חשוב. רק עצם הניסיון המתמיד להגיע לכלל גדולה, למרות צרימות אלה, הוא שמעורר כבוד ולפעמים - לא תמיד אבל לפעמים - אתה נשאר חסר נשימה:

ליפול כמו עלה. אלוהים, ליפול כמו עלה.
ללא ייסורים וחוליים קשים. ללא שיברון הלב. הפחד

(כמו עלה)

או:

הזמן עבר והשעה עמוקה.
השעה עמוקה והלילה ליל חזק החושך.
ועלי ללכת עוד. אלך הלאה בשינה.

(שלוש שורות: ההולך)

עינו של פנחס שדה ביזתה את המתרחש, בעשותה בו שימוש אלים. לכן, עם מותו, חסרה לי שלילה זו של הריאליה לצורך פרטיות כפייתית כמעט. חסרה אותה ראיית העולם שהיטיב מכולם לבטא יעקב יצחק מפשיסחה באמרו: "יכולים אנו להקים את השכינה מעפרה, אבל אין אנו רוצים".

הוא היה משורר גדול, אבל לא תמיד משורר טוב. קשה לפעמים לשאת את הרוממות שלו, את החשיבות העצמית, את המשיחיות, את האגוצנטריות ההופכת את כל המתרחש למיתוס פרטי. הוא פירש את העולם באורח חד צדדי, אלים כמעט. אבל כוחו איפשר לו להפוך גם את מצוקותיו הקומיות ואת טרדנותו לשירה חשובה.

הוא נע במרחב טהור ונקי מפניות של מאורעות חיצוניים: האפרוריות היתה אצלו במושלם. הוא היה בלתי נשחק ולא נכנע לנחיתותה של המציאות: "העולם יהיה, כתמיד, מלא בדידות וזהב, זהב ובדידות". הכל נראה מבעד עיניו, בשל התום הערמומי שלו, חדש ונדיר וראשוני, כשהמוות חבר קרוב, והאלוהים בן שיחה והכלייה היא נתון מובן מאליו. את המקומות שהכיר הפך לנופים מתוך הביוגרפיה המשיחית שלו, מאורעות חייו היו עבורו הרי-גורל, אבל בקירבם נע כמישהו שנבחר ונמשח רק כדי לסכמם.

והעברית שלו! העושר הבלתי נדלה, החגיגיות הזו שהתנזרנו ממנו ואולי לרעתנו. הוא עשה שימוש בכל מקורות השפה כדי ליצור שיחה אינטימית ונשגבת כאחד. ההתייחסות המתמדת אל ה'אני' כמרכזם של המשפט וההוויה גם יחד מזכירה את הנוכחות האישית החזקה שבתהילים. והתחביר המיוחד אך לו הוא טבעי לחלוטין, מהפך סדר מלים במשפט כלאחר יד, שוטף ונעצר חליפות במהלך השיר, ומוסיקלי כל כך, ממש שר:

כמה זמן עבר מאז? אולי חמישה ימים, אולי שישה.
ממקום כלשהו מגיעה מוסיקה איטית, רחוקה
מהו ההר השחור הזה? מסביב תכלת, ובתוך התכלת הר שחור.

(צהריים)

לא ניתן לטעות במשפט שלו, הן בשירה והן בפרוזה, לא ניתן שלא להבחין בקול המתנגן הזה, קול של מספר נינוח העושה בעברית כבתוך שלו, לצרכיו הפרטיים שאינם תמיד כשרים.

תחסר לי ההעזה החגיגית שלו, התחושה שכל העולם סביב אינו נדוש או מורגל אלא מסקרן ומדהים. תעדר מכאן ואילך הידיעה שהאדם אבוד ורק המלים מצילות אותו, ויחסרו השירים הנפלאים האלה שמעטים כמותם בעברית כמו:

פתאום אני אומר לעצמי: האשה שילדתני איננה
מזה כשנה היא עתה בלילה בעפר. אני כנראה באמת, לבדי בעולם.

(פתאום אני אומר לעצמי)

(איזו צלילות, והגל בהינף יד אחד, איזו טראגיות שאסור לערער עליה. איזו חוצפה!)
זה המשורר ש"שמע מוסיקה / כי מוסיקה היא מה שנותר". תמיד שמע.

---

עיסוק בין חברים | הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1998

| קישורים |
אורי ברנשטיין - משורר, מתרגם, וסופר. תעשיין, מרצה, ועורך-דין.
מספריו: באותו החדר, באותו האור (יוכני, 1962), ערב עם סו (הקיבוץ המאוחד, 1976), עיסוק בין חברים (הקיבוץ המאוחד, 1998), שירים: 2002-1962 (מוסד ביאליק, 2004), ויליאם בטלר ייטס (קשב, 2004), ספק חיים (כתר, 2002)
תיק עיתונות: אחרי שהספיק להיות מנכ"ל, מרצה ועו"ד, מוציא ברנשטיין רומן, תרגום שירי ייטס, לנתן זך, ב-70

---

באתר: 15.12.2004 | עודכן: 15.12.2004