תוך כדי עבודות שיפוץ במערכת מוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" התגלה במקרה באחת המגירות תיק קרטון חום. נכתב עליו השם "פנחס שדה", בכתב-ידו של העורך לשעבר, בנימין תמוז. בתיק היו טקסטים בכתב-יד של פנחס שדה המנוח שהתפרסמו ב"הארץ שלנו", כנראה מן הימים ושהשבועון לילדים נערך על ידי תמוז. היו אלה תרגומים ברובם, משל הלדרלין, גיתה, פסוקים מן הקוראן ומהברית החדשה, הרפרטואר המוכר והידוע שמצא את דרכו אחר כך אל כתביו של שדה.

כתב-היד שנמצא, המסודר והעגול, ככתב-יד של ילד טוב הכותב בעצת הוריו רשימת ביכורים לעיתון ילדים ושולח אותה בתיק קרטון מסודר, הזכיר כי שדה היה ביסודו של דבר סופר של "הארץ שלנו" גם כאשר כתב למבוגרים. זה היה אחד מסודות קסמו בעיני קוראיו, שהתבגרו יחד אתו, או נשארו מתבגרים-לנצח יחד אתו. שדה הזכיר להם את נעוריהם, וה"אני" המספר, המתבגר הנצחי, גיבורם של כל ספריו, גילם את הלבטים, החטאים, המשובות, שהם התגברו עליהם ועברו הלאה.

משום כך, כנראה, שדה לא היה אף פעם יותר מאשר סופר לבני הנעורים, אף פעם לא מספיק "חשוב" כדי שיקום אדם רציני ויבחן את הסלט המיסטי-פילוסופי-ספרותי שלו ואת מידת הרצינות של אסופות-נייר-הכרומו החסידיות והליטורגיות שערך. הוא עצמו הדגיש שאיננו אינטלקטואל והביע את שאט הנפש שלו ממלומדים. גם זה היה עניין שעורר הזדהות בקרב קוראים רבים. כך קנה לו שדה, בתחום הביניים של הספרות המקובלת-למחצה, מעמד של חכם עממי, בעל ייסורים, פרא אציל ופגיע שהתרבות היא לו לטורח, וסָתַם כל ויכוח על מידת הרצינות של כתיבתו בטענה שאין לו עניין להיות רציני. כך נולד המוסד המיוחד פנחס שדה. עם הזמן נעשה סופר ככל הסופרים וזכה באותם פרסים כמוהם, אבל הילת הילד התמים דבקה בו עד כדי כך שהיה "לא-נעים" לתקוף אותו, מפני שהוא "מסכן", ואחרי ככלות הכל לא עולל רע לאיש. כך נולדות פרות קדושות.

על גב הכריכה של "ספר האגסים הצהובים" מצוטט משפט של מבקר שכתב כי ספרו של פנחס שדה, "החיים כמשל", הוא ספר ששינה את הביוגרפיה של מי שקראו אותו. זו מחמאה שלא היה עולה על דעתו של מבקר להעניקה לסופר עברי אחר, אבל עם שדה היה מותר להיסחף להפרזות, מפני שלא היה שייך באמת למערכת הספרותית. המחמאות ושהורעפו עליו והתשואות שזכה להן מזכירות את נדיבותם של מבקרים אירופאים כלפי מסַפּרים בני ארצות מתפתחות, שיהיו לעולם נפלאים קסומים בעיניהם. שדה היה כעין העולם השלישי של הספרות העברית; הוא כתב על פשוטי עם בפרוורי תל אביב והשווה אותם לקדושי כנסייה, העטה דוק של מסתורין על בת ים, שכונת התקווה, אבק החוצות של השכונות הדרומיות הפך אצלו לערפל של ציורים מתקופת הבארוק.

אבל יותר מכל, שדה סיפק לדור של צעירים ישראלים חוויה של המראה. בלשונו הנדמית לשון "טבעית", שהיתה קרובה ללשון הדור הצעיר של אז והיתה רחוקה מלשון הסופרים העגנונית, הוא כתב על אוננות, על בדידות, על גאולה בדרך הייסורים. יכולתָ - או כך היה נדמה - להתנשא באוויר לזמן מה בגובה כלשהו מעל לפני הקרקע, ולהתבונן משם על המציאות היום-יומית, כמו מגלגל ענק. המראֶה שרואים משם שונה מכל מה שרגילים בו. זה, היה קסמו, על רגל אחת.

גם אחר כך, כשהחל העידן שבו אתה קיים רק אם אתה שייך ל"רובריקה" כלשהי בפנקסי הטלפונים של מפיקי תוכניות ואם אתה "עובר" בתקשורת, שדה היה "אייטם" טוב יותר מכל סופר עברי בן דורו, בהופעתו הטראגי-דרמטית, בקולו שעל סף הבכי, ובעיקר בהיתממות התהומית שלו. מעטים הלכו אחריו בעיניים עצומות ופירשו על דרך הפשט את הרמזים הזרויים בכתיבתו על התאבדות כפתרון, והייפוי הקיטשי של המוות. רוב מי שרחשו לו חיבה הבינו את ה"משחק" שלו; ידעו שהוא איננו מתכוון באמת למה שהוא טוען שהוא. זה היה חלק מן האמנות שלו.

והיו מי שהתפכחו לחלוטין מן הקסם של שדה אחרי פגישתם הראשונה אתו, כגון אותה משוררת שבאה לבקרו ובידיה ביכורי שיריה והוא הציע לה שתרגיש חופשייה להתעמל, להתפשט, ולא העיף עין בכתב היד. עיתונאי אחד, בשעתו משורר מתחיל, הוזמן לדירתו של שדה. כאשר צילצל בפעמון, שמע את האיש הנערץ רץ בקדחתנות בין החדרים, ממהר לסלק את כל העיתונים ולהשליכם מאחורי דלת (הוא אמר שאיננו קורא עיתונים ואסור היה שתתגלה האמת), אבל ערימת הניירות ביצבצה משם על אפו ועל חמתו. ואי אפשר שלא להזכיר את שדה כפי שהכירוהו עורכי מוספים לספרות. כאן נהג כעריץ, כדובר הכוחות העליונים שהוסמך להיות המדיום שלהם. היה צריך להקצות לו עמוד שלם במוסף החג, כי כך נקבע מאז ומעולם. פחות מעמוד שלם לא יעלה על הדעת לתת לו. שיטת המשא והמתן שלו היתה דיוני התשה בטלפון שנמשכו שעה, שעתיים, מלווים איומים על "קשרים" שיש לו עם העורך הראשי.

הו שיחות ליליות רחוקות תחת שמים מכוכבים, בחצר שבט הצופים, על האינסוף ועל שדה; הוא היה נושא אידיאלי ל"פעולה" עיונית בתנועת נוער, ואני עוד שומע את הקול החולמני של נערה המנסה לשכנע את המגושמים האלה שאינם מבינים בכלום, בגדולתו של "החיים כמשל", בצניעותו האמיתית של מחברו. הו אתם, שהייתם שם, מוטב שלא תחזרו ותקראו את הספר הזה היום, כדי לא לקלקל את הזיכרון הנעים. קריאה מבוגרת של שדה היא כמו קריאה מאוחרת בספרי נעורים מרופטים בעברית מיושנת ומליצית, היא כמו לעלעל במהדורה ישנה של "עלובי החיים" ולגלות את השם י'אן ואלי'אן.

בספר מאוחר יחסית, משנת 1974, "נסיעה בארץ ישראל", הכולל רשימות ממסע בתוך גבולות 67', מופיעה רשימה של שדה על טול כרם. אלה היו ימים שבהם נסיעה לטול כרם היתה עדיין בטוחה. בשני העמודים של הטקטט אף לא מלה על הכיבוש, שום אזכור של נוכחות צבאית ישראלית אלא סצינה אוריינטליסטית אופיינית: כיכר ובטבורה גן ורדים, סנדלר, רוכלים, קשישים על ספסלי קש מוצצים נרגילות, נשים רעולות בעלות "עיניים פראיות" ("מה אומרות עיניים אלה? הן מספרות משהו אפל, דברים שמתרחשים בחדרי חדדים"). ופתאום - וכאן הפואנטה של הרשימה - ילד עובר על פני המספֵּר והילד "מפליט בלחש: אדון, רוצה ילד?" ואומר המספֵּר: "לא הבינותי. מה זאת: רוצה ילד? האם אני נראה כאשה עקרה? לפתע התחוור לי מה הוא מציע לי".
ההיתממות האופיינית לא היתה נראית גסה כל כך אילמלא הצטרף אליה הסטריאוטיפ הקולוניאליסטי בדבר הפֶּדופיליות של הערבים. המספר ברשימה חש "דכרוך, וכמו כלימה" וממהר להתרחק מן המקום הנגוע, שאליו הגיע כמובן במקרה.

המלה "במקרה" חוזרת, אגב, שוב ושוב בספריו. לעולם הוא בא אל מקום כלשהו במקרה, כולל המאורע הנראה מרכזי כל כך בחייו - שיחתו עם משה אונגרפלד, מנהל ספריית בית ביאליק שאמר לו "שאין פנחס שדה" כאשר ביקש ממנו (במקרה) לחפש בשבילו ספר של פנחס שדה בספרייה (שדה חזר על הסיפור המופיע ב"החיים כמשל" גם ב"ספר האגסים הצהובים" והוסיף לו פרשנות מטאפיסית).

בעמוד 184 של "ספר האגסים הצהובים" מפרש שדה את הפסוק מספר קהלת "כי החיים יודעים שימותו". הרקע להרהוריו הוא שיחה שקיים עם איש אוניברסיטה על הספרות הנכתבת היום. שדה מתיחס באדישות לספרים היוצאים לאור, ובן שיחו תוהה: "הלא בעור 50 שנה, כשיוזכרו ספריך שלך, יהא מקומך עימם".
וכותב המחבר: "השתאיתי לדברי איש שיחי… שראני בעיני רוחו קיים בעוד 50 שנה כאן, על פני האדמה, כמין פרק בספר לימוד". שדה שקיווה להימוג בתוך הנצח כמו קולה של קתלין פרייר ששרה ברהמס, כמו ישוע, כמו פסקל, לא העלה על דעתו שאפשר והצדק עם איש האוניברסיטה.

---

הארץ | 11.11.1994

| קישורים |
בני ציפר - משורר, סופר, מתרגם, עורך מדור "תרבות וספרות" בעיתון "הארץ".
ספריו: מארש תורכי (עם-עובד, 1995), ציפר ובני מינו (עם-עובד, 1998).
מסעות בני ציפר: ביאליק ברבת-עמון (ירדן), ועל מואיז אלבוחר שמעתם? (טורקיה), ועברתי בארץ מצרים (מצרים).
רשימות בעיתון בהארץ
תרגום 2 שירים של ז'אק רדה

באתר: 29.1.2004 | עודכן: 18.12.2004