הוא לא דיבר על המוות. (לא איתי, בכל אופן). אבל הוא התנהג כמי שמכין את "מסיכת המוות" שלו. בביקוריי הִרבה ברמזים על איזה "דבר חשוב" שהוא מכין. אישה "עם כוחות נבואיים" אמרה לו שהכול מחכים, ועד שיאמר את האמירה שלו לא ימות אפילו ירצה. האם שיחק את זה? האם האמין שאם ייטיב לשחק את זה, זה גם יתקיים? אני משער שכן. בכל אופן, לא ראיתי שום סיבה למה לא אשחק עימו, במחלתו, ואומר כן, כן.

אולי הבחין בחיוך של ספק על פניי, כי מיד התחיל לגייס נימוקים ממשיים יותר, כמו את האישה "הנבואית" שהזכרתי, או את בואה של אימו אליו בחלום. ליתר ביטחון, הציע לי לקרוא את הקטע שלפני האחרון בספרו על הרבי מקוצק. וזה הקטע: "סיפרו חסידים: רבינו דיבר כמה פעמים קודם הסתלקותו דברים שלא ידענו פירושם".

בואה של אימו אליו בחלום ניראה לו טבעי לגמרי, כמו ביקור בהקיץ. בחלומו אומרת לו אימו "איך זינג ווי א פייגאלע" והוא הבין את דבריה כהודעה. הודעה למה, לא פירש. אז למה לא באה אליו בהקיץ, כדי לא לגרום לבהלה. "תאר לך מה היו אומרים השכנים".

אני צחקתי. הוא לא. הוא כינס את פניו, כמתנצל. אבל עיניו צחקו, וניכר עליו שהוא די נהנה להבליע בדיחה בתוך עניין כה רציני. אף פעם לא ראיתי אותו צוחק בקול. ואני תוהה אם אי-פעם צחק בקול.

הוא סיפר על איש אחד שניגש אליו בשוק מחנה-יהודה והציג את עצמו לפניו כמי שחוטא במשיכה מפה ומשם ובעיקר נותן צ'קים ללא כיסוי, והוא מבקש מפנחס שדה, שהוא איש קדוש, שיעשה משהו באופן דחוף לתיקון העולם. הוא ממש החזיק בשרוולו ולא נתן לו ללכת עד שיבטיח לו שיעשה משהו לתיקון העולם.
שדה די נהנה לספר את הסיפור, והוסיף במין עצב מחוייך: "האיש יכול היה להיות גיבור בסיפור של צ'כוב. ואני מה, אני אפילו לכתוב את הסיפור הפשוט הזה איני מסוגל".

באחד מביקוריי הראיתי לו שיר שכתבתי בעקבות אהבה נכזבת. הוא חקר אותי בלהיטות על הסיפור שמאחורי השיר, ומעניין לעניין סיפר לי על אהבה נכזבת משלו. מעשה בצעירה יפה שניגשה אליו בדרכו משוק מחנה-יהודה ושאלה אותו אם הוא פנחס שדה שקראה עליו בעיתונים.
והוא אמר לה כן, זה הוא, וזאת היא, בדיוק כפי שתיאר לו אותה, ואין זה מקרה שנפגשו, ועכשיו אין ברירה אלא ללכת אל ביתו. רק נכנסו, נפלו על הרצפה והתעלסו כמו משוגעים. הוא קרא לה "המוצארט של הזיונים". כל כך התפעל מכשרון ההתמסרות שלה, שהציע לה נישואים. אבל היא - אמר באנחה ובחמלה אבהית - "העדיפה איזה מדען ממכון וייצמן".
על כשרון ההתמסרות שלה אמר: "היא לא עשתה כלום. הטבע עשה בשבילה את הכול".

פעם אחת, בדרכו אל הדלת לפתוח למישהו, ראיתי אותו מעביר מסרק קטן על ראשו ובהמשכה של אותה תנועה גם על הגבות שלו. אף פעם לפני כן לא ראיתי אדם שמסרק את גבותיו. כניראה בשל אותו מיקרה נקבעה בי תחושה ששדה די אהב את צורת הראש שלו. נזכרתי בשניים מציוריו מלפני שנים רבות, שבהם צייר את עצמו בדמות איקונין, אך בלי הילה. באחד הציורים מופיעה אישה מדונה במעלה התמונה, ומן הצד פנחס שדה מביט בה במין בת-שחוק ערטילאית, כמו פראנציסקוס הקדוש המביט בגולגולת.

אמרתי לו פעם, שאחרי קריאת השיר שלו על רחוב אגריפס ("שוק מחנה יהודה, ליל חורף"), אתה אוכל את החומוס שלך אחרת. והוא תיקן אותי ואמר: "השיר נגמר בפיתות לא בחומוס".

היה לו הומור נפלא בשעות (חבל שהיו מעטות כל כך) שבהן היה משתחרר מן המטיפנות שלו.

הוא פיזר על הספה עיתונים עם התמונות שלו. הוא סיפר על אנתולוגיות שנכלל בהן. אני, שהיכרתי את שדה הנונקונפורמיסט הקנאי של שנות השישים, הופתעתי עד כדי מבוכה מניסיונותיו הפאתטיים להפגין כמה הוא מבוקש ומחוזר. אולי כדי לכסות על בדידותו הנוראה.

פעם אחת, כשיצא למיטבח וחזר והעמיד לפניי כוס תה, נרעדתי: כל תנועה שלו ממש צעקה: נטשו אותי. השאירו אותי לבד. העולם חשוך וריק!

לפני איזה ימים, סיפר, פרע צ'ק מההוצאה והיו לו בכיס איזה אלפים, והוא עובר בשוק ושואל למחירי הירקות וקונה איפה שזול. אימא שלו, אמר, היתה מסתפקת במעט ירקות שקנתה בשוק, וזה שלו יש בכיס כמה אלפים והוא יכול להרשות לו לאכול ארוחה אפילו בקינג דייוויד, זה עדיין לא נותן לו יתרון על אימא שלו.

אף פעם לא אכל במסעדות, אמר. פתאום נזכר שאכל חמין במסיבה שנערכה ב"כסית" בתל-אביב בצאת חוברת חדשה של "חדרים", חמין שהביאו מ"קיטון". כשאמרתי לו שבביקורי הבא אוציא אותו למסעדה לאכול חמין - הביט בי כחוקר אותי אם אמנם אני מתכוון לזה. וראיתי שהוא רוצה בזה מאוד.

אמרתי לו שהשירים שלו עושים דברים לאנשים. זה עושה אותם נקיים יותר. והוא שאל וחקר ולחץ כדי לשמוע כיוצא באלה דברים עוד ועוד. לא בלי גאווה סיפר שחודשיים בלבד אחרי שהגיש את שיריו החדשים לשוקן כבר הספר עומד לצאת (הכוונה לספרו האחרון "איך זינג ווי א פייגאלע"). ולא עוד, אלא שנותנים בעיתון שתי מודעות - על עניין "שתי המודעות" חזר כמה פעמים. מיכל, חברתו, אמר פתאום, נמצאת בתל-אביב, אבל היא תחזור אליו בעוד כמה ימים. לא הרגשתי שהוא בטוח בכך. שהוא בטוח במשהו. באיזו שמחה סיפר על ביקורו של חיים גורי, על חיבוקו המפתיע של דוד אבידן. הוא כבר אפילו לא ניסה להסתיר שהוא בודד מאוד. והוא פוחד.

אף פעם לא גיליתי לו שהוא (כפי שהיכרתיו בשנות השישים) שימש לי מודל לכמה מגיבורי הסיפורים שלי: נפתלי מ"מות ליסנדה" (1963), אליהו מ"שבחי האדון" (1966), סבי מ"מדרגה צרה" (1970).

הוא לא היה זקוק לסם. הוא לא היה זקוק לאלכוהול. הסם היה פנחס שדה. האלכוהול היה פנחס שדה. ההזדהות שלו עם הדמות ששיחק היתה כה שלימה, שאלף ראיונות עיתונאיים השאירו אותו שלם, בלתי-מתחלק ובלתי-מפוענח - ואני מרשה לעצמי לומר: בלתי-נודע - מאחורי המצח הקר והנוקשה שלו, ומבטו המהורהר.

פעם אחת אמרתי לו: "אתה יודע, אתה פרפורמר ממדרגה ראשונה". הוא כינס מעט את ראשו והשפיל לאט-לאט את ריסיו היפים, תנועה שפירושה בשפת הגוף שלו: נעים לשמוע, אבל מביך.

פעם אחרת, כשציטטתי לפניו את אוסקר ויילד, שאמר שאת כישרונו הוא משקיע בכתיבה ואת גאוניותו בחיים, התכנס בשתיקה, ואחר-כך אמר בלחישה: "הדבר היחיד הטוב שעשה אותו אירי בחייו הוא ה'דה-פרופונדיס' ('ממעמקים' - וידוי שכתב בכלא) שלו. גמר מה שהיה לו להגיד, ומת".

היה ברור, שבאומרו דברים אלה הוא חושב על עצמו. על כך שטרם הגיד את דברו. שבכך שהוא עוצר את דברו, הוא לוקח לו ארכה מן המוות. הוא שיחק את זה. הוא ניראה כמי שמכין את עצמו ואת קהלו לאיזו הצגה אחרונה.

מעטים יודעים שפנחס שדה היה פדאנט כפייתי. צריך היה לראות אותו מתקן מקומו של חפץ על השולחן בשיעור של מילימטרים, כדי להבין שאין פה מה לדבר על פחות מחתירה אל הגימור המוחלט. כל חייו חתר אל הגימור הזה. גרגר האבק האחרון על מקומו האחרון, כדברי בקט. אבל דווקא היעדרה של המילה האחרונה, הגואלת, אותה הבטיח כל חייו, לא רק בכתיבתו כי אם גם בעצם הוויתו - הוא שאמור היה לתת לו ארכה. היתה זו שנה מייאשת וערמומית, אך בעיקרה - אירונית.

שלושים שנה קודם-לכן (בדיוק שלושים שנה הפרידו בין התקרבותנו המחודשת לבין שתי שנים של ידידות קרובה למדיי בשנות השישים) דיבר עימי בפליאה על "מסיכת המוות" של ברנר, המקרינה אושר שקט.
בערך באותו זמן דיבר בהתפעלות על ניטשה, שידע בדיוק מתי להיפרד מן השפיות - מיד בגמר ספרו האגומניאקי "זה האיש". ברור היה שכך רוצה שדה לראות את תוכנית חייו. אם לא לגמור כמו ניטשה, אז למות כמו ברנר. וזה בדיוק מה שראיתי על חזות פניו היפה והשלווה, הכמעט-מאושרת, כפי ש"הציג" לפני כל עם ישראל בטלוויזיה ערב לפני מותו, והיא מסיכת המוות שלו.

כסגנו של אלוהים הביך אותי; כאקלקטיקן תיאולוגי לא יכולתי לקחת אותו ברצינות; כמבשל תככים ערמומי (בשנות השישים) שנאתי אותו וניתקתי עימו את הקשר. אבל הצורה הבהירה, המיסתורית-משהו, שבה הוא שולף מן החושך איזה פריט בנוף במילה אחת או שתיים באופן שעושה כל קישוט למיותר - הפליאה אותי. לא בסיפורת שלו, שניראתה לי נפוחה ומלאכותית (למעט פרקים כ"שתיקת האדמה" ו"שירת ירושלים החדשה"), כי אם בשיר, במסה, בתיאורי מסעות. הוא כותב "ושם ראיתי עץ" - והעץ הזה עומד לפניך חד-פעמי וחי וממשי יותר מכל עץ ספרותי אחר שאני מכיר. התכונה הדתית העמוקה של כתיבתו, כאן היא באה לידי ביטוי. הוא רק מצביע על הדברים, והם, באיזשהו אופן מיסתורי, מזדהרים בצורתם הראשונית.

---

דבר | 25.3.1994

| קישורים |
יצחק אורפז (יצחק אוורבוך אורפז) - סופר.
מספריו: עשב פרא (מחברות לספרות, 1959), עור בעד עור (מסדה, 1962), מות ליסאנדה (פועלים, 1964), ציד הצביה (דגה, 1966), נמלים (עם-עובד, 1968), מסע דניאל (עם-עובד, 1969), עיר שאין בה מסתור (הקבוץ המאוחד, 1973), בית לאדם אחד (הקבוץ המאוחד, 1975), רחוב הטומוז'נה (הקבוץ המאוחד, 1979), הגבירה (הקיבוץ המאוחד, 1983), העלם (עם-עובד, 1984), הכלה הנצחית (הקבוץ המאוחד, 1987), אהבות קטנות, טרופים קטנים (הקבוץ המאוחד, 1992), לילה בסנטה פאולינה (גוונים, 1997), לפני הרעש (הקבוץ המאוחד, 1999).
עוד באתר: נכתב בשעה שש לפנות בוקר, 23.2.93 - מאת יצחק אורפז

באתר: 16.6.2003 | עודכן: 18.12.2004