קשה לי לכתוב על פנחס כעל אדם שאיננו. קשה לי מאוד. בחודשים האחרונים הייתי בניו-יורק, ומדי פעם טילפנתי אליו ושוחננו ארוכות, שיחות דומות מאוד לאלו שערכנו בתחילת שנות הששים. סיפרתי לו על השלג ועל הקור בניו-יורק, והוא היה מוקסם. ידעתי, שכמו ילד היה רוצה להתהלך עמי ברחובות מנהנטן, אבל המחלה, כן, המחלה הארורה, השיעול היבש והקשה, הסרטן הנבזי שהתיישב לו בחזה, משך אותו יותר ויותר למטה, אל האדמה, אל אותה תהום אינסופית שממנה חשש כל חייו.

פנחס שדה היה, בעצם, הסופר המקומי היחיד (מלבד חבורת "עכשיו" הצעירה) שחשתי אליו קשר עמוק. המדובר, כמובן, בתחילת שנות הששים. הגעתי ארצה בגיל 16 ממדינה, שבה מכבש של מישטר רודני רמס כל זיק של חופש. לתדהמתי נוכחתי שגם כאן שולטת אותה סמנטיקה שיקרית. ספרו של שדה, "החיים כמשל", שהושמץ קשות עד כדי היסטריה ציבורית, סימל בעיני את האפשרות האחרת, שאולי בכל זאת קיימים גם כאן יוצרים, המוכנים להקריב הכל כדי להגן על חופש הביטוי, יוצרים שמחפשים את האמת האוניברסאלית של הקיום האנושי.

כבר אז ראיתי בו סופר משמעותי ביותר. הוא היה האדם היחיד שהייתי מוכן להאזין לעצותיו, ואפילו לביקורותיו הקטלניות. שנינו בני אותו מזל (תאומים) ושונים בצורה קיצונית: פנחס אדם שמרן, שהקפיד בצורה כפייתית אפילו על קוצו של יוד, ואילו אני בלגניסט תמידי. אבל למרות ההבדלים הללו, הפכנו לחברים בלב ובנפש.

כששבתי מצרפת לאחר מלחמת ששת הימים, הקשרים בינינו הלכו והתהדקו, ואז צץ בראשי הרעיון לכתוב איתו ספר, שבו נברר יחד שאלות יסוד בספרות ובחיים. ראיתי בצרפת ספרים מסוג זה, וחשבתי שיהיה נכון להתמודד עם עולמו של יוצר בצורה רחבה ומעמיקה. פנחס הסכים, מצאנו מו"ל והתיישבנו לעבוד. הכתיבה ארכה חודשים אחדים, ואט אט התגבש ספר, שפנחס, בעל הנשמה הרומאנטית, דרש שייקרא "שיחות חצות עם פנחס שדה". בהתחלה לא הסכמתי לשֵם, אבל בסופו של דבר הוא שיכנע אותי בטענה, כי את הספר באמת כתבנו בלילות הארוכים של החורף ההוא. רבים נוטים לראות בשדה יוצר סגפן ואפילו נזירי. האמת היא, שהוא היה (המלה 'היה' בהקשר הזה הורגת אותי) אדם מאוד מורכב. הנזירוּת והסגפנות היו רק צד אחד באישיותו. הייתי מכנה את גישתו לחיים 'השקפת עולם ספרטנית'. הוא לא היה מוכן לשעבד את כשרונו, או למכור את עצמו בזול, כדי לחיות טוב יותר, למשל לאכול סטייק עסיסי. השירה, והיצירה הספרותית בכלל, היו קדושות בעיניו.

לאחר שחלה התקרב יותר ויותר לדת, אבל בכתיבתו היה קיים מלכתחילה יסוד מיסטי. הייתי אומר שהוא חש את נביאי ישראל דרך הבטן. בשעתו התקרב אל הזרם ה'כנעני', אם כי מעודו לא ראה עצמו שייך אליו והסתייג משירתו של רטוש ומהשקפת עולמו.

אנשים עלולים להתרשם, שפנחס התהלך כל חייו חמוּר סבר ומוכן לקלוט כל סבל אנושי. האמת היא שהיה לו חוש הומור משגע. היינו צוחקים במשך שעות. הוא ידע לנתח בצורה פירחחית כל תופעה, ולא היסס לדבר בסלנג הכי פרוע. אף פעם לא הבנתי מדוע לא הפעיל את חוש ההומור האדיר שלו גם ביצירותיו.

מעל לכל פנחס אהב נשים. היה לו צורך מתמיד להעריץ את גוף האשה. בכך נשאר צייר בנשמתו, המתאהב תמיד במודל שלו. גם סגידתו למדונה היתה במהותה הערצה ארוטית.

הדבר האחרון שפנחס רצה זה למוּת. הוא לא היה טיפוס דכאוני, הרואה בהתאבדות פתרון לבעיותיו האישיות. מטבעו היה אדם לוחם, ואין זה משנה אם במלחמת השחרור לחם כשרובה בידו ובמלחמת הספרות הנשק היה העט.

לפנחס היה חבר בשם יהושע אלדר. את יהושע הכיר בקיבוץ שריד, לשם נשלח בהיותו נער, כדי ללמוד ולעבוד. בחברת הנוער של הקיבוץ הם היו שני נערים יוצאי דופן. גם יהושע היה אמן בעל כישרון ציור. לאחר הקיבוץ הצטלבו דרכיהם בירושלים. יהושע למד ציור בבצלאל, ופנחס שאב את העיר אל קירבו. בספרו "החיים כמשל" מוזכר יהושע פעמים רבות, והחברות ביניהם נמשכה כל חייהם. יהושע היה אדם שחיפש את עצמו ואף פעם לא הצליח להגיע להגשמה אישית. עם זאת, היה אדם בעל אומץ לב נדיר ביותר. כשונדע לנו שפנחס חלה בסרטן, נסענו כמה פעמים לירושלים כדי לחזק את רוחו. מזור ביותר, שתוך זמן קצר נפל יהושע למשכב, וגם אצלו התגלה אותו סוג של סרטן ריאות. בניגוד לפנחס, שלא הירשה שיגעו בו וגם לא עבר כל טיפול כימותראפי, יהושע נותח, ולאחר כמה חודשים נפטר ביסורים נוראים. יהודית, אשתו לשעבר של פנחס, אמרה לי שלדעתה, יהושע רצה למות לפני פנחס, כאילו שניהם היו בתחרות מוזרה של ריצה לקראת המוות.

*
השבוע קברו אותו. ראיתי אותו שוכב על האבן הירושלמית הקרה בסנהדריה. אחר-כך נסענו לגבעת שאול, שם הטמינו את גופתו באותו בור קר ואפל, שממנו חרד כל חייו. הפעתי מבט לשמיים. הם נראו לי כחולים ומתוקים. חשבתי בלבי מה פנחס היה אומר, אילוּ נכח בהלוויה של עצמו והיה מתאר את החוויה.

אין לי אחים או אחיות. אני בן יחיד. בנקודה זאת לפחות היתה ביני לבין פנחס זהות מוחלטת. ראיתי בו אח רוחני. מותו הוא לי כאבידה משפחתית.

---

ידיעות אחרונות | 4.2.1994

| קישורים |
יוסף מונדי (1935-1994) - סופר ומחזאי.
ספרים: שיחות בחצות לילה עם פנחס שדה (אלף, 1968), המבשר (הבימה, 1970), מושל יריחו (עכשיו, 1975), שלושה מחזות: משחקי-ילדים, הטפיל, זה מסתובב (עכשיו, 1976), יומן נוכחות (מפעלים אוניברסיטאים, 1977), המשיח: עלייתו ונפילתו של שבתי צבי (עכשיו, 1981), השיבה לשום מקום (פרוזה, 1981), לילות פרנקפורט העליזים (שוקן, 1988), סוגרים את הלילה (אור-עם, 1990), מהגר עובר ושב (ירון גולן, 1993).
האוטוביוגרפיה שלי (1963) - מאת יוסף מונדי
עוד באתר: על האהבה והאשה - מאת יוסף מונדי

באתר: 10.1.2004 | עודכן: 18.12.2004