Pinhas Sadeh: Interviews: - פנחס שדה: ראיונות: בעלי, זכרונו לברכה, היה עריץ גמור 1994

פנחס שדה ראיונות

בעלי, זכרונו לברכה, היה עריץ גמור

עם מותו של פנחס שדה, מספרת יהודית, אשתו השנייה, על שבע שנות חיים משותפים של טירוף, קנאה והערצה. ראיון ראשון וחושפני המגולל את מערכת היחסים האובססיבית עם הסופר שהפך למיתוס עוד בחייו. "אחרי שהתגרשנו הוא אמר לי, איך יכולת לחיות איתי, אני במקומך הייתי לוקח סכין והורג אותי"

מאת ירון סחיש

גם אלילי נעורים הם בני אדם, בשר ודם. שמו של פנחס שדה, שנפטר השבוע, נקשר בנשים רבות. חלק מאהבותיו תועדו בספריו, אחרות בראיונות אינספור שהעניק בשנים האחרונות, שחשפו כל פרט מחייו, או בעצם כל פרט אותו היה שדה מעוניין לחשוף.
יהודית שדה, אשתו השנייה, היתה כנראה האדם הקרוב לו ביותר. הם נישאו לאחר היכרות קצרה ונפרדו כעבור שבע שנים קשות, רזות ושמנות. לצד שעות קסם היו גם שעות רבות של השפלה ואכזריות, כאב וסבל לצד התמסרות, הערצה ואהבה גדולה. מערכת יחסים שכאילו העבירה למישור היומיומי את יצירתו של שדה.
הקשר ביניהם נמשך גם לאחר הגירושין. שדה ניסה לא אחת לשכנעה לחזור לחיות איתו והיא סירבה, גם בשעות הקשות של מחלתו הזעיק שדה את יהודית, אחות מוסמכת, כדי שתקל על ייסוריו. היא זו שהחליטה להעבירו להדסה עין כרם, בו נפטר כעבור ימים אחדים.
יהודית שדה אינה אשה רגילה, או כפי שאמר לה פעם מישהו, "האומץ לחיות עם אדם כמו שדה ולהינשא לו, כבר זה מראה על ייחוד". חשבתי על כך השבוע בדרך לת"א, בליל גשם וסערה, כשנסעתי לפגוש אותה קרוב לחצות, לאחר שסיימה משמרת לילה של שמונה שעות בבית החולים אסותא. "אני אשה חזקה, אין לי בעיה להיפגש גם אחרי משמרת לילה", היא אמרה. מבית החולים נסענו לביתה, בקמה השמינית בבניין על גבול נוה שרת, צהלה. מקרוב תראה את וילות הגנרלים ואליהן לא תבוא.

הבנתי עם מי יש לי עסק

עד ימיו האחרונים, קרוב ל-30 שנה מאז נפרדו רשמית, התעלם שדה מגירושיו ליהודית. כשקיבל לפני חודשים אחדים את פרס אקו"ם, ביקש ממנה להתלוות אליו לטקס, הציגהּ בגאווה כ"אשתי" ואמר לה שהיא האדם המכיר אותו טוב ממנו. חייה של יהודית, 60, אשה מרשימה שיופיה עדיין ניכר, לא היו קלים. היא עברה טרגדיות אישיות אך לא איבדה את שמחת החיים ואת האופטימיות. לאשת סופר יש תפקיד סיזיפי, מתיש ולעיתים אכזרי. לא פעם, גדולתו של יוצר עומדת ביחס ישיר לקורבן שהאשה שלצידו מקריבה למענו. יש ונשות סופרים ומשוררים נושאות את זכר בעליהן כצלב על גבן גם לאחר שהתאלמנו, ומקדישות את שארית חייהן להנצחתם ולרוממותם.

עד היום סירבה יהודית שדה להיחשף, אולי בשל חרדתו של פנחס פן תצא ותגלה את סיפור חייהם לתקשורת. כעת, לאחר שתיקה בת שלושה עשורים, היא אינה מהססת להציג גם את הפינות האפלות ביותר ביחסיה עימו, ומבלי משים אולי היא נוגעת בכוח הגדול שאפיין את כתיבתו של שדה: הווידוי המוחלט שאינו מסתיר דבר ואינו מהסס לגעת בשורשי הסבל והייסורים.

יהודית - בת למשפחת סוחרים אמידה ורבנים ידועי שם בקהילת משהד המיוחסת בפרס - עלתה ארצה בגיל 17, בראשית שנות ה-50, כשליוותה את אחותה הצעירה לחתונה עם בן משפחה שיועד לה זה מכבר. אביה, אותו היא זוכרת כאדם תמיר ומרשים, נפטר בהיותה ילדה, ואמה פירנסה את שבעת ילדיה מההון שהותיר.

"הייתי כבר אז יוצאת דופן", היא אומרת, "משפחתנו שמרה בתוך הבית בפרס על המצוות כמו נטורי קרתא, אבל כלפי חוץ התנהגנו כמוסלמים, כאנוסים. עליתי לבדי, כשכל משפחתי נשארה שם, ומאוחר יותר היגרה לארה"ב ולאיטליה. כשהגעתי ארצה נרשמתי לקורס לאחיות בבילינסון, ולמרות שבקושי ידעתי עברית הייתי תלמידה לא רעה".

לאחר שסיימה את לימודיה עבדה בבילינסון, התגייסה לצבא והיתה לאחות היחידה בקרית-גת, אז מעברת פחונים. היא נשארה בנגב שמונה שנים. כשהכירה את פנחס שדה היתה אחות שכירה בקיבוץ חצרים. שדה עצמו תיאור לא פעם בכתביו את המפגש הראשון ביניהם, איך החליט במבט ראשון שהיא תהיה אשתו.

יהודית: "נפגשנו לראשונה ב-62'. הוא גר אז ברחוב זמנהוף 30 על הגג, בחדרון קטן עם מיטה. חברתי אילנה זמר היתה מיודדת איתו, והתלוויתי אליה לביקור. לא ידעתי אז מיהו. באתי ממנטליות אחרת, והייתי אז עולה די חדשה. כשאני נזכרת בילדותי, נראה לי שחייתי כמו בעולם של אגדות. בית גדול, משרתים. יש בי געגועים עצומים. עד היום אני לא ממש מרגישה חלק מהחברה הישראלית. באותו ערב הוא אמר לי: 'יהודית, את האשה עליה חלמתי כל חיי', ובעצם הציע לי נישואין. אחרי שבועיים הוא סחב אותי לרבנות".

- מה משך אותך אליו?

זה היה משהו בתוכי. מעולם לא הבעתי את עצמי, אבל אהבתי אמנות, אהבתי יצירה. החלום שלי היה לחיות בקירבת אדם יוצר. בעל שהולך לעבודה במשרד וחוזר אחרי שמונה שעות הביתה מעולם לא נראה לי.

- מה הוא מצא בך?

לא יודעת. הוא ידע לצלם אדם מבפנים. מאוחר יותר הוא אמר, 'היית מהממת, מילאת את החדר באור'. הוא אהב את מבנה עצמות הלחיים שלי, את עיניי, את החינוך שלי. לא פעם הוא אמר לי, 'יש לך ערכים נאצלים'. אני אשה ישרה, הוא אהב את היושר שבי, את המרץ שלי, שעמד בניגוד בולט כל כך לכבדות שלו. בשבילו יציאה מהבית היתה משהו שנעשה תוך קשיים. הוא אהב את הקלות בה אני עושה דברים. כשנפרדנו בערב הראשון, הוא נתן לי את "החיים כמשל". קראתי את הספר והבנתי פחות או יותר עם מי יש לי עסק. הוא הרי כתב על הכל, היה נורא גלוי. אותי זה לא הרתיע. הייתי אמיצה כל חיי והייתי בטוחה שאצליח לעמוד מולו.

כבר ביום שנועד לחתונתם נתקלה יהודית באחת מהתקפות הזעם והחרדה של שדה. זה היה יום גשם. אחותה וגיסה הגיעו מת"א כדי להיות עדים בטקס ברבנות בבאר שבע, וחברי חצרים הכינוי מסיבה צנועה בערב.

יהודית: "היה לי שיער ארוך. לפני החתונה נכנסתי לספר בבאר-שבע והוא החליט משום מה לספר אותי קצר. פנחס הגיע מת"א, וכשראה אותי בשיער קצר הוא נכנס לטירוף. זו היתה פעם ראשונה ולא אחרונה שראיתי את זה. לא הבנתי וביקשתי, פנחס, תסביר לי מה קרה, מה לא בסדר. הוא טען שאדם לא עושה דברים סתם כך. הוא הִשווה את זה כאילו הייתי מורידה לעצמי את השדיים, או לגבר החותך לעצמו את הביצים.
היום אני מבינה יותר. הוא ראה בכך כאילו פגמתי בנשיות שלי ערב החתונה, נכנס לפניקה. הוא היה איש של פראנויות ופניקה. הוא לא הודה בזה, אבל הפניקה היתה מעצם אקט החתונה. מאוחר יותר הסביר שזה לא פשוט להתחתן, שגם אנשים חזקים ממנו היו נכנסים לפניקה. לילה שלם הוא היה בהיסטריה, לא נתן לי לישון ודיבר ודיבר ודיבר כל הלילה, כמו מתוך עולם של הזיות. זה היה השוק הראשון.
בבוקר החתונה הודיע שדה ליהודית: "תלכי לבטל את החתונה, היום אני לא מתחתן". היא נאלצה להודיע לחברי הקיבוץ על דחיית הטקס ושילחה את בני משפחתה חזרה לת"א. "כמה שלא הייתי אמיצה, זה לא היה נעים. לקחתי מונית לבאר-שבע והודעתי לרבנות על הדחייה. למחרת נסענו לרבנות, לקחנו שני עדים מהרחוב והתחתנו".

שנא את אביו, העליב את אמו

הוריו לא היו בחתונה?

לא. הוריו היו כבר גרושים. אמו נפטרה לפני כמה שנים, בגיל 85, ואביו נפטר לפני חודש בבית אבות, בגיל 90. ביחסיו עם אמו היה משהו מסובך ומורכב מאוד, אהב אותה אבל לא העריץ אותה. היא היתה אשה אומללה, תמיד ממורמרת ומבכה את גורלה במין בכיינות יידישאית כזאת, עם דמעות ובכי על החיים הקשים. כל משפחתה נרצחה בשואה. היא מעולם לע עשתה עם עצמה דבר, אבל היתה אשה שאהבה אותו מאוד. הוא היה בן יחיד ולא היה קל לגדל אותו.
את אביו הוא שנא ולא ראה אותו שנים. האב ניסה אחרי שנים להתקרב אליו אבל לא הצליח. הוא שכב בבית אבות גריאטרי, ופנחס העביר את הטיפול בו לידי אפוטרופוס. לפי סיפוריו, אביו היה טיפוס מוזר ואלים. כילד, פנחס ראה שינאה בבית גם כלפי האם וגם כלפיו. הוא דמה לאמו שתי טיפות מים, לכן כנראה האב הרגיש תיעוב כלפי שניהם, העביר את שינאתו לאשתו גם אל בנו. פנחס סיפר שאביו ירק לו פעם במרק ואילץ אותו לשתות. התריסים בבית היו תמיד חייבים להיות מוגפים. האב היה פקיד במשטרה ונהג להחביא את כספו מתחת לבלטות. לפי הסיפורים, מדובר כנראה בסכיזופרן. כשנפטר, הודיעו לפנחס, והוא וחברתו באו לבית הקברות, לבדם. לא היה אפילו מניין. את אמו הוא נהג לבקר, אבל כמו עם כל מי שחש עימו אינטימיות, הרגיש תמיד צורך להעליב ולפגוע בה.

לאחר הנישואין נשארה יהודית בקיבוץ. שדה, שפירסם עשרות רשימות וסיפורים בהמשכים בעיתון הילדים "הארץ שלנו" והתפרנס בדוחק רב, המשיך להתגורר בת"א והיה מגיע מדי פעם, נשאר שבוע עם אשתו וחוזר.

- הוא נרשם לסידור עבודה בקיבוץ?

מה פתאום. הוא הגיע בתור אורח. היה נשאר בחדר ולפעמים היה כותב. אז הוא כתב לראשונה את "מות אבימלך" כסיפור ל"הארץ שלנו". הוא כתב את זה בבת-אחת, ב-48 שעות בלי לישון. את דמות אמו של אבימלך עם עצמות הלחיים והעיניים החומות בנה על פי דמותי. בבוקר הוא ביקש ממני לנסוע לבאר-שבע ולשלוח את הסיפור במונית לת"א. בעיתון אמרו לו שזה לא סיפור לילדים, והוא הפך את זה מאוחר יותר לנובלה.

- הוא נהג להראות לך את כתביו לפני הפרסום?

הייתי הקוראת הראשונה שלו. למרות שאני לא אשת ספרות, דעתי היתה מאוד חשובה לו. הוא ידע שאומר לו את האמת. כשקראתי את כתב היד של "על מצבו של האדם", אמרתי לו שהספר כתוב טוב אבל הוא משעמם. הוא נפגע והגיב קשה, אבל העריך את הכנות. אני באמת חושבת שהספר לא זורם כמו "החיים כמשל", הוא קשה מאוד לקריאה וגם לא הצליח כמו "החיים כמשל". הוא ניסה לכתוב לו המשך, רשם פתקאות, ניסה ולא הצליח. הוא טען שאינו סופר במובן של כותב רומנים. אבל כאן הוא רצה לכתוב משהו קלאסי עם גיבורים יוצאי דופן. שירה היתה משהו אחר, זה זרם אצלו בקלות.

בסלון ביתה של יהודית תלויים כמה ציורים ורישומים של שדה, בהם בולט ציור שמן גדול בצבע כחול כהה. "כשפנחס היה מצייר, הוא היה מקסים. זה נתן לו אושר אמיתי, הרי במקור הוא חשב להיות צייר. הכתיבה היתה קשה וסחטה אותו, אבל הוא היה יכול לצייר במשך 24 שעות עם הבעת אושר על הפנים. מאוד שקט, מאוד נעים".

בסוף שנות ה-50' החל אבא חושי, ראש העיריה הכל יכול של חיפה, לרפד את דרכם של סופרים ואמנים בעירו על ידי הצעת דירות מסובסדות במחירים קורצים. לשדה הובטחה דירה על הר הכרמל. יהודית: "הוא נורא רצה שיהיה לנו בית. כל חייו חלם על מקום משלו. ראינו כבר את הדירה, זה היה בכיס שלנו עם מפתח והכל, אני זוכרת אפילו את הכתובת, רחוב כורש. שם פרסי. פנחס שדה תמיד אמר: 'אם אלכסנדר מוקדון יכול היה להתחתן עם פרסייה, גם אני יכול'. הוא כמובן הִשווה עצמו רק לגדולים ביותר. על כל פנים, הדתיים גילו את את "החיים כמשל", עוררו צעקות והדירה נפלה. זה היה סיפור קשה, הוא ידע שהוא צריך מקום לשבת בו, בעיתון שילמו לו גרושים והוא הבין שלא נגיע לדירה. שכרנו דירה בעין כרם, ומאוחר יותר ברסקו, בירושלים. הוא המשיך לעבוד בת"א ואני בירושלים, והיינו מתראים בסופי שבוע".

- אולי החיים בנפרד היו סוד הנישואין.

זה היה בגלל הילדה. כשהכרתי את שדה היתה לי כבר ילדה בת ארבע.

חיים בנפרד, טירוף ביחד

לפני כמה שנים סיפר לי חבר, שעבר את שדה המוקשים של הגורו מהרישי, השתחרר והשתקם, כי לפנחס שדה יש בת ששמה רזיה, והוא ראה אותה בפגישות הכת בתל-השומר. כמי שקרא כל מילה שכתב שדה ואת כל מה שנכתב עליו, ביטלתי את הסיפור כאגדה.

יהודית: "הילדה היתה אהבת חיי. פנחס שדה ידע כמובן על הילדה כשהכרנו, אבל לא יכול היה לסבול שאשתו תחלק את אהבתה עם מישהו אחר, אפילו אם זו בתה. בתחילה הילדה נשארה בקיבוץ, אבל לא יכולתי לעמוד בזה והבאתי אותה לירושלים ב-63'. הוא חסך כסף וקנה דירת חדר וחצי ברמת גן, והִתנה את המעבר בזה שהילדה חייבת להיות במוסד לילדים.

- מה הטירוף הזה?

הוא לא רצה ילדים. אמר שהוא לא איש משפחה, 'חי מבודד מהעולם, אבל זקוק למישהי אחת, שתהיה קרובה אלי', אשה שמקריבה ועושה בשבילו. הוא טען שילדים צריכים לחיות במוסד ולא עם הוריהם, וציין שגם הוא גדל במוסד, וזו היתה תקופה מאושרת עבורו. נקרעתי. זה היה או לשלוח את הילדה למוסד או להיפרד, למרת שלא דובר על זה במפורש. הוא הפעיל את כל כוח השכנוע האדיר שלו, את כל האמצעים, ולא עמדתי בזה.

- איך הוא חשב שתתמודדי עם זה? הוא לא חס על רגשותיך?

הוא לא חשב. רגשות של מישהו אחר מעולם לא עניינו אותו. הוא אמר: לא צריך לדאוג לילדים, הרי כל העולם לפניהם.
שדה אהב את הילדה. נהג לשחק עימה, לצייר, לכתוב לה פתקאות. היא התייחסה אליו כאל אב, ורק שנים מאוחר יותר גילתה כי אינו אביה הביולוגי. שדה ביקשר לאמץ אותה רשמית כבתו, יהודית סירבה. הבת, הזוכרת את הרגעים הקשים מנישואי אמה, לא הגיעה ללוויה.
לאחר שעברו לרמת גן עבדה יהודית בבית החולים בילינסון, ואחרי העבודה השתרכה באוטובוסים לבקר את בתה בפנימייה. כעבור שנתיים הוציאה את הילדה מהמוסד ונסעה איתה לכמה חודשים לטהרן, לבקר את משפחתה. כשחזרה שכרה דירה מתחת לדירתו של שדה וחיה שם עם בתה.

יהודית: "השארתי אותו חופשי וגרתי עם הילדה. בעצם, החיים התנהלו בין שתי דירות שביניהן הפרידו כמה מדרגות. אני עבדתי משמרות לילה באיכילוב, במחלקת טיפול נמרץ, תמיד משמרות לילה. הרדמתי את הילדה ויצאתי לעבודה. אלו היו חיים לא רגילים. שדה היה ער בלילות. היה מתעורר ב-4 אחר הצהריים, ובשעות האלה אסור היה לדבר. אם היה בא מישהו, לילדה אסור היה לצאת מהחדר.

- שדה היה עוזר לפעמים בעבודות הבית, ספונג'ה, בישולים?

ספונג'ה הוא לא עשה בחיים, יכול היה לחיות שנה בלי ספונג'ה. בשנים האחרונות הבחורות שבאו לבקרו בטח עשו גם ספונג'ה. הוא לא בישל בחיים. אכל מעט. לחם, גבינה, זיתים. אני הייתי בשלנית. הוא אהב עוגות, אהב את האוכל שלי. אם לפני כן עוד אכל מדי פעם במסעדות, הוא אמר שבגלל המאכלים שלי אין לו כבר שום חשק לאכול במקום אחר.
הוא לא היה אדם שקם בבוקר ונכנס לעבוד בחדר העבודה. לפעמים הוא לא כתב כמה שנים. אבל היו המחשבות, הוא היה אז בעולם משלו. אסור היה לדבר בבית על שום דבר יומיומי. כל השיחות היו מוצרט, מוסיקה קלאסית, דברים רוחניים נעלים, על אנשים שעשו משהו בחייהם, שיצרו וסבלו. הסבל של האנשים, זה דבר שהוא היה יכול להזדהות איתו. הוא לא היה בעל השכלה מוסיקלית, אבל כששמעתי איתו מוסיקה, יכולתי ממש לחוש אותה. אהב מאוד בני נוער, כאלה שהיו להם אידיאלים, שעוד לא התקלקלו בחיים, אבל גם כאן הוא אמר שרובם הופכים בגיל 40 למטומטמים והולכים לאיבוד. לפעמים היינו הולכים לסרטים, הוא אהב את פליני, לראות קומדיות, היה יכול לצחוק בקול רם בקולנוע.

- היה לו בכלל חוש הומור?

לפעמים. הוא יכול היה לצחוק, להצחיק, להתחיל לרקוד, לדבר שטויות. גם כשקרא דברים מצחיקים היה פורץ בצחוק. יחד עם הדכאונות שלו, הוא היה אדם עם שמחת חיים.

- בשנים ההן הוא היה אדם בודד?

מה פתאום. היה לו קשר חזק עם בנימין תמוז ואברהם רימון מעיתון "הארץ". הוא אהב לדבר עם יעקב אשמן, אורפז היה מבקר, נסים אלוני, יוסל ברגנר. היינו יוצאים להצגות של אלוני, יושבים לפעמים בקליפורניה של אייבי נתן. אורי זוהר הגיע כמה פעמים, גדעון שמר הגיע הרבה. מרדכי הורביץ, בעלה של נעמי שמר, היה חבר קרוב. עליו הוא אמר: אם יש מישהו שאני יכול להרגיש לידו נחיתות אינטלקטואלית, זה מרדכי. עם כל האנשים האלה הוא ניתק את הקשרים במשך השנים. באותה תקופה החלו להגיע בחורות. אז גם הופיעה שרי, שמאוחר יותר התאבדה בקפיצה ממגדל בעיר העתיקה. כמה פעמים נסענו גם לבקר אותה בירושלים. הוא ניהל אז רומן עם מישהי, סיפרו לי ואמרתי שאני יודעת.

- זה מתיישב עם הערצתו את מוסד הנישואין?

דווקא כשהיינו נשואים הוא קיבל ביטחון ורצה לעורר בי קנאה. הוא אהב לעורר רושם של דון ז'ואן גדול, אבל היה חסר ביטחון עם נשים ודי סבל מצורתו החיצונית. למרות שהיה לו ראש יפה, הוא חשב את עצמו למכוער. אני מטבעי לא קנאית, וידעתי שאני לא יכולה לסגור את פנחס שדה. היה בו משהו קשה שהכאיב, בעצם בלי כוונה רעה. היה מזמין בחורה דווקא לפני שיצאתי למשמרת בבית חולים. אחר כך היה רץ אלי לעבודה ובוכה, נופל ומחבק את רגלי, כמו כל האנשים האלימים שאחר כך יודעים לפייס כל כך יפה בדיבורים.

- היתה גם אלימות פיזית?

כמה פעמים. פעם היינו צריכים לצאת למסיבה בשגרירות הצרפתית. אני אהבתי להתלבש יפה, היתה לי נוכחות, משכתי תשומת לב שעד היום אני מתפלאת עליה. לפנחס שדה היה חשוב מאוד איך ארָאה ומה אלבש. הוא היה רגיש מאוד לדברים האלה, שם לב לכל פרט, קטן כגדול, זה מהצדדים המקסימים שבו, לא היה אדיש וראה כל דבר. הוא שאלה מה אלבש, וכיוון שלא רציתי להתחיל ויכוח, פתחתי את הארון ואמרתי: 'אתה יודע מה, אתה תגיד'. הוא התנפל עלי, הפיל אותי על הארץ ותפס אותי בגרון. פתאום עצר. פשוט היו לו פחדים לבוא בקהל. התלבשתי, יצאנו. היה ערב מקסים.
גם אחרי שהתגרשנו היו לי פחדים. הוא איים כי אם יראה אותי עם גבר אחר יהיה רצח. הוא החזיק אותי בשיחות של ארבע-חמש שעות בטלפון ובביקורים. ביום שהלכנו להתגרש הוא אמר, 'מה אנחנו עושים, בואי נחזור הביתה'. שנים אחרי זה אמר, 'איך הפסדתי אותך, כשאני חושב איך עשיתי את זה לעצמי אני רוצה למרוט את שערותי'. הוא גם אמר, 'איך יכולת לחיות איתי, אני במקומך הייתי לוקח סכין והורג אותי'. הצטער שלא פינק את הילדה. הוא לא ידע לפנק. הילדה היתה מלאת חיים, ולמרות שאמר שהיא מקסימה, לא נתן לה לזוז בבית, היה מדכא אותה ואותי. הוא אמר שהוא אוהב, אבל לא הבנתי איך אדם שאוהב מסוגל לגרום סבל לקרובים לו. היו לו פחדים עמוקים, וכשהיה מדכא, היה מקבל ביטחון. היה עושה ממני עפר ואפר, מנמיך ומשפיל בטראנס של דיבורים, ואחר כך מתעורר ורוצה להיות איתי. לא יכולתי לסבול את זה.

- בעצם את פירנסת אותו, אותך ואת בתך.

כן. גדלתי בבית שהיה בו מכל טוב, אבל הייתי לארג'ית גם כשלא היה. לו לא היו דרישות חומריות. הוא הוציא על סיגריות, וכלכלת הבית היתה עלי. אף פעם בחיי לא ביקשתי ממנו אגורה, אבל די סבלתי מהקמצנות החולנית שלו; אדם שלא היה מסוגל להוציא אגורה גם על עצמו. תבין, הוא יכול היה לחיות מ-500 שקל בחודש, הולך לשוק בשעה מאוחרת, כשהמחירים ירדו.
מעולם לא ביקשתי שיעבוד במשהו אחר. הייתי מוכנה לפרנס, ושהוא יכתוב, לא ראיתי בזה בכלל קורבן. הציעו לו תמיד לכתוב לעיתונים. הוא עשה את זה לעיתים רחוקות, כשהיה דחוק. הוא יכול היה להיות עיתנאי נהדר, אבל אמר, 'אני לא יכול למכור את עצמי בשביל כסף, זה ממש כמו זנות'. בשנים האחרונות הוא דווקא הצליח לחסוך כסף. אנתולוגיות שהוציא נמכרו היטב בחו"ל. לפני כמה חודשים הוא ידע שאני במשבר והופיע עם צ'ק של 10,000 שקל ונתן לי.

הנשים כמשל

- מי היתה אשתו הראשונה?

שמה יעל, והם נישאו ב-56', לתקופה של שלושה חודשים. היא לא הצליחה להתמודד איתו, התחתנה בשנית ולא רצתה לשמור על קשר. פעם פגשנו אותה ברחוב, והיא אמרה לשדה, 'שמעתי שהוצאת ספר'. המילה "שמעתי" הספיקה לו כדי לנתק איתה כל קשר.

- איך את מסבירה את משיכתן של הנשים אליו?

לא חושבת שנשים נמשכו אליו בתור גבר. הוא לא חיזור אף פעם. ההשתוללות שלו התחילה אחרי שנפרדנו, אז החלו לבוא אליו בחורות. הוא סיפר לי שלא היה מסתכל עליהן, דבר ראשון משכיב אותן ואחר כך רצה להקיא, שיילכו מהבית. הוא אהב את הפראות הזאת, את הרוח המגעים כאלה.
הבחורות שהתקרבו אליו היו לרוב לא יציבות. הוא גם אהב את העובדה שהתאבדו בגללו, ראה בזה מחמאה גדולה. דמות האשה האידיאלית שלו היתה בלונדינית, יפה כמו מלאך, גבוהה. שרי, שהיתה יפה כמו מדונה, בחורה חריפה, מבריקה, אבל היה בה טירוף קשה, חיה בעולם של שדים. כך גם חבצלת. הטירוף הזה משך אותו. הוא קרא לזה הפראות של תימן, של אנשי המדבר.
היו לחבצלת חיים מטורפים לגמרי עוד לפני שהכירה אותו, אבל הוא פירסם את מכתביה והעלה אותה למשהו שהיא לא היתה. זה שיגע לה את השכל לגמרי. עם שרי נמשך הקשר שנים. כשהגיעה לראשונה היתה לא רחוקה מגילי, הרי התחתנתי איתו בת 24 ונראיתי תמיד בעשר שנים צעירה יותר. היא לא אהבה אותו כגבר והעדיפה להתאבד. הוא נעלב מזה. הוא הציע לה נישואין, והיא העדיפה להתאבד.

התקופה בה היתה יהודית נשואה לפנחס שדה היתה הפורייה בחייו מבחינת היצירה. הוא פירסם אז את המהדורה החדשה של "החיים כמשל", שהתקבל לראשונה לאחר שנדחה עשר שנים קודם לכן, פירסם את "על מצבו של האדם" והכין לדפוס את "מות אבימלך" ואת ספר שיריו המרכזי "ספר השירים".

- בעצם, למה נפרדתם?

החלטתי לעזוב אותו בגלל הבת. לבדי, הייתי מחזיקה מעמד ומתמודדת עם שדה, אבל ראיתי שאני מאבדת אותה. כשנפרדנו היה לה קשה. היא איימה עלי שלא אעז להתחתן פעם נוספת. באתי אליו ואמרתי, 'אני לא רוצה ממך גרוש, אבל תן לי גט'. ויתרתי לו גם על הדירה, זה דבר שהוא זכר כל חייו. הוא סירב לגט והסכים רק אחרי שאיימתי עליו במשפטים, וגם כך חייתי שנה בלי גט. עזבתי את בילינסון, ומכספי הפיצויים, עם משכנתה כבדה, קניתי את הדירה הזאת. שדה ניסה שנים להשפיע עלי שאחזור. שנים לא הייתי מסוגלת לצאת עם מישהו אחר. כל מי שפגשתי היה תפל בעיני אחריו.
כל חייו נאבק פנחס שדה כדי לשמור על חופש הפעולה שלו, חרד שמא מישהו ינהל את חייו. לאשתו הסביר את התקפות הזעם שלו: 'גם גדולים ממני הצליחו לשבור. אני חייב להגן על עצמי ועל עולמי'. מאז התקפת הלב, אותה עבר לפני כמה שנים, נחלש. סיפור אהבה נכזבת עם נערה צעירה, יפהפייה ומושחתת למדי כמעט הביא להתמוטטותו. מאז שהודיע בטלוויזיה כי חלה בסרטן, הוצף בטלפונים, בהצעות וברעיונות לעזרה, לא פעם מידי תמהונים. בזמן מחלתו, בעיקר בשנה האחרונה, הוקף על מיטת חוליו בקבוצת חוזרים בתשובה, כת חסידית שהציעה לו את מה שהרופאים כבר ידעו כאבוד: ריפוי והחלמה.

יהודית: הוא שנא חוזרים בתשובה, אבל דווקא בשנה האחרונה נתן שישתלטו על חייו. לא הבנתי למה כעסתי עליו בשנה הזאת, עכשיו אני מבינה. הוא התחיל פתאום להאמין ברבנים. לקחו אותו למישהי בשם ימימה ברמת-השרון. הוא הגיע אליה כל יום חמישי, מעולם לא ראה את פניה אבל אמר שהיא מדברת עם אלוהים, שהיא יודעת עליו הכל והרפואה אינה יודעת כלום. החוזר בתשובה שנצמד אליו לקח אותו לאיזה רבי בירושלים, רבי אושא. פנחס שדה כבר גסס והרבי הזה אמר לו: 'לפני שנה היית יותר חולה'. הוא נתן שיטמטמו את מוחו והאמין בזה בכל כוחו. טען שצריך לחשוב בצורה חיובית, התעלם מהמחלה, ובאמת בשנה האחרונה היה לו מרץ שלא היה לו בעבר. אנשים היו נחמדים אליו, וזה כבר לא היה אותו פנחס שדה שהכרתי. כל האמונה הזאת בניסים היתה הרי חלק מעולמו.

- הוא ראה עצמו כשליח אלוהים?

כן. הוא בפירוש חשב עצמו שליח אלוהים, חשב עצמו לנביא, שאלוהים מנהל את חייו בהתאם לרצונו האלוהי. הוא ראה בדבריו שליחות, רצה שגם עוזרות בית יקראו את ספריו. התבטא לא פעם שיש בו חלק אלוהי ושהזעם שלו הוא זעם אלוהי.

חיים קדושים

- איך נודע לך על מחלתו?

היה לו חבר, יהושע אלדר, חבר הנפש היחיד שלו שאיתו שמר על קשר כל ימי חייו. יהושע, שנפטר בינתיים, צילצל ואמר: מצאו סרטן אצל פנחס, ואנחנו מסתירים את זה ממנו. אמרתי לו שלדעתי לפנחס שדה צריך להגיד את האמת. יש לו כוחות, ואולי יש לו מה להגיד דווקא במצב כזה.
כשגילו לפנחס שדה את האמת הוא שכב חודש עם הפנים לתקרה ולא זז. בהתחלה לא ידעתי בדיוק מה מצבו והסברתי לו שיצטרך לעבור ניתוח. הוא השתולל. מאוחר יותר הבנתי מהרופאים שאין מה לנתח. הקרנות היו אולי מאריכות את חייו בכמה חודשים, אבל תוך סבל נוראי. הוא התחיל לקרוא והחליט שהוא לא עובר לא הקרנות ולא כימותרפיה. לפני כשבוע הוא היה אצל חברתו בצהלה והרגיש חנק עם חום גבוה. במיון באיכילוב הוא הרגיש הלם ולא הסכים להתאשפז שם. עשיתי לו פיזיותרפיה ואדים להקלת הנשימה. רחצתי אותו וגילחתי אותו. הוא אמר: 'הידיים הטובות של יהודית, מרגישים אותן'.
כשראיתי שהוא עומד להיחנק בבית, הזמנתי את רובי, החוזר בתשובה שהסיע אותו להדסה, אבל קודם כל הכניס אותו בדרך לרבי, למרות מצבו. הרופאה שלו בהדסה אישפזה אותו מיד. היא לא רצתה לשבור את אשליותיו ונתנו לו מורפין וסטרואידים שחיזקו אותו. פתאום הוא התחיל לדבר ונהיה עליז. נפרדנו בנשיקות, ואחרי שבוע הוא נפטר מוות שקט מתוך שינה. לפני שנפרדנו הוא עוד הספיק לומר לי: 'אולי אני אקנה בית עם אדמה. בית כפרי עם פרחים וגינה', זה היה חלומו.

- מה נשאר בך מפנחס שדה?

בזמן הלוויה אמרה לי חברה כי פנחס שדה לא היה גבר שניתן היה לחבק אותו, להניח את הראש בחיקו, אבל בשעות קשות הוא ידע לעודד. כשהיה נכנס לשיחה עם מישהו, הוא היה בעל כוח מיוחד. חשת הקלה גדולה, עידוד, ויצאת אדם אחר. הוא אמר: 'לא חשוב כמה סבל אדם עובר, החיים קדושים. באנו לעולם ואנחנו צריכים לדעת מה לעשות ואיך לפעול'. שנא אנשים שנהנים ומבלים: לנשים המתחתנות לעשירים בצפון ת"א הוא קרא פרות הבשן. כמה שהוא היה קשה, אכזרי ולפעמים סאדיסט, היה בו רוך, וסבל של אנשים דיבר אליו והוא יכול היה להזדהות איתו.
לעיתים עלה בי צער; אם הייתי איתו בזמן מחלתו הוא לא היה נופל לאנשים שהשתלטו עליו, לא היה נפטר ונקבר בודד וערירי כל כך. היו לי רגעי שינאה לצד הערצה ואהבה. הוא היה הידיד היחיד אליו יכולתי להרים טלפון ולהגיד איך אני מרגישה. החיים שלי עם פנחס שדה נתנו לי להבין את עצמי טוב יותר, הוא העניק לי כוחות פנימיים וחיזק אותם. עכשיו אני מרגישה בודדה בעולם.

תל-אביב | 4.2.1994

| קישורים |
ירון סחיש - עיתונאי.
ההורים אהבו את כולנו, אבל אותו קצת יותר - כתבה מאת ירון סחיש
יהודית שדה - עפ"י פנחס שדה

באתר: 16.5.2003 | עודכן: 15.11.2004