בפרק הרביעי של 'החיים כמשל', שכותרתו 'בעמק', מתאר שדה שניים מהגילויים המרכזיים באוטוביוגרפיה הרוחנית שלו. כנער עקר לקיבוץ והיה משוטט בשדות וקורא בלילות בספריה שהכילה כתבים משמימים - "בענייני חברה ומדינה - עניינים הרחוקים מן החיים". ערב אחד נתקף תשוקה לקרוא, פיתה את הספרן שיפתח את הספריה והבחין בספר מתחת לתקרה ("חשתי משיכה מוזרה"). הוא נטל את הכרך המאובק וכשהספרן חזר כעבור שעה, נמצא הנער פנחס "עומד על ראש הסולם", הספר בידיו ולחייו רטובות. הוא פגש את זרתוסטרא של ניטשה. אחר-כך התרחשה ההתגלות השניה: שדה מצא בשביל את הברית החדשה "מתגלגלת... והרוח מעלעלת בדפיה הקרועים".

בתיכון ליד האוניברסיטה היתה פינה שנקראה "המחששה". פעם, לאחר ביקור שם, נכנסתי לספריה ושערה הסגול של הספרנית העגלגלה, המכווצת תדיר את שפתיה בתנועה של "שש... שקט אני מבקשת!" - גרם לי התקף צחוק היסטרי עד שנאלצתי להתחבא בין המדפים, מליט פני כמעיין בספר הראשון שנזדמן לי. זה היה הספר שעל עטיפתו - מעשה ידי גד אולמן - צילום של נערה פוזלת קצת שמחצית פניה אבני פסיפס. היתי קרוב להשתנקות והספרנית הגיחה לבלוש אחר מעשי. מיד פתחתי במהירות את "חיים כמשל', כפורם ערכת הצלה, והשורה שנתקלתי בה היתה בעמ' 71 למעלה: "שעה ארוכה עמדתי והסתכלתי כה וכה על הספרים הרבים שהיו ערוכים בתוך הארונות, עד שמבטי נתקל בספר עבה אחד שהיה על המדף העליון".

ועכשיו, הדיעות המלומדות על מקומו של שדה, חייו ויצירתו בתולדות הספרות העברית לדורותיה ("וידוי מוגזם מאוד, הנזקק לתחבולות של עיצוב אירוטי פרוורטי על פי אמות-המידה של שנות החמישים", כתב עליו פרופ' שקד, 'בחבלי הזמן', עמ' 106) מעניינות אותי די מעט. אך למה בדיוק התכוונו המלומדים הכבודים בשעה שאיבחנו את הפרוורסיה המינית, הנוראה לשעתה, "של החיים כמשל"? מן הסתם לסצינה שבעיצומה שתי הנערות האדוקות בדתן - עדה וחווה - מנסות לפתות את המשורר למישגל משותף. מהלך סקסואלי נועז זה מתועד באמצעות שני מכפים הגובלים בפורנוגרפיה ממש: "למה אתה מנשק את ידי?" - הקשתה עדה: "למה אתה לא - ". וכמו לא די בכך, הנה שתי שורות בהמשך, מגיעה השערוריה הדיאלוגית לשיאה הפרוץ: "למה אתה לא עושה לי ממש? למה אתה לא מז- אותי?" ("החיים כמשל', עמ' 135).

הביקורת יכולה איפוא לאבחן את הספר כפרוורטי במידה פתולוגית ואת הנוהים אחריו כלוקים בקיבעון התבגרותי כרוני. דומה כי הסגולה הבדוקה כנגד ההבלויות הרוֹוחות הללו, היא להעלות על הדעת את אחת הסצינות המצויינות מילדותו של המחבר. הוא זאטוט חולה ספרים, המאובחן כ'משונה'. אימו נוטלת אותו אל הפרופסור מהמוסד הפסיכולוגי. "מה אתה שוכב כמו נבלה סרוחה? עד מתי תקרא ותקרא", צווח האיש שהונצח בספר ככעל מראה דוחה ועיניים "קרות כמלפפון". משמע, תשוקת הספרות עצמה, שבמקרה של פנחס הקטון היתה פרי רעב רוחני כשל אדם העומד לגווע מתת-תזונה, אובחנה כסטיה. "לולא היתי ילד בן עשר, יתכן שהיתי קם ומכה אותו", כתב. ומי שיחזור ויקרא את הנקמה התיאורית שלו, יגלה שהיא אפקטיבית מכל חבטה.

ובאמת, הביקורת עשויה לומר, במבט רטרוספקטיבי, כי "אין בכלל פנחס שדה", כפסיקתו של הספרן הוותיק בבית ביאליק בעיצומה של היתגלות אחרת, - כאשר שדה ביקש את ספר שיריו "משא דומה". השיב הספרן: "אין אצלנו ספר כזה. אין בכלל ספר כזה. אין בכלל פנחס שדה" (שם, עמ' 213).

מבחינת הרישום שנותר בתודעת קוראיו, היו ספרים כגון 'החיים כמשל' או 'על מצבו של האדם', בבחינת 'הספר האמיתי'. על אף שלא היו נקיים מפגמים, איפשרו את הנגיעה בדבר הקרוב לאידיאה העליונה של ה'ספר' במשמעות הראשונית שכתב עליה ברונו שולץ: "רכון מעל הספר בפנים יוקדות כקשת הצבעים, להטתי חרש, עובר מאקסטזה לאקסטזה. שקוע בקריאה שכחתי את ארוחת הצהריים. ריגשותי לא הטעוני. היה זה מסמך אמיתי... למרות מצבו שבשפל המדרגה", ('בית המרפא בסימן שעון החול', עמ' 92).

מההיתגלות הכפולה של זרתוסטרא והברית החדשה, נוצרה הסינתיזה הייחודית של 'החיים כמשל', המהווה ישום אישי, קיומי, של האינדיבידואליזם הניטשיאני, הרליגיוזיות של ישו והמסר המהפכני הראשוני והפרובוקטיבי המשותף למקורותיו. מי שהתוודע לספר באותו רטט התגלותי שבו חווה שדה את תגלית הספריה הרוחנית שלו, יכול היה לחסוך שנות תעייה ארוכות של שנת ישרים בספרים שאין בהם ממש.

מעבר לזכויותיו כיוצר עצמאי, הוביל את קוראיו לאוצרות של אמצעי יקיצה ספיריטואליים: הלדרלין ואקהארט, בלייק ויעקב בּמה, תרזה מאווילה ואל-גזאלי, שפתאום ניתן היה להתייחס אליהם לא כאל טקסטים אוניברסיטאיים שעברו חניטה, אלא כאל ממשות, שרויה על אותו ערוץ שבו נמצאת נשמת הקורא. בהוויה העדרית של קיבוץ סוציאליסטי, בחיק שטיפה מוחית קולקטיבית של מדינה אידיאולוגית דחוסת פוליטיקה, נחשבה עצם הנגיעה בחומרים הללו, שלא בהקשר ציוני-יהודי, כגילוי של חוליגניות, כמעט כאילו נתפשת מאונן בעיצומו של נאום פרוגרמטי באסיפת החברים. "יש בתוכנו כאלה המדברים על אלוהים, אני דורש מהם שימלאו את חובתם לחברה ויתוודו", אמר המדריך במועדון הנערים ('החיים כמשל', עמ' 74).

שדה המוקדם לא כתב על האל במובן של להקת הרבנות הצבאית, או כמשגיח כשרות. הוא לא ניסה אז להתקרב אל המהות הרבנית המכונה אלוקים והקב"ה. פנייתו כוּונה אל אלוהי הכופרים, הבלתי שייכים והלא יהודים כשרים. אלוהיו, כפי שהתנסח אז, היה האל האחר, השייך לאחרים - אלו המאמינים ש"מן ההכרח להעמיד את החיים על יסוד אחר". ככזה עמד באורח מהותי מחוץ ליהדות התיקנית, ש"לא הקימה (שאילמלא כן היתה סותרת את טבעה) אף גאון אמיתי בספרות, בפילוסופיה או באמנות". (שם, 186). על בסיס זה לא היה סיכוי ששדה הצעיר יוכל לכונן מצע קואליציוני עם חסידי התנועה הקיבוצית החילונית, שכן הירבה לדבר באורח מוזר על האלוהות. באותה מידה לא היה לו קונצנזוס דתי-לאומי, שהרי דיבר על העם במושגים של עדר ועל האל באופן שנתפש כבלתי מוסרי.

את עיקר כתיבתו אין לראות בקטיגוריות הצרות של הספרות העברית לדורותיה, או בסמינריון מטעם החוג למדעי הספרות. גם אין לראותו במסגרת תולדות ההגות היהודית בעת החדשה, שהרי אינו בגדר פילוסוף שיטתי, או מעריץ גדול של החוכמה. עדיף להשקיף על עבודתו כעל מיכלול של יצירה דתית קיומית, המנסה לגעת באיזו איכות מיסטית באמצעות הכתיבה והחיים עצמם, תוך חשיפה אישית וידויית.

פעמים רבות מדי נפלטת כמצוות אנשים מלומדה הדעה הנואלת, לפיה שדה בכלל וספרו המרכזי בפרט, הם מוצרים תלויי זמן, הסובלים מפיחות ערכי והראויים לכל היותר לגיל ההתבגרות, סוף שנות החמישים. הדעה הקדומה השגורה הזאת דומה בערך לאמירה כי "הבשורה על ההר" הוא טקסט המומלץ כמתנת יום הולדת לקטינים בסביבות המאה הראשונה לספירה, או ש"שבחי הבעש"ט" הוא תמליל עממי ירוד לסקטורים עיירתיים וטעוני טיפוח במאה ה18- במזרח-אירופה. מי שחושב ששדה שייך לשלב התבגרותי אפיזודי, שייך מן הסתם לאותו זן רווח של אנשים הסבורים שלא לפי תומם, כי משעה שעמדו על דעתם שומה עליהם לאבד את שרידי נשמתם לדעת. הבריות הללו דרכן לפקוח עליך עיני פרה תמהות בשעה שהן מגהקות לעברך: כן, זה היה יפה לתנועת הנוער, אבל בינינו, עכשיו, בגילך, בכלי העיון של אדם מבוגר - אתה רוצה לומר שזאת ספרות יפה?

ועל זה אפשר לענות: "ובכן כן", ככל שהדבר עלול להיות כרוך באי-נעימות מסויימת, או: "תשכחו מזה וסליחה שהטרדתי אתכם", או במלותיו של בעל הדבר עצמו: "כל אשר נאמר ונכתב, איננו ממש חשוב". וכן: "מה לו עכשיו מכך שקוראים אותו. חיבורים שמחברים עליו" (שירים 1989-92). בכל-זאת, האם ה'חיים כמשל' ממש רלבנטי עכשיו, בשנות ה90-', המיפנה בפרוזה העברית וככה? - יקשה אותו טרדן היפותטי. הבה נקח את הספר הפתוח לשביל בשדה, נניח לרוח לעלעל בו. פרק ראשון, המחבר עובר אחר חצות ברחובות העזובים, נעמד מתחת לגזוסטרא ושומע גבר שמן בעל קול עבה, אומר: "ראש הממשלה כבר הצהיר". טלו את הספר בערב שבת מתחת לחלון מהבהב ובעוברכם בין השיכונים, שמעו את הטוק-שאו ניגר בהמשכים מכל החורים ואת האיש השמן ממשיך לדבר (הפעם מהאולפן) על ראש הממשלה, וברגע של חסד אולי תקלטו עדיין את המחבר מנסה להאזין ל'שתיקת האדמה', 'מבעד לאינות של הדברים'. או הניחו לרוח לעלעל בשדה הלאה משם, ספר שלישי, 'בבל': כיכר פיגאל - המונולוג של הבחור האומלל המכונה אחשוורוש: "לפעמים אני כמעט מסתגע... מוכרח בחורה... מרגיס סכל הגוף סלי בוער... הגורל סלי סונא אותי… אבוד וחלס" (עמ' 387).

האם לכך התכוונה הביקורת בכותבה כי "עצם השימוש באופציה ז'נארית זאת, הווידוי הפואטי, יש בה משום מהפך במערכת הסוגות הספרותיות"? ('בחבלי הזמן' עמ' 105). או אם נעקוב אחר גילגולה של אופציית המיסכנות הקיומית בגורלו של הבחור יונה בן דוד, בפרק ה-12 של 'על מצבו של האדם', בפרק בו "הוא מצפה לבואה של שושנה וקורא בידיעות אחרונות". ובכן, "בהישמע צילצול השעה החמישית, התמלא ליבו של יונה דאגה והוא היה בטוח כי שושנה לא תבוא - לא בשעה שמונה, לא אחרי כן, לא ביום אחר, לעולם לא". הו אז נכנס השכן מר ארידיטי והוא מתגלה כאיש בשוֹרה, בהשאילו למזדיין בסבלנות את העיתון ידיעות. מכאן ואילך שוקע גיבורו של שדה בייאוש העמוק הגלום בעיתון ההמוני, בעודו מוקף באור החשמל שלנצח הוא 'צהבהב', עכור ועגום. ככל שהתיאור הזה עלול לחזור בגירסאות שונות, שבוי בתוך צהבהבות תמידית, הנה דומה כי ב'על מצבו של האדם' נכתב הרומן האקזיסטנציאליסטי העברי מתוך התבוננות מקומית בפירטי העליבות האנושית.

ועכשיו אין פנחס שדה בכלל ורק שנשאר - להיות שמים-לב אל הנשמה, כהמלצתו של פייטן אנונימי במבחר התפילות והפיוטים שקיבץ שדה תחת הכותרת 'ענני'. את שנותיו האחרונות הקדיש לפעולה עריכתית: הדימיונות של היהודים, תיקון הלב הברסלבי, סיפורי הבעש"ט, אימרות מנחם מנדל מקוצ'ק, שירי אהבה. היו שראו בכך התפשרות של שדה המזקין עם מסורת ישראל סבא: לאחר הזעם האנטי-רבני - מעין מחוות אידשקייט. אלא שבמעמקים המשיך אותו זרם מחתרתי של ספירטואליזם יהודי תת-יקרקעי: התנופה המהפכנית השבתאית קרובה לראשית החסידות, הרבה יותר משציבור רוכשי התשורות האלבומיות לבר-מצווה נוטה להניח. היזהרו, ר' נחמן ממשיך מסורת של מוזרויות, והקוצ'קאי - הוא מחובר למיסטיקה אפלה הגובלת במרה שחורה. אחריות-הדבר של שדה חיברו תיאולוגיה אישית עם שוטטות הזויה: בשוק מחנה יהודה, בסניף הדואר, בתחנה המרכזית ובשכונת התקווה.

בימיו האחרונים ביקש לקרוא תהילים ואמר שהוא עורך מלחמה, אולי קצת בדומה לחסידים האבודים של המשיחיות היהודית שביקשו להביא ישועה עולמית בשירת מזמורים. "והחיו העניה", מבקש הפייטן על נפשו בסיומת של שירת הנשמה היהודית העתיקה.

---

מעריב | 4.2.1994

| קישורים |
אלי שי - עיתונאי, מבקר תרבות, סופר.
מנהל פורום רוחניות ב-Ynet
ספרו האחרון: משיח של גילוי עריות
פנחס שדה כנמשל - אלי שי

באתר: 29.1.2004 | עודכן: 18.12.2004