אחרי שהמלה האחרונה נכתבה, אחרי שהכל הותקן לדפוס ונכרך ונשלח אל מדפי הספרים, נושר מהיצירה חבל הטבור שחיבר בינה לבין הסופר, ומכאן ואילך יש לה תמיד חיים עצמאיים לגמרי מסיפור חייו של המחבר. ובכל זאת, בעקביות עיקשת ונטולת כל היגיון, שעת מותו של סופר הופכת תמיד, במעין ספח למסורת הספדים שאין בינה לבין חיי הספרות אפילו חיבור אחד מתקבל אל הדעת, לשעת מבחן נוספת לכלל יצירותו. לא תמיד נותרו ביצירה הזאת די חיים כדי ללוות את הסופר עד לרגעיו האחרונים.

כך קרה לפרוזה ושירה של פנחס שדה, שהלך לעולמו בסוף השבוע שעבר. בדברי הימים של הסוציולוגיה הספרותית המקומית תיזכר התופעה: היה היה פעם ספר, "החיים כמשל" שמו, ודור שלם של מחפשי דרך נתלה במלותיו ובהרהוריו של גיבורו ומצא שם תשובה, שבשעתו לא היתה קיימת בספרות העברית.

"החיים כמשל" הופיע בשנת 1958, השנה שבה נחתם דור תש"ח יחד עם "ימי צקלג" המונומנטליים של ס. יזהר. הממסד הספרותי ומתקיני הקאנון ייחדו בימים ההם את מירב מאמציהם האינטלקטואליים לסיכום חותמו של הדור הקודם של הספרות העברית. שנים רבות לאחר שהרלוונטיות המיידית שלו לקוראים צעירים חלפה מהעולם, עדיין סימנה יצירתו את גבולות המותר והאסור, היפה והנשגב והנקלה בכתיבה העברית. פנחס שדה היה חריג נורא שהממסד הספרותי לא אימץ. "החיים כמשל" היה האנטיתזה הבולטת ביותר לספרות מדורבנת ומגויסת לטובת הקולקטיב שנכתבה עד אז. היה בספק רומן, ספק יומן הזה מעט מכל המרוחק מהזרם המרכזי של העשייה הספרותית. היה בו היתר ליחיד לחוות מצוקה אישית קיומית ומטפיזית כמרכז חייו, מבלי להיזקק כלל למסגרת חברתית מקומית ומדכאת. גיבורו של "החיים כמשל", מין ורתר מקומי בן זמננו, סימן עבור הקוראים גבולות חדשים של היתר. מותר להתייסר בבדידות ובעליבות, המפרשות כחלק הכרחי מתהליך החיפוש העצמי. מותר לעשות זאת אפילו מחוץ לגבולות המדינה, בלונדון, למשל, בימים שבהם היאוש עדיין לא היה נוח. מותר למצות עד תום את ציווי הקול הפנימי, החזיונות הפנימיים וההתגלויות הפרטיות. במסע לגילוי האני, מותר (ואולי אף צריך) להעמיד את החוויה המיסטית בסיום נתיב החיפושים, שלובה בקמיעות ובכיסופים אירוטיים לא ממומשים והבלחים זעירים של חסד אלוהי.

בראשית שנות השישים, כשמחפשי דרך נתפסו ל"נרקיס וגולדמונד" ול"זאב הערבות" של הרמן הסה, כשציטוטים נלהבים מ"כה אמר זרטוסטרא" נהפכו לסימן ההיכר של המתחבט הצעיר, היה "החיים כמשל" הטקסט המקומי היחיד ששימש ציון דרך במסע אל "האני הפנימי". דור שלם קרא אותו ולרבים היה פנחס שדה לגורו. כך הם ליוו אותו גם ב"על מצבו של האדם" והקפידו לצטט מ"משא דומה", קובץ השירים הראשון שלו. גם שם מצאו חיבור בין אירוטיקה לגאולה משיחית, בין שלל דימויים מיסטיים בהשראה נוצרית לבין הייסורים הפרטיים של האני. הדור הזה התבגר. שנות השישים המאוחרות ביססו את הלגיטימציה לחיפוש האני גם למי שלא עבר את "החיים כמשל", ופנחס שדה עצמו, אחרי "מות אבימל ועלייתו השמימה בזרועות אמו", שכמעט נשכח, לא כתב עוד פרוזה. הוא הפנה עורף לרומנטיקה הגרמנית נוסח ברלין וללגנדות הנוצריות, שמהן שאב את עולם הדימויים שלו, שקע במיסטיקה יהודית ואיבד כמעט לגמרי את קולו הספרותי. הוא חתום על "תיקון הלב" ועל "אנתולוגיה של סיפורי הבעל שם טוב", אבל מהגאולה המשיחית, בנוסח חסידות ברסלב, לא יצר אמירה אישית ייחודית. מה שנותר למספידים הוא בעיקר "החיים כמשל", כנקודת ציון ביוגרפית, כהדהוד נוסטלגי למי שהיינו פעם, כהיזכרות סלחנית בנעורים. פחות מזה כספר שחוזרים אליו ושבים לקרוא בו.

---

העיר | 4.2.1994

| קישורים |
אריאנה מלמד - עיתונאית, מבקרת, סופרת.
ספרים: בית-ספר לבלט (זמורה-ביתן, 1992), חלודה ואבק כוכבים (משכל, 2001).
אריאנה מלמד ב-Ynet: רק ספרים טובים, גיבורי תרבות ב, דעות

באתר: 29.1.2004 | עודכן: 18.12.2004