כשנסעתי אתמול בצהריים לירושלים להלוויה של פנחס שדה, עוד עמד באוזני הרעש הנורא של ההתנשמות שלו ביום שישי בערב, בתוכנית של גבי גזית, כשאהוד בנאי דיבר איתו בבית-החולים. מין שריקה של ריאות חולות, של היעדר אוויר ומחנק, ויחד עם זאת היה שדה צלול כדרכו ומלא תקווה משונה כי הנה יבריא.

הוא כבר חי בהפוגות שאיפשרו לו סמים משככי-כאבים, שמנתם הלכה וגדלה מידי יום, כדי להצילו מיסוריה הקשים של המחלה. לאמנים ומשוררים יש יכולת גדולה של הכחשה לגבי מחלתם הממארת, אמר לי פעם מומחה סרטן. לוקח להם זמן רב מהרגיל להודות בקיומה, ואחר הם מפתחים אליה יחם ספקני ומאמינים, כי רוחם תיחלץ ממלכודת הגוף מבלי שתינזק. כך גם שדה עד מותו בשבת.

בסנהדריה, ליד המנוח, אמרה לי אילנה צוקרמן מהרדיו, כי עוד לפני מספר שבועות הגיע שדה לחדרה ברדיו אחרי שהלך ברגל מביתו שמול מנזר רטיסבון. הוא בא להקריא שירים שתירגם משל הלדרלין. זה היה יום חורף יפה, ושדה קרא את השירים, אבל כשהקשיב להם בהקלטה גילה את התנשמותו הכאובה וביקש להקליט שוב. בדרך פלאית, בכוח רצון אדיר, הקריא את השירים בלי שתישמע ההתנשמות.

אתמול, ליד האבלים, שאיש מהם לא היה בן משפחתו, כי הוריו מתו מזמן וילדים לא היו לו מעולם - אף שתמיד טען כי אי-שם יש לו בן שאיש לא ראה - עמדו כמה משוררות, מחזאי, חברים משנות השישים, אשתו השנייה יהודית וחברתו מיכל, שטיפלה בו עד מותו. בלי שיוזמן היה שם גם, כמו דמות מספר של שדה, משוגע אחר שצעק על אהבה ושיגעון, ויוסף מונדי זיהה אותו כמי שהיה פעם מאפיונר גדול בירושלים, שנסע לניו-יורק ושם הוכה עד טירוף בידי כמה ביריונים שחורים.

בתוך רעט מחריש אוזניים של צומת כבישים עמוס ושכונה חרדית תוססת הקריא יצחק אורפז דברי הספד חרישיים מכדי שישמעו. זולת חיים גורי לא היה שם איש מהמשוררים בני דורו, אך נאספו כמה בחורים דתים שהכירהו בשנותיו האחרונות בירושלים בלי שידעו אפילו, כי שדה כתב על אלוהים כשכולם עוד היו עסוקים בפלמ"ח, והיה לכוד ב"אני" כשכולם עוד היו בשבי ה"אנחנו".

מסנהדריה נעה ההלוויה במסע קצר אל הר תמיר ושם, על פסגה סחופת רוח, מכוסת בטון, שמשקיפה אל שני בתי משוגעים ומאפייה אחת, נטמן מול עיניה הדומעות של חברתו. רק אשה אחת, שהעריצה את ספריו, בכתה בקול רם בזרועות בעלה. משני צידי קיברו כבר הוקמו מצבותיהם של מדען בשם שפירא ושל הפרקליט עוזי חסון, ולא רחוק משם נטמן אריה זקס.

פעם אחרונה ראיתיו בחיים בתיאטרון ירושלים, כשעלה בפסטיבל המשוררים והקריא בקול נחלש שיר געגועים נפלא לאמו, ושנחתם בשורת אידיש מעלת דמעות. הוא היה איש קטן קומה מאוד, שמחלתו כיווצה אותו כמעט עד היעלמות. אבל כשהסתובב בירושלים בשלוש השנים האחרונות היה עדיין נתקל פה ושם באנשים שסיפרו "החיים כמשל", שכתב בגיל 27, לפני 37 שנה, היה עדיין כמעט התנ"ך שלהם.

בנעורינו, בשנות השישים, קראנו את ספריו לצד אלה של הרמן הסה. בתוך ההמולה הביטחונית וההוויה הקולקטיבית המחניקה פתח שדה חלון איוורור קטן לנפש צעירה, שחיפשה משהו אחר. היתה לו עין נהדרת ליופי, להפרזה, ובתוך החיפוש שלו, העילג לפעמים, אחרי "האושר" היו פנינים, רמזים לדרך, ניסיונות שעלו יפה וכיוונים חדשים, שהוא לבדו חשב עליהם.

---

חדשות | 31.1.1994

| קישורים |
יגאל סרנה - עיתונאי.
בעל-טור ב"ידיעות אחרונות".
מספריו: יונה וולך [ביוגרפיה] 1993; צייד הזכרון, 1998. מקום של אושר, 2000; מוזונגו, 2003.

באתר: 29.1.2004 | עודכן: 18.12.2004