|
המסע האחרון של פנחס שדה
מאת יצחק לץ
בחורף 73' יצא פנחס שדה לתור את הארץ. התרשמויותיו כונסו בספר: "נסיעה בארץ ישראל והרהורים על אהבתו הנכזבת של אלוהים". 20 שנה אחרי, ליווה אותו יצחק לץ למסע חוזר בעקבות ספריו, אהבותיו, אמונותיו וחיפושיו אחר משמעות. ביריחו נזכר שדה במשה רבנו, בירושלים הזכיר את אלי אוחנה, בעליה לקסטל דיבר על מחלתו, במעלה אפרים כעס על רופאיו, בבית העלמין החמדיה הספיד חבר ילדות, בשריד התגעגע לריח האדמה. מסע אחר.
09:00, נאות אפקה. "מה הסיפור של שדה הזה", שואל אותי רובי קסטרו, הצלם, שניות לפי שמחבר "החיים כמשל", בן 64, יוצא מביתה של חברתו מיכל, בת 30 פלוס, שחקנית לשעבר המתפרנסת מטיפול בילד. כאן הוא מתגורר כשהוא עוזב את דירת שני החדרים שלו, קומה רביעית ללא מעלית, עם מרפסת גדושה בעציצים ברחוב שמואל הנגיד בירושלים, מול מינזר רטיסבון, לא הרחק מ"בצלאל". מה הסיפור של שדה? מאיפה להתחיל. "לא הספקתי לומר הבוקר את מיכסת הפרקים הקבועה שלי, אז אם לא אכפת לכם...", הוא אומר, וכבר הוא מתכנס במושב הקדמי, בידיו תהילים, ראשו גלוי, ממלמל חרישית. לפני כשנה, לאחר שהועלה חשד כי לקה במחלה קשה, קיבל שדה את המלצתו של קורא אלמוני, אחד מרבים שצלצלו אליו, והלך להיפגש עם צדיק ישיש בשכונת מקור ברוך בירושלים. וזה אכל הפיח בו תקווה. "אני לא יודע איך אני יכול להודות לך", אמר לו שדה. "אל תודה לי", אמר לו הצדיק. "תודה לו. ו-13 הפרקים מדי בוקר יהיו בהחלט בסדר". 09:30, חולפים ליד לטרון. גשם. שדה סוגר את ספר התהילים הקטן, שמיכל קנתה לו בחמישה שקלים בשכונת מאה שערים. נושק לו. "איפה אנחנו עכשיו? בשנים עברו לא הבנתי את משמעותו. נראה לי ספר מלא תחינות ובקשות. היום אני יודע שהוא לא ספר בכייני. הרי דוד, איש מלחמות גופניות ורוחניות אדירות, חיבור אותו. בעיני, עכשיו, תהילים הוא הספר הגדול ביותר של אמונה נטו, אמונה במהותה ובהתגלמותה. וספר מלחמתי. ועוד איזו מלחמה". בדיוק לפני שנה, בראיון טלביזיה לירון לונדון, גילה שדה כי לקה במחלת ריאה. "חיי על כף המאזניים", אמר. העליה לקסטל. הגשם פוסק. הוא לא יופיע יותר בשני ימי מסענו. מוזר, שהרי מרבית כתביו של שדה מדיפים ריח חריף של אדמה טריה. - קצת משונה, תפילה ללא כיסוי ראש. "אני יודע. אבל איני מרגיש מחוייבות ללחבישת כובע וכדומה, כשאני קורא תהילים. 13 הפרקים האלה מדי בוקר הם מגע אישי ביני לבין, איך לומר, השם יתברך. אני משתמש במילים של דוד פשוט כי הן יותר טובות מהמילים שאני מסוגל להמציא, אך אני מרגיש שאלה המילים שלי. ואני חש רעד כשאני נזכר שאת אותן המילים ממש, אמרו רבבות רבבות יהודים, חלקם צדיקים וקדושים. אותן המילים אמר רבי עקיבא, אמר הבעש"ט, אמר רבי נחמן, ואמרו הסבא שלי וכל בני משפחתי שניספו בשואה. עם כל היכולת שלי לכתוב שירה, ואני לא מאמין שיש מישהו כיום שיודע לעשות את זה טוב יותר ממני, המילים שלי הן עפר ואפר אפס ואין, ממש כלום, לעומת המילים האלה של דוד המלך". - יש לך שאיפה כמוסה לקבל תמורה על אמירת התהילים? "כמוסה? גלויה לגמרי" - להבריא? "אלא מה". הזיותיו של שדה מתרוצצות קדימה ואחורה במרחבי הזמן. ספריו מלאים תיאורי טבע קדומים, אבל הוא עצמו חיה אורבאנית. לעיתים נדירות הוא נוטש את שולחן העבודה שלו בביתו, מסתפק בשיטוטים רגליים ברחובות ירושלים, אליה חזר לפני שלוש שנים. רק פעם אחת, לפני 20 שנה בדיוק, בחורף 73', חרג שדה ממנהגו, וחרש את הארץ בג'יפ צבאי שהעמיד לרשותו עורך "במחנה" דאז, יצחק לבני. רשימותיו פורסמו תחילה ב"במחנה" ואחר כך כונסו בספר מרתק: "נסיעה בארץ ישראל והרהורים על אהבתו הנכזבת של אלוהים". מאז, כמעט ולא יצא מתל-אביב ומירושלים, מלבד לנסיעה נוספת בשליחות "במחנה" לפני כעשר שנים, שלוש-ארבע גיחות קצרצרות לאירופה, בעיקר לפריס וללונדון, פעם אחת לכנס משוררים בברצלונה ופעם אחת לחיפה, על פי הזמנת מארגני כינוס סופרים יהודי-ערבי. זהו. בשנים האחרונות הורע מצב בריאותו. תחילה אושפז בבית-חולים בגלל התקף לב ואחר כך תקפה אותו מחלה קשה. בין לבין המשיך לכתוב בקדחתנות, פירסם ספרי שירה, כינס בשני כרכים את סיפורי הבעל שם-טוב, ובכרך אחד את סיפורי רבי נחמן מברסלב, בשם "תיקון הלב", שעד כה נמכר בכמעט 20 אלף עותקים. לכן הופתעתי מהמהירות שנענה להצעה לשוב ולבקר במשך יומיים בכמה מהנופים הקרובים לליבו. ספק אם ימצא זמן לשוב ולבקר בהם שלישית. 10:30, בית אל. אנחנו מחפשים את הגבעה עליה התבודד שדה בשליחות "במחנה" לפני 20 שנה. בניסיון למנוע ממנו מגע לא נעים עם האינתיפאדה, אני מאריך את הדרך, עוקף את הכפר הערבי ביתין, חוצה את הישוב עופרה ומטלטל את הסובארו בשבילי טרשים. השתוממותו של שדה גלוייה: הוא לא תיאר לעצמו שהמתנחלים מתגוררים בבתים מפוארים, עם גגות שפיציים ורעפים אדומים בנוסח כפרי האלפים. "נסיעה בארץ ישראל והרהורים על אהבתו הנכזבת של אלוהים", חורף 73': "שעת בוקר. יום סגריר. אני עומד על גבעת בית אל. מרחב רב, דומם, שוקט... מלמעלה כיפת השמיים, והיא אכן נראית ככיפה ממש - מה מופלא הדבר - כי היא כמו מתקמרת לצדדים ויושבת על חגורת ההרים... קר. טיפות גשם בודדות... ופתאום חולף כמו איזה רטט בגבי: אני תופש כי זאת היא ממש האדמה, ואלה הן ממש האבנים, שעליהן עמד לפני כארבעת אלפים שנה איש אחד צעיר, אלמוני, שעבר כאן בדרך נדודיו צפונה... וכברת האדמה הזאת עם אבניה נותרה כפי שהיתה אז. איזה רגע היה זה! איש בודד ואלמוני ושמו יעקב..." פנחס שדה, חורף 93': "אני יודע שהיום זה נשמע לאנשים, אם זה בכלל נשמע להם, רחק מחייהם, חיצוני, נטול ערך. אבל כאן, איפה שהוא בסביבה, נבט הגרעין של העם היהודי, במובן העמוק של המילה. לכאן הגיע לילה אחד יעקב, בחור בודד, נרדף על נפשו, חייו היו תלויים על קצה השערה. כשאדם נמצא במצב כזה הוא יכול או ליפול ולהיהרס, או להגיע לאיזו התעלות". קשה לי לדמיין עכשיו את הארץ התנ"כית שמתאר שדה. בשולי האופק האחד הכפר ביתין, בשולי האופק השני בתי עופרה, מעלינו קווי חשמל ורעש מסוקים. רובי קסטרו מלהטט בנסיון ללכוד את פנחס שדה נטו, ללא סימני ציוויליזציה ברקע. לא רק שאיני יכול לדמיין שהאבנים האלה, הפזורות מסביב, הן אותן האבנים שהניח יעקב למראשותיו ועליהן חלם את חלומו המפורסם, אלא שמדי פעם, מסוייט, אני רואה צל הרים כרעולי פנים. שדה: "כאן, בבית אל, קרה דבר שהדהים אותי לגמרי. אחרי שיעקב התעורר מהחלום, הוא אמר לאלוהים ככה: תראה, אם אתה תחזיר אותי בשלום ותגן עלי, אתה תהיה לי לאלוהים ואני אקים לך מצבה. אם לא - לא. לא עשינו עסק. דבר מדהים, לא? גובל בחוצפה מטורפת: שיהודי ייכנס לעיסקה עם אלוהים. זה נשמע כאנטי דתיות, אבל בעצם זהו השיא האבסולוטי של דתיות אמיתית. הוא באמת האמין שיש השגחה אישית ופרטית, שאלוהים יכול לעזור לו או לא לעזור לו". 11:10, חוצים את עופרה בדרך חזרה לירושלים. זוג אתיופים מחכה לטרמפ. מחגורות הצעירים מזדקרות קתות אקדחים. בפתחי הבתים אופני ילדים, ערסל, נעלים בוציות. - ראיתי שהתפלאת כשלא נכנסתי לביתין. אתה לא מודע לסכנות? "אני לא רוצה להעמיד פנים של גיבור או משהו. אני לא מוטרד מהסכנות. אם היינו עוברים את ביתין היינו עוברים את ביתין. אם היה לנו נשק, לא הייתי מהסס להשתמש בו. אין לי בעיה עם זה". - יש לך איזה ידיד ערבי? צוחק. "בקושי יש לי ידידים יהודים. אין לי דבר כזה שאנשים באים לביתי ומעבירים ערב של דיבורים. היו לי אנשים קרובים מאוד בחיי. הרוב, אולי, נשים". - היית מתגורר כאן? "לא. אבל בהתחלה, גוש אמונים נראו לי אנשים קרובים אלי באופי ובאורח החיים, למרות שבחיים לא פגשתי פנים-אל-פנים איש מהם. הרי אינני אדם שמסתובב בחברה, בניגוד ליושבי 'אולימפיה' ולאנשי תרבות תל-אביבים. אין לי גם שום אהדה ליאפים תל-אביבים, מבקרי מסעדות ומבקרי צוותא, שחותמים על כל מיני הצהרות חנפניות כדי לזכות באהדת הציבור". "החיים כמשל", ירושלים, 55': "לעת הצהרים הלכנו, יהושע ואני, אל המקום שעתיד היה להיות לאורך שנים, ביתי. הבית ניצב בסמטה אחת בשכונת אחוה, שכונה של אנשים עניים. טיפסנו בגרם המדרגות הלוליני, שהשתרג על הקיר כמו שיח של ברזל, ועלינו על הגג. עתה דימיתי להימצא במדור ממדורי השמים... כשפתחתי את הדלת נתגלה לעיני חדר זעיר מאוד, בעל תקרת פח וכתלי פח, שאור קלוש, אשר חדר דרך שני רעפי זכוכית... מיד חפתתי את שרוולי והחילותי מטאטא ושוטף... אז עמדתי להתבונן בחדרי. לבי היה מלא רגש. כאן (אמרתי בליבי) הגעתי אל המנוחה". "נסיעה בארץ ישראל והרהורים על אהבתו הנכזבת של אלוהים", ירושלים, 73': "הלילה חלמתי שאני חוזר לבית גולדין בחלום. במרוצת השנים חזרתי אליו, פעמים אחדות, בהקיץ. ראיתי כי פני השכונה, שכונת אחוה, לא נשתנו. כן גם רחוב מגורי, רחוב ראשית חוכמה. כעשרה בתים בו, מהם שני בתי כנסת, והם עומדים כשעמדו על תילם..." 12:45, שעת צהריים. שדה: "אולי נעזוב את המכונית הזו כבר? עוד לא קרה בשיטוטי ברגל שהגעתי לרחוב שבו לא יכולתי להמשיך בגלל תמרור אין כניסה". אנחנו מסתבכים בסימטאות שמסביב לשכונת גאולה, מנסים לפלס דרך לשכונת אחוה. שוב ושוב נהדפים בגלל תמרורי אין כנסיה, אין חניה, אין פניה. רחוב ראשית חוכמה 6. כאן התגורר פנחס שדה שנים אחדות בשנות ה-50, וכעבור שנים אחדות כתב על חייו שם את "החיים כמשל", שנקרא על ידי מאות אלפים, בארץ ובחו"ל, בעיקר צעירים. היום ממוקמת בקומת הקרקע מרפאת שיניים ציבורית. אנחנו מטפסים אל הגג. שכנה: "פנחס, פנחס, איך זה אתה עובר בלי להגיד שלום. מה שלומך?" שדה: "בעזרת השם, גברת יהודית גולובנצ'יק, יהיה בסדר". שכנה: "בריא, פנחס? מה קרה לך, פנחס? אתה לא נראה טוב". שדה: "בעזרת השם אני אהיה בריא". על הגג שני חדרונים מוזנחים, באחד התגורר שדה, בשני יהושע אלדר. עוד נגיע אליו בהמשך. ניכר ששנים איש לא חי כאן. שדה: "ראית? היא אשה אמהית כזאת. כשהגעתי לכאן היא כבר היתה אשה מבוגרת, ואני הייתי איש קטן. בשבילה נשארתי בדיוק אותו נער תמהוני שהתגורר פעם על הגג שלה". על הקירות פיח, שום סימן לחיים מלאי ההשראה שהתנהלו כאן. שברי כלים לא מזוהים, הרבה אבק. שדה: "אל תראה אותם עלובים כאלה. עשיתי כאן חיים טובים. חוץ מדודי השמש מסביב, שום דבר לא השתנה כאן. שכר הדירה היה חצי לירה לחודש. עד שבעל הבית נהרג במלחמת השחרור, והדיירים שוחררו מתשלום. "את 'החיים כמשל' כתבתי בשנה. בעבודות מזדמנות, קודמות, חסכתי כסף לבדיוק שנה של לחם, קפה, סיגריות - אז עוד עישנתי - ולשכירת חדר. לא היה לי זמן לשום דבר אחר. כלום. לא עיתונים, לא ספרים. ישבתי ועבדתי כמו משוגע. אם לא הייתי גר כאן, פשוט לא הייתי כותב את 'החיים כמשל'". אנחנו יורדים בגרם המדרגות התלול, הסובב סביב צירו. שדה: "אני לא רוצה שתהיה לי תדמית של דון ז'ואן, אבל ממש לכאן הגיעו שתי הנערות המוזכרות ב'החיים כמשל'. כשבאות אליך נערות, יותר טוב להיות כאן מאשר לגור בסביון וללכת למכון מסאג'ים". 13:40, בדרך למסעדה פינתית בשדרות בן צבי. אני שואל אותו על כדורגל. בעצמי אני מופתע משאלתי: "שמעת על חודורוב?" שדה מגחך. "אני רואה שאתה באמת חושב שאני הולך בטל. תתפלא, גם שמעתי על אלי אוחנה ואבי נמני. שכחת, אני חי בארץ הזאת. אבל אני מבין את העוקץ. שמע, אענה לך בסיפור. יום אחד, לפני למעלה מעשר שנים, פנה אלי עיתונאי מפורסם, שרצה לפתוח בקריירה טלביזיונית, והפציר בי להתראיין אצלו. התוכנית היתה צריכה להיות כרטיס הכניסה שלו לטלביזיה, והוא מאוד רצה להצליח. אמרתי לו, אין לי כוונה להכשיל אותך. ישבנו באולפן והמצלמות החלו לעבוד. ואז הוא אומר לי, הוא רצה להיות אובר חוכם, 'פנחס שדה, אתה יודע מה שער הדולר היום?' אני הבנתי בשניה למה הוא התכוון. הוא רצה שאני אגיד לו 'מאיפה אני צריך לדעת מהו שער הדולר?' ואולי גם, 'הרי אני אפילו לא יודע מה זה דולר'. זה מתאים לפנחס שדה לא לדעת מענייני העולם הזה. וככה הוא חשב הוא יבנה אותי בראיון שלו כמיסטיקן עממי להמונים, וכולם יהיו מבסוטים. אמרתי בליבי: לא העיתונאי הדרעק הזה ישחק בי כבמריונטה. קמתי באמצע הצילום והלכתי". - נטשת? "כולם היו המומים. אמרו לי שהמקרה הזה הפך למיתוס בטלביזיה". - ומה עם העיתונאי? "הוא היה הרוס מזה. כמובן, למרות פרסומו הוא לא התקבל לטלביזיה. במשך שנים הוא דאג לחסל איתי חשבונות ולהציק לי בעיתונו. אבל אני לא משחק בהצגות האלה". 13:50, מסעדת "מאכלי אמא". שדה מזמין חצילים וקבב עם תוספות. למרות שהארוחה אינה מכיסו, המחירים מטרידים אותו. לבסוף הוא אומר: "מה יש בקבב הזה שהוא עולה 27 שקל? שלשום הייתי כרגיל בשוק מחנה יהודה, תמיד אני הולך לשוק, אף פעם לא לסופר, וקניתי קילו קלמנטינות בשקל. בשקל אחד!? - אין לך אוברדרפט? "לי? בחיים לא. תמיד חסכתי פרוטה לפרוטה. קיבלתי את זה מהורי. אמי הלכה לשוק ואבי היה בודק לה את החשבונות. אני הרי מתפרנס רק מכתיבתי. אם אתה קונה ספר שלי בחנות, אני מקבל שלושה-ארבעה שקלים בערך. חצי אני אוכל, חצי אני חוסך". פנחס שדה הוא איש חרוץ ונלהב לעבודתו. ("יש לי ריספקט לכל מי שעובד, בין אם הוא מחבר את התשיעית של בטהובן או מנקה את הרחובות"). הוא כותב בעיקר בלילות, משתמש בעט פארקר נובע, ישן, שאשתו לשעבר, יהודית, מצאה במדבר לפני למעלה מ-30 שנה, ועליו הוא שומר בקפדנות. מעולם לא יטלטל אותו בכיסו. את שני הכרכים שבהם כינס את סיפורי הבעל שם טוב השלים בפחות מחצי שנה, את "תיקון הלב", סיפורי רבי נחמן מברסלב, השלים בשלושה חודשים. פעם, בשנות ה-50 וה-60, התפרנס שדה מעבודות מזדמנות. בין השאר היה סגן עורך "הארץ שלנו" ובעל טור לא חתום ב"הארץ". ב-26 השנים האחרונות, מאז ש"החיים כמשל" הודפס בשנית, הפעם בהוצאת שוקן (המהדורה הראשונה הודפסה באופן פרטיזני), הוא חי מכתיבתו הספרותית בלבד. כל חצי שנה הוא מקבל המחאה מהוצאת שוקן, הניכוי במקור, על בסיס עמלה של 12 אחוזים מכל ספר שנמכר. ערב צאתנו למסע ברחבי הארץ, הוא זכה בפרס אקו"ם על מפעל חייו, וקיבל המחאה בסך 12,500 שקל, שאותה נשא בכיסו ביומיים שלנו יחד, לועג לה ולדאגנותי, מסרב לבזבז עשר דקות מזמננו כדי להפקידה בבנק. - אביב גפן קיבל אתמול ביחד איתך את פרס אקו"ם. אתה מכיר את שירתו? "שירתו? נו, אתה משתמש בביטוי גדול". - ראית אותו בטלביזיה? "אין לי שום בעיה עם אביב גפן. כל אחד והקהל שלו". - אני מתכוון ללבושו. "באמת שמתי לב שבגדיו אמש היו קצת קרועים. ודווקא אני, המכונה שמרן - תראה בעצמך את החלצה הזו! - נראיתי בסדר. מעולם לא היה לי ג'ינס, מעולם לא גידלתי שערות. מהפכנות בעיני היא משהו פנימי. כשאני רואה אחד שהולך עם ג'ינס ושיער ארוך אני יודע שממנו מהפכן לא ייצא. תוך שנתיים הוא יפתח חנות". 14:30, בין מבוא בית"ר לבית לחם. במלחמת השחרור ולאחריה היה שדה מפקד מחלקת חי"ר (ללא דרגת קצונה), ובין השאר היה מפקדה של פעולת התגמול הראשונה של צה"ל, בכפר שלמרגלות מבוא בית"ר. - צפית בשידור חי במפגש בבית הלבן בין רבין לערפאת? "פרטים כאלה אני לא מחשיב בכלל. הם באים וחולפים. אני לא בנאדם כזה סקרן שצריך לדעת כל יום מה קורה. אני לא רוצה לדבר בגסות, אבל, נאמר, אני לא רוצה לעקוב אחר כל קשקוש של שר החוץ או ראש הממשלה. כל מה שהם אומרים אני חייב להכניס לראשי?" - אז לא צפית. "דווקא כן". - התרגשת? "אין לי התעניינות בפיקנטריה. בבית-אל נראו לך הדברים שלי גבוהים, אבל בשבילי זו מציאות, אקטואלי שבאקטואלי, כולל שיחתו של יעקב עם אלוהים. יעקב משמעותי בשבילי, בשביל החיים שלי, בשביל הבעיות שלי. הקוראים שלך יגידו עכשיו, בטח, אני עכשיו חזרתי עייף מהעבודה, אשתי מבלבלת לי את הראש עם ריהוט איטלקי חדש, ושדה מבלבל לי את המח על שיחה של יעקב אבינו. מה הוא רוצה מהחיים שלי. אני מבין את זה, אני לא תמהוני או משהו. אני רק יכול לומר לקורא שלך, שאני יכול להבין שהוא חוזר עייף מהמשרד, והוא רוצה לקרוא פיקנטריה על ערפאת וקשה לו לחדור לתיאולוגיה ולמטאפיזיקה שלי. אין לי שום יתרון עליו. אני רק רוצה לומר, שהוא לא יוכל להימלט מאותו יום שהתיאולוגיה והמטאפיזיקה הזאת יכפו את עצמם עליו, ולא יעזור לו שום דבר". "החיים כמשל", ואדי פוקין, 49': "השיר היחיד שכתבתי בעת ההיא, קראתיו בשם יללת הנערות מואדי פוקין, וכתבתיו לאחר לילה שבו הוטל עלי לפקד על התקפה פרועה נגד כפר ערבי אחד, ואדי פוקין. זה אירע כבר לאחר המלחמה ויושבי הכפר היו, למעשה, חסרי מגן. דומיית הלילה נקרעה על ידי טוטור המקלעים וצעקות הבעתה של נערות הכפר: אמא אמא!" 15:30, ואדי פוקין. אנחנו מטפסים על גבעה ליד העיר החדשה בית"ר-עילית. הוואדי למרגלותינו. 44 שנים נושא פנחס שדה בראשו את מצוקות הלילה ההוא, אבל מעולם לא חזר לכאן. עד היום. התרגשותו ניכרת. "הייתי כאן מפקד מחלקה. כמו ראש צבא של שודדים. איש לא דיווח לנו מה קורה, לא היה רדיו, בלי עיתונים. לילה אחד קיבלנו פקודה לרדת למטה, לכפר, ולהבריח את התושבים. במיסדר היציאה לקרב אני רואה שניים מחזיקים שקים ריקים. 'בשביל שלל', אמרו לי. הם כבר חטפו ממני. למרות הפקודה המפורשת שלי לירות באוויר, נהרגו כמה תושבים. רק ברבות השנים קראתי אצל זאב שיף ב'הארץ', שזו הייתה פעולת התגמול הראשונה של צה"ל, ואני בעצם הייתי מפקדה של הפעולה הראשונה. כל השנים האלה אני זוכר את היללות של הנשים והילדים. נפלנו עליהם כמו חיות טרף. אני הייתי שם במקרה. הגורל בחר בי להיות שם". - מתחרט? "לא! ובדיוק בשל ה'לא' הזה ביקשתי לחזור לכאן. אני רוצה להגיד לאותם אנשים שהיו פקודים שלי, ושאולי הם אלה שירו בנשים ובילדים ופגעו, ושכל השנים ייסרו את עצמם על כך: 'את הפקודה לירות לא קיבלתם ממני, כמ"מ, כי אני הרי לא נתתי פקודה כזו. וגם לא קיבלתם מהמ"פ, ואפיל ולא מהרמטכ"ל. את הפקודה הזו אנחנו מקבלים מאבותינו, מרבי עקיבא, מהבעש"ט, מהרוגי מגנצא וקישינוב ומאושוויץ'. אני אומר זאת במלא הרצינות. ולמה ניתנה הפקודה הסמוייה הזו? כדי שלא יקרה לנו בארצנו מה שקרה לאבותינו". "נסיעה בארץ ישראל והרהורים על אהבתו הנכזבת של אלוהים", יריחו, חורף 73': "אני עולה לבדי במשעול המוליך אל ראש התל. כאן למעלה אין איש... אני מתהלך לאטי בין התלוליות, הנראות פה ושם כעין דבשות של חיות טרף עתיקות... דברים עתיקים התרחשו כאן. דברים סודיים. אשה אחת גרה כאן, אולי בין כתלים אלה שאני מתבונן בהם עכשיו. היא היתה זונה, וכך נותר זכרה לזמנים אשר לא שיערה אותם..." 17:20, תל יריחו. אנחנו נחלצים מידיהם של רוכלי מזכרות. רובי, הצלם, נרעש. לדעתו, עוד לא היה כדבר הזה בארץ: מעל דוכן ירקות מתנופפים בגאון, זה בצד זה, דגלי ישראל ואש"ף. פנחס שדה נגרר אחריו באי חשק, נקרע בין מורת רוחו ובין רצונו שלא להשבית את שמחת הצלם. עדת הרוכלים אחריהם, אינה מרפה. רובי מוותר. שדה נושם לרווחה. מחשיך. אנחנו מטפסים אל ראש התל. מתבוננים בהרי מואב. בדומיה שהשתררה לפתע, אני מתחיל לתפוס על מה שדה מדבר מאז הבוקר. - אתה חש צער? "על מה". - שבקרוב נחזיר את יריחו לערפאת. "המתנחלים, אנשי גוש אמונים, ובכלל הימין כולו - מטומטמים. אינם מבינים את התהליך. להם יש חלק גדול, אולי יותר גדול מאשר ליאפים התל-אביבים, על שעכשיו נמסרת הארץ הזאת לערפאת. הסיבה פשוטה: היו להם 25 שנה לבנות כאן מציאות רוחנית שתחשל את הרוח של העם. מציאות רוחנית נגדית, למה שאני קורא הרוח של רחוב אבן גבירול וצוותא. אך הם ביקשו למצוא חן בעיני יפי נפש, בעיני אלה שאינם מבדילים בין רחל אמנו לרחב הזונה". - אולי נמאס לעם מהשטחים. "בדיוק עכשיו אני חושב על חלקו השני של שם ספרי ההוא: 'אהבתו הנכזבת של אלוהים'. אלוהים נתן לנו את הארץ הזאת לפני דור, ואמר לנו: נראה אתכם אם תהיו מסוגלים, זכאים, מוכשרים להחזיק בה. תצליחו - היא שלכם. לא - יקרה מה שקרה. עם שבור ורצוץ, קיבל ארץ מהירדן ועד הים, ותוך דור אחד נאלץ להחזיר את כולה". אור אחרון. השומר כבר נעל את חדרי השירותים. אורות קטנים מנצנצים מכל עבר. רוח מדברית. אנחנו אחרונים על התל. "זה נשמע קצת אבסטרקטי אני יודע. אנחנו יושבים עכשיו על האבנים. בשביל זה רציתי לבוא לכאן. לא מעניינות אותי האטרקציות של רובי, הדגלים של אש"ף, לא הדגלים של אש"ף. באתי להיות כאן כמה רגעים. מדהים. 3,500 שנה אחרי ששם ממול, אולי חמישה-שישה ק"מ מכאן עמד משה, הביט הנה, רצה לבוא לכאן ולא יכל. ותיכף מחזירים הכל. אולי בעוד אלפיים שנה נקבל עוד צ'אנס. אולי לא". "נסיעה בארץ ישראל והרהורים על אהבתו הנכזבת של אלוהים", חורף 73': "דמדומי הערב יורדים על יריחו. את השורות האלה אני כותב בשבתי במסעדה קטנה, באחת הסימטאות הסמוכות אל הכיכר. לפני כן התהלכתי מעט בחוצות, בין הבתים הקטנים, העצים, החצרות... בעל המסעדה הזקן מתהלך בפיז'מה וכאפיה לראשו… בין הצללים שבפינה יושבים שני אברכים ומתלחשים..." 18:35, בחזרה לתל-אביב. אני מקבל את הצעתו של רובי לפנות דווקא צפונה, לחזור דרך מיפגש הבקעה וכביש חוצה שומרון. "אתם בטוחים?", שואל שדה, אך כהרגלו ממושמע, אינו מתווכח, ממהר לחגור את חגורת הבטיחות. שדה: "איפה אנחנו עכשיו? מעלה אפרים? בשנה האחרונה הזדמן לי לראות דברים שממש קשה לתאר. אצלי הכל עניין טוטאלי. אין אצלי הבדל בין העולם של יריחו, לבין עולמם של היושבים בבית החולים, או לשיר שאני כותב, או לחומוס שאני אוכל. אצלי הכל קשור. ראיתי דברים כאלה שאף אחד בעולם התרבות התל-אביבי אינו מדמיין". - הצדיק ההוא בירושלים הצליח לרפא אותך? "אני בפירוש אומר שזהו אדם שיש לו רוח קודש. מושג שנראה היום זר לגמרי למציאות שלנו. היתה לי הרגשה שאני עומד לפני הסבא שלי, שאותו בכלל לא הכרתי, או לפני איזה צדיק קדמון. הוא גם נראה ככה. אשכנזי, שני חדרים, ריהוט דל, מדבר עברית ברורה לגמרי, של ימינו. ישבנו חצי שעה. הוא אמר לי מה שאמר בקשר לעניין שלי. כולל לגבי העתיד". - מה הוא אמר? "זה לא הזמן לגלות". - הוא שאל אותך על מצבך? "הוא לא צריך לשאול! הוא ידע! לא את כל דבריו הבנתי. למשל, אמר לי שהבוקר אכל רימון. נו, אני שואל אותך. אחר כך היה מזלג על השולחן והוא התחיל להתפלסף עליו. לא הבנתי בדיוק מה. רק הבנתי שהוא מנסה להגיד לי דברים. אני לא חושב שאדם צריך לחשוב את עצמו לחכם. אבל אני לא אדיוט לגמרי". - הגעת אליו עם מצוקה, והוא מדבר על מזלג. "מצוקה? חיי היו תלויים על חוט השערה! חיי כולנו, אם תסלח לי, תלויים על חוט השערה, אבל רובנו לא יודעים את זה. אבל אני ידעתי! הבנתי! הבנתי מה פירוש שיחה של צדיק. זה מזכיר לי איך אנשים טיפשים היו משתגעים מהבעל שם טוב. הם היו באים אליו בתקווה לשמוע דברי חוכמה. אבל הבעל שם טוב, לא תמיד התחשק לו לומר דברים אינטלקטואליים. הוא אהב לספר מעשיות על סוסים, דברים כאלה. 'זה הכל? רק סוסים? תמהו הטיפשים, שהרי לכל רב קטן בעיירה היו חידושי תורה. לכן הוא היה הבעל שם טוב. וכך היה עם הצדיק". - לא היו לך ספקות ביחס אליו? "לא היו, ואין לי, שום ספקות". - ומה הוא אמר לך? "הוא סיפר לי לפתע על אשה אחת, שהגיעה אליו עם דיאגנוזה חמורה מאוד של הרופאים. ואילו הוא, הצדיק, אמר לה את ההיפך הגמור. פתאום, מתוך איזה הברקה, נכנסתי לדבריו ואמרתי: 'רגע, האם אדוני מתכוון לומר בזה משהו ביחס אלי?' מיקדתי את השאלה יותר, אבל אני לא רוצה לגלות לך עכשיו. 'מה, לא הבנת?', הוא אמר לי. וזו היתה בשבילי כמו איזו התגלות. הוא אמר דבר בהיר, ברור כשמש בצהריים, על שאלת חיי". - אבל בכל זאת, הוא לא רופא. "על מה אתה מדבר. 'הוא לא רופא?' ביקרתי לפני זמן במחלקה אונקולוגית בבית חולים. יבוא יום ואכתוב מה דעתי על הנושא כולו, על רפואה ורופאים". 10:00, בוקר חדש. שוב בכביש חוצה שומרון. הפעם אנחנו מתכננים להגיע לצפון דרך הבקעה. התחנה הראשונה הצפויה במסענו היום - בית העלמין של קיבוץ חמדיה. שם טמון יהושע אלדר, חברו הטוב של שדה, אותו פגש לראשונה כששניהם היו ילדים, חברי השומר הצעיר בתל-אביב. יהושע נפטר בתל-אביב לפני חושיים ממחלה ממארת. בתו, חברת חמדיה, ביקשה שאביה ייטמן בבית העלמין של המשק. מותו בטרם עת של יהושע הוא הוכחה נוספת בעיניו של שדה לקצרת ידם של הרופאים. רק רופאה אחת זוכה מפיו למחמאות. זוהי ד"ר תמר פרץ מביה"ח הדסה עין כרם. "הרופאה והאשה המקסימה בתבל", הוא אומר, קולו נלהב. "הקשר איתה הוא אחד החסדים שההשגחה העליונה השפיעה עלי. ליהושע לא שיחק המזל. יהושע היה חבר הילדות שלי, חבר הילדות היחיד שהיה לי, ואני מדבר על חבר ילדות, תופס? שהרי חבר ילדות אתה לא יכול לאסוף מחדש כביצים עזובות". 10:50, חניית ביניים בפונדק הכפר, מול מחולה. חרדים וחרדיות מירושלים מתערבבים עם חיילים בתור לסנדוויץ'. שדה נלהב למראה התמונה: "שום פליני לא יכול להמציא כדבר הזה. תראה את כל היהודיות האלה עם השביסים. נוסעות לצפת, אוכלות ארטיק. ואת היהודי ההוא, עם הלבוש המסורתי שלו, שותה קולה מפחית?" רובי: ראית את הצנחן הזה והדתיה עם הגרביים? היא ממש השתקשקה בו בתור. הוא קצת נגע בה עם המרפק, היא לא זזה. איזו תמונה הפסדתי. תראה את השערות שלה. גלויות. היא עוד לפני החתונה. עדיין בתולה". שדה: "החייל הזה, עם התת מקלע שלו, עושה לה משהו. היא אולי לא יודעת מה, אבל היא עוברת עכשיו בתוכה רעידת אדמה קטנה. שגעון! מה שהם מרשים לעצמם כאן, לעומת השבי המסויים במאה שערים". "נסיעה בארץ ישראל והרהורים על אהבתו הנכזבת של אלוהים", עמק הירדן, חורף 73': "הלילה חלמתי כי אני בא לעמק הירדן. כבר פעמים אחדות חלמתי חלום זה. אני מגיע ברגל אל מקום שהוא עמק הירדן... אני חוזר ומגיע תמיד בשעת אחר צהריים מאוחרת של יום ששי. אני פוסע במשעול, בצל עצים עבותים, בין צמחיה ירוקה, כהה... אני אומר פתאום בשמחה: אלוהים, איזה יופי, מה יפה כאן!" 12:25, קדיש בבית העלמין של חמדיה. פרחים רעננים וקקטוסים קטנים מקיפים את קברו של יהושע אלדר. אני מחשב את התאריכים החרוטים על מצבתו: בן 64 היה במותו. שדה אומר קדיש. כשהוא מסיים, הוא נושק את האבן הצחורה. אני עומד בצד, בידי "החיים כמשל", וקורא: "... יהושע היה איש רעים להתרועע, והיה שוהה הרבה מחוץ לבית, ובשובו בלילות יש שהיה מביא עמו נערה...". 12:35, אנחנו כבר בתנועה צפונה. היום קצר, עוד מעט שבת ודרך ארוכה לפנינו. "אני חייב לך תודה אמיתית", אומר לי שדה לפתע, "לא תקשורתית, שהבאת אותי לכאן. זכית במצוות אמירת קדיש. זה לא דבר קטן". "יהושע הזה", אני אומר, "הוא בעצם החבר האחרון שלך". "כן", עונה שדה. "היחידי. בפעם האחרונה נפגשנו לפני שלושה חודשים, חודש לפני שהלך. אשתו ובתו הביאו אותו לירושלים. נפגשנו בעטרה. ישב בכיסא גלגלים, חסר אונים לגמרי, אחרי שני ניתוחים, הקרנות. אתה יודע, אחרי כל מה שהמדע מסוגל לעשות. אותו נער, אבל נער ששערו הלבין לגמרי. בגלל ההקרנות היה לו מין כובע כזה שהסתיר את נשירת השיער. נראה לי עם רגל אחת בעולם האחר". "עכשיו כשאני מדבר איתך עולה בדעתי, שהם עשו את כל המאמץ והביאו אותו לירושלים, לא בגללי, אלא בעצם הביאו אותו למרחק של כמה מאות מטרים מהמקום שבו כל החיים היפים בנעורינו התרחשו. 300 מטר מבית ספר בצלאל. בנעוריו היה חתיך, עלם חמד. רזה וגבוה ואצילי. בפגישתנו האחרונה לא נרקמה שיחה ממש. עד הרגע האחרון, גם כשהיה אדם קשיש וחולה, הוא היה כמו נער נלהב, משתקע בספרי היסטוריה. תום וטוהר. לכן הוא קנה את ליבי. לכן היינו חברים. עד הסוף קיוויתי שבאורח נס הוא יתאושש ויקום. אבל הוא היה עייף. יותר מדי עייף. ברגע שהוא מת נשארתי עם עצמי. אבל זה בסדר. אני רגיל להישאר עם עצמי. אתה יודע, טוב שנקבר במקום יפה כמו חמדיה, לא הרחק ממקום נפילתו של שאול המלך". - ולך חשוב איפה להיטמן? "תראה, עכשיו אני חי, אני לא חושב על זה". 13:20, סכר דגניה, כביש הכניסה לקבוצת כנרת. כאן הכיר את אשתו הראשונה יעל ב-53'. נפרדו כעבור שנתיים. (ב-62' נישא בשנית, ליהודית, קיבוצניקית מחצרים, לאחר היכרות של שעתיים. נפרדו כעבור 10 שנים. נפגשו שוב, בנשיקה,לפני שבועיים בערב קבלת פרס אקו"ם). שדה מתבונן בשתיקה בזרימת הירדן. אינני מתקרב אליו. לפני שלושה שבועות נפטר אביו, שאיתו לא עמד בקשר בחמש-שש השנים האחרונות. אמו, גרושה מאביו, נפטרה לפני שבע שנים. אותה נהג לבקר כל שבועיים. "את אבא לא ראיתי שנים, עד שנפטר. להלוויה בבית העלמין הגיעו רק אני וחברתי. איש לא בא, גם לא מבית האבות. שהרי כל משפחתו נספתה בשואה. בלית ברירה, ביקשו ממני אנשי החברה קדישא, לזהות את אבא. שבטעות לא ייטמן מישהו אחר. ואז, כשחשפו את פניו, נתתי לו נשיקה במצח. זה היה הפיוס בינינו". 13:40, בדרך לגולן. שדה מעולם לא ביקר שם. לראות את הארץ ממזרח, אנחנו מבקשים. "אמא", אומר שדה, כשאנחנו דוהרים על הכביש לעין גב, "היתה אשה צדקת, במובן שאבותינו השתמשו בביטוי הזה. אני חושב שזכותה מגינה עלי היום, פשוטו כמשמעו. אני משוכנע שהיא עושה בשבילי כל מה שהיא יכולה. אם יש מקום למעלה ששם צריך לבקש - וגם עומדים בתור - היא לא מתעצלת לעמוד בתור בשבילי. לפני שנה, בעת אמירת קדיש על קברה, ביקשתי ממנה להתערב למעני, פשוטו כמשמעו. ואם אתה או מישהו מהקוראים שלך חושב שלהגיש בקשה לרשיון ממשלתי, או לקבלה לאוניברסיטה, זהו משהו יותר ממשי ומוחשי מאשר להגיש בקשה לאמך על הקבר, יש לי חדשות בשבילו: הוא עשוי להיות מופתע בעולם הבא. לא שאני יודע מה שאני אומר, אבל גם אף אחד לא יכול להוכיח את ההיפך". 14:30, מסעדת אבו נימר בצומת גולני. סועדת אלמונית, שרק רובי מבחין בה לפני שהיא עוזבת את המסעדה בגפה, שולחת באמצעות המלצר מפית שולחן לפנחס שדה. כמה שורות, ואיור של פרח: "לפנחס שדה שלום ובתיאבון. ראה פתק זה כעדות להכרת תודה... אני דורשת בשלומך ומאחלת לך כל טוב. נילי". שדה: "מה אתה מסתכל עלי במבט כזה? בשבילי זה לא חריג ולא אטרקציה. אני רגיל לדברים האלה". "נסיעה בארץ ישראל והרהורים על אהבתו הנכזבת של אלוהים", חורף 73', עמק יזרעאל: "אני עומד בלב השדות הירוקים של עמק יזרעאל. השעה שעת אחר-צהריים מאוחרת. אין ירוק כמו הירוק שראיתי בעמק יזרעאל, כאשר הייתי כאן בהיותי בן 16. כאן יצאתי עם הצאן למרעה, כאן אהבתי את אהבת נעורי, חלמתי את חלומות-נעורי, וחשתי את יגון-הנעורים העמוק והמתוק..." 16:50, קיבוץ שריד. עוד מעט שבת. "אם לא הייתי מתבייש מרובי עם מצלמותיו", אומר שדה, "הייתי נוהג כתימני, במלוא הרצינות, משתטח על האדמה הזאת ומנשק את רגביה. אין לי שום בעיה נפשית עם זה. אבל אחסוך לכם את הסצינה הזאת". אנחנו מטיילים ללא מטרה בשבילי המשק. בחולצתו הכחולה והמיושנת נראה שדה כמו קיבוצניק. "אתה יודע", הוא אומר, "אחת לכמה שנים תופסת אותי נוסטלגיה ואני אומר לעצמי חבל שלא נשארתי כאן. הייתי קם בלילה לחלוב, או משכים ב-5 לעבודה במטעים או בגן הירקות, כמו פעם,לתלוש גזר או תפוחי אדמה. אני אומר לעצמי שהייתי אז יותר שמח להרגיש אדמה, לחזור בחורף עם נעלים מלאות בוץ ולעמוד חצי שעה לגרד אותו בסכין. החורשה ממול חוזרת אלי לפעמים בחלומות, אני יושב מתחת לאורנים, בן 15 או 16, מתבודד, כל החיים עוד לפני, רק לא יודע שהם עוד לפני. וזהו". מעריב | 12.11.1993 
יצחק לץ, יליד 1955, הוא עיתונאי חוקר ועורך. | קישורים | אין אישה בלי אש הוא ספרו הראשון שראה אור בהוצאת כתר.
באתר: 23.8.2003 | עודכן: 15.11.2004
|
