|
דיזנגוף ושינקין זה זבל בשבילי
מאת מירי רוזובסקי
הרכב חדש. פנחס שדה ואהוד בנאי יוצאים במופע משותף, ודווקא בתל אביב, המוגדרת על ידי שדה כעיר של יאפים שיושבים במסעדות ארורות. שדה כותב, שדה מופיע, שדה מתראיין, שדה מצטלם. השמועות על גסיסתו היו מוקדמות.
פנחס שדה, תחנה כמעט הכרחית בחיי דורות של מתבגרים, הוא מה שמוגדר בלשונה הארצית של התקשורת "אייטם". משורר תכול עיניים שמספר בחופשיות על ענייני מין, וששמו נקשר בשמות נשים רבות ובאהבות טרגיות המתועדות בספריו. האיש, שעורר סערה כשהעיז לכתוב בשנות ה-50 וה-60 על חייו וגופו של האדם הפרטי, ולא על מצוקות הדור, עורר שוב סערה לפני מספר חודשים, בראיון לירון לונדון בערוץ 2. לונדון החל אז בסדרת תכניות, שבהן נסע אל מרואייניו ושוחח איתם בבתיהם. באותו ראיון הודיע המשורר היישר למצלמה שיש לו סרטן, וכי "ברגע הזה, כשאני מדבר איתך, חיי על כף המאזניים".
בימים אלה יצאו לאור שני ספרים של שדה, ובנוסף לכך הוא יוצא בערב משותף עם אהוד בנאי. פעילות רבה בשביל אדם חולה שהכריז על מותו הקרב. שדה, מתברר, לא הבין על מה שוב רעשה הארץ. לטענתו, הדברים שאמר ללונדון היו פשוטים וברורים ולא היתה בהם כל הכרזת גסיסה. "אני אמרתי שהסוף שלי מתקרב?" הוא זועם בחיות עצומה. "תראי, אני לא יודע מה כל הקשקוש הזה. הוא שאל אותי אם נכונה השמועה שחליתי, והיות שאני לא רואה שום דבר סודי ואישי בדברים כאלה, עניתי. בכלל, אינני חושב שאדם הוא סודי או פרטי. כשאדם נולד הרי הוא עירום לגמרי, קטן, צורח, עם הפיפי בחוץ, ממש מחזה מביך. גם כשאדם מת הוא לא נראה הכי טוב, אז מה כאן כל השטויות האוויליות על האישי והפרטי".
המשורר כועס. במשך השנים הוא התרגל לסובב את התקשורת על אצבעו הקטנה. הוא יודע לענות תשובה משכנעת ושובת לב לשאלות שכלל לא נשאל, להתחמק בשרמנטיות מבריקה מכל מה שמביך אותו או מקשה עליו, ופתאום בא לונדון וסוחט ממנו הודאה כואבת על מחלה שאין בה כל קסם וקדושה.
עושה רושם ששדה מתחרט על כל הראיון עם לונדון, ולמרות שהכריז כי האדם אינו פרטי, הוא מסרב לדבר גלויות על עניין המחלה. "עניתי ללונדון שאכן כן. השמועה נכונה, אבל לא באתי לתכנית ההיא להתוודות, ואני לא מתכוון בשום אופן להיכנס לנושא הבריאות שלי כאן, אבל כפי שעינייך רואות, אני אינני רוח רפאים עדיין. יש סיבה למה אני לא מרחיב את הדיבור על העניין. יגיע הזמן גם לכך, אם ירצה השם. כשיגיע הזמן אביא את הדברים לביטוי בדרך שאני אבחר בה. מה שבטוח, שזה לא יהיה אצל ירון לונדון".
שאלה נוספת, בעניין הקשר בין היציאה לבמה לבין המחלה, ממש מקפיצה אותו לשמים. "אני מבקש, בזה סיימנו את הנושא הזה. אני מבקש אותך, אל תחזרי על המלה, אני לא רוצה להמשיך בנושא הזה. תמחקי אפילו את השאלה".
כשעיתונאי הולך אל משורר, מנהג מקובל הוא לתאר את ביתו, מתוך איזו מחשבה רומנטית כי הבית, שבמקרה של שדה הוא נזירי ודל, משקף את הנפש היוצרת. אם כן, ביתו של המשורר נמצא בירושלים, מול מנזר רטיסבון. את עיקר הסלון, למרבה אי הפליאה, מרהטים הספרים. בצד ימין ספריו של שדה וספרי קודש עבריים, ומצד שמאל תרבות העמים – אנציקלופדיית בריטניקה, ג'ויס ואדגר אלן פו. שדה, המודע לדימוי הציבורי שלו, משחק את תפקידו בטבעיות רבה. בראיונות עימו, שהתפרסמו בכל העיתונים, מ"דבר" ועד "לאשה", ניתן לקרוא אותן הצהרות לגבי עצמו, שברגע אמירתן נשמעות למראיין/ת כווידוי חד פעמי.
סקירה קצרה בארכיון מגלה כי רוב העיתונים השכילו לשלוח אשה. האחת משוויצה כי ראיינה אותו ארבע שעות, האחרת חילצה ממנו את מה שמוגדר כראיון חושפני (שבו התוודה שדה, למשל, כי אין הוא סובל מחשבים, הוא כותב ביד, אפילו לא במכונת כתיבה, והנה פה, במקרה, דוגמה קטנה לכתב ידו הציורי), ופנינה רוזנבלום הגדילה עשות בראיון בן עשר שעות.
אולי זו הסיבה לכך ששדה כל כך כועס על לונדון, שהצליח לפרוץ את הדימוי המסתורי והפך אותו לעוד איש לא צעיר ולא בריא. שדה, על כל פנים, מסביר אחרת את כעסו. "כשאמרתי לו שאני אומר תהילים ושביקשתי שיזכירו אותי על קברו של רבי נחמן מברסלב, הוא קפץ, היאפי התל אביבי הזה, והתחיל כמעט לצרוח בהתמרמרות. זה פגע במושגי המודרניזם וההשכלה שלו. מאותו רגע ראיתי לפני לא אדם, אלא אביזר נוסף של המצלמה. הכעס שלי איננו אישי. אישית, ירון לונדון הוא אדם נחמד מאוד. התגובה שלו לתהילים, עם זאת, גורמת נזק אמיתי וחמור לשומעים, משום שיש אנשים במצוקות, יש אנשים חולים, יש אנשים בבתי חולים ואנשים צריכים אמונה ונחמה, ואסור שיבואו אנשי התקשורת עם המושגים היאפיים הקטנים שלהם, ויקלו ראש בכל הכוח הרוחני האדיר שנוצר בעם ישראל החל מאברהם".
שדה הוא איש מלא סתירות, ואולי זה בכלל קטנוני לבקש ממנו להיות עקבי וקוהרנטי. שאלה אחת לגבי ביבי נתניהו זוכה לתשובה הצוננת, "אם את לא יודעת, אז אולי כדאי שאעיר לך הערת אגב, שאני אינני עוסק בפוליטקה". לעומת זאת, שאלה אחרת, אודות הפחד שבפגישה עם הקהל, אם ישנו, בערב עם בנאי, זוכה לתשובה הבאה: "אם לא יהיו שם מחבלים עם סכינים, מה צריך להפחיד אותי במפגש עם קהל? שלא יווצר לך הרושם שאני ממש שפן שמכל עלה נידף הוא בורח. אני, במקרה, הייתי מפקד פעולת התגמול הראשונה של צה"ל, ואני מזכיר זאת, למרות שהפעולה היתה עקובה מדם, כי חשוב לזכור שאנחנו במצב של מלחמה, ואם אנחנו לא נעשה את הדרוש, הערבים פשוט יבואו וישחטו אותנו. וכבר היו דברים מעולם. זה לא תענוג, כל הסיפור, אבל ככה זה במלחמה. ברור שאם אנשים יאבדו את האמונה ואת הביטחון הפנימי ויגידו, 'אנחנו לא רוצים להילחם, תנו ללכת לים ותוותרו על הכל, תחזירו את הכל, העיקר שנשב ונאכל במסעדה', זה יהיה אסון מוחלט, זו התאבדות. צריך לקוות שזה לא יקרה. כשהיהודים היו בגולה לא היתה שום אפשרות לפתור את העינין הזה, אבל כשעם יושב על אדמתו, יש לו צבא, יש לו טנקים, יש לו נשק גרעיני, מה שאני מקווה שאכן יש לו, אז מה הפחד הגדול? אז יש מלחמה, זה לא סימפטי, אז מה. מאז שאני בירושלים, כבר שנתיים, אני רוצה לנסוע ליריחו ולא עשיתי זאת. נו, אז קרה משהו? אנחנו לא נמצאים כאן בשביל לטייל, אנחנו כאן כי רצחו את אבותינו, ואנחנו כאן כדי שזה לא יחזור. זאת הצוואה שלהם, בשביל זה אנחנו כאן, ולא בשביל המסעדות הארורות האלה, ולא בשביל דיזנגוף ולא בשביל היכל התרבות המחורבן שלכם, שם בתל אביב. בשביל זה צריך להילחם, וזה לא לאומנות מה שאני אומר, כי אני לא עוסק בפוליטקה. זה מה שפשוט ונכון, כמו שאני לא הולך לקנות ירקות בשופרסל אלא בשוק, ששם זול בשליש או ברבע מחיר".
בכלל, שוק מחנה יהודה מהווה מעין דגל לתדמיתו של שדה. גם בספר שיריו האחרון, "איך זינג ווי א פייגאלע" (ששמו היידי מטעה, הוא כולו בעברית), ישנם מספר שירים על השוק, וגם בשיחה הוא חוזר שוב ושוב לירקן, שנתן בסוף היום את הכרובית בחינם, ולאמו, שהיתה צריכה לחפש את הירקות הזולים ביותר. "לא משנה כמה מהדורות אמכור, אין לי את ההרגשה שאני יותר טוב מאמי, שאספה גרוש לגרוש".
אבל לפעמים נדמה שהענווה לא באה בטבעיות, כי האיש, והרי זה מובן, מכיר בהחלט בערך עצמו. "האנשים מהתקשורת לא תופסים שכשאני היום רואה את השם שלי על ספר חדש, זה לא עובר את העור שלי, זה כמו שאני רואה, נגיד, נס קפה. מה שחשוב לי זה לכתוב שירה שקופה, פשוטה, בהירה, צלולה, תמציתית ואמיתית. כמו שביאליק כתב את 'הכניסיני'. עם השיר הזה אין מה להתווכח, זה שיר. זיבולי שכל, יש מלה יותר חריפה שאני יודע ולא רוצה להשתמש בה, לא מרשימים או מעניינים אותי, למרות שיש אולי מהלכים אופנתיים לכל מיני זיבולי שכל, או תחכומים, וזה נקרא תרבות. בשבילי זה שום דבר. הייתי אומר שביאליק ואני יכולים להוות רוב, כך שאני לא מודאג מהמצב. למרות שאני מתעב יהירות ואני חושב שאדם מתאים לו נורא להיות צנוע.
"כשקיבלתי את פרס ביאליק מאוד לא נהניתי מהחוויה. הרגשתי מגוחך וגם נראיתי ככה. מי שהיה שם, והיו הרבה, ראה שאני לא מתלהב מהעניין. אבל מה, דבר אחד נגע ללבי. משפט הפתיחה של נימוקי השופטים היה, שהשירה שלי היא ההמשך האמיתי של שירת היחיד של ביאליק, ואני את המשפט הזה מוכן לאמץ, למרות שזה אולי קצת לא צנוע מצידי בכלל להזכיר את זה. אבל לא אני כתבתי זאת, השופטים כתבו, ואני רק אסיר תודה שזכיתי שיאמרו זאת עלי. כן, גם אני חושב כמו השופטים, במובן זה ששירת היחיד של ביאליק מבטאה את הערכים השיריים שלי".
שדה אוהב לשנוא את תל אביב, את מה שהיא מייצגת בעיניו. שוב, שאלה לא זהירה לגבי רגשותיו, נענית בתוקפנות מעליבה. "אני לא הולך לגולל לך וידוי עכשיו. מה רצית, שבמקומון תל אביבי אתן לך את התיאולוגיה שלי?" ומיד נסיגה לגבולות התדמית: "שלא תחשבי שאני מקל ראש בכך שזה מקומון, חלילה. משום שכל אחד מהקוראים הוא אדם עם גורלו, ומחלתו וסבלותיו ואהבותיו. כולם בני אדם בעיני, אין כאן מקומון או לא מקומון, שלא תטעי בי".
מחד, תל אביב מופיעה בשיריו ובזכרונותיו, מאידך, משהו, במה ששדה מגדיר ה"יאפיות התל אביבית", מוציא אותו מדעתו. "אני לא מבין את ההיסטריה כשרק ערבי אחד דוקר איזה יהודי. אנחנו במלחמה, למה אנשים מצפים? לנו יש כוח מוסרי, כוח שהחזיק את עמנו בחיים במשך אלפיים שנה, ואני אומר 'עמנו' בלי להסמיק, ואני יודע שעמנו זה לא מלה שמשתמשים בה בדיזנגוף או בשינקין היום, מה זה דיזנגוף ושינקין בשבילי, לעזאזל? זה זבל בשבילי". ושוב נסיגה: "למרות שהיכן שגרתי, מול שכונת התקוה, גרו אנשים צנועים, עובדים ואלמונים, אנשים שיש לי רק דברים טובים להגיד עליהם. וחוץ מזה אין לי סיבה לריב עם תל אביב דווקא במקומון של תל אביב".
המופע עם אהוד בנאי, שבינתיים הוא חד פעמי, התקיים אתמול דווקא בעיר המושמצת. שדהמתייחס לכל העניין כמו אורח שהוזמן על ידי בנאי, למרות שגם כאן הוא מגלה פתאום מעורבות מפתיעה. "הכתבה תתפרסם רק ביום שישי? אני לא מבין למה לא סידרו שזה יהיה בשבוע שעבר, כי ביום שישי יש לנו את 'יומן השבוע' בטלוויזיה, כבר לא נצטרך עיתונים".
היוזמה לערב באה מבנאי, שאהבתו ליצירותיו של שדה היא רבת שנים וכנה. "אני קורא את שדה כבר הרבה שנים, וכל הזמן אני מנסה להלחין שירים שלו, אני לא בנאדם שממש קורא שירה, אבל בשירים שלו יש משהו ברור, משהו שקשור לחיים ולא לפילוסופיה. לפני ארבע שנים אמנם הלחנתי את 'החיזיון לפרנצ'סקו גויא', אבל יש הרבה שירים שהרגשתי שאני לא יכול להלחין, ושיותר מתאים להם ליווי מוזיקלי מאחור, כמו פסקול בסרט. דיברתי עם שדה על העניין ואמרתי לו שזה מין פנטזיה עבורי, להעלות איתו ערב שבו הוא יקרא משיריו ואני אלווה במוזיקה. שדה ענה שהוא ישמח לעשות זאת, והתחלנו לגלגל את העניין. הוא בחר את השירים, ואז ישבנו יחד והחלטנו על הסדר, אבל לא עשינו חזרות, כי כל העניין הוא המפגש בערב עצמו. בשבילי, המפגש הוא כל כך חשוב, כי שדה הוא היוצר שהשפיע על חיי יותר מכל יוצר אחר, אולי רק בוב דילן השפיע עלי כמוהו. כשהייתי בן 17 וקראתי את ספריו, החיים שלי השתנו בעקבות זאת, ולחלק מההחלטות שלי בחיים, כמו לנסוע לאירופה אחרי הצבא, יש קשר ישיר לספרים שלו".
והשירים, השירים באמת מדברים בעד עצמם. אולי ראיון עם משורר הוא דבר מיותר, המלים שבעל פה יכולות תמיד רק להרוס את הקסם. שדה מלווה את הצלם לדלת ומתעקש לנעול אותה בשני בריחים, אבל ברגע האחרון הוא צועק לו במדרגות: "ובפעם הבאה, שלא יעשה לי את השיער לבן כמו לפני שבועיים, השיער שלי בכל זאת עדיין אפור".
הקשר בין החיים לשירה הופך את הציטוט הבא לבלתי נמנע. כך כותב שדה בספרו האחרון:
לְבַד בְּלֵיל סְתָו
יוֹשֵׁב לְבַדִי, עָצֵב עַל שְׂעָרִי הַמַלְבִּין.
מַמְתִין לְשָׁעָה עֶשֶׂר בְּבֵיתִי הָרֵיק. בַּגֶשֶׁם נוֹשְׁרִים פֵּרוֹת הָהָר, תַחַת פָּנָסִי חַרְגוֹלִים מַשְׁמִיעִים קוֹל. שֵׂעָר לָבָן שׁוּב לֹא יָחוּל בּוֹ שִׁנוּי, סַם-חַיִים כָּזֶה אֵינוֹ בְּגֶדֶר הַנִבְרָאוֹת. כְּדֵי לִדְחוֹת אֶת הַבְּלָיָה הֲגֵה בַּמֻחְלָט. (מתוך: שְׁנֵי שִׁירִים עַל-פִּי וַנְג וֵי, מְשׁוֹרֵר סִינִי בֶּן הַמֵאָה הַשְׁמִינִית) זמן תל-אביב | 2.4.1993 
| קישורים | מירי רוזובסקי - סופרת ותסריטאית (עיתונאית ותחקירנית בעבר). ספריה: כל הדרך הביתה (עם-עובד, 2001), מיצי (ספרית פועלים, 2001), ילדה עם כנפיים (עם-עובד, 2003). פרקים ראשונים: כל הדרך הביתה, להכמיש את העלים, אשת הפסיכיאטר משמינה מנחת תיק עיתונות: הילדה הקטנה שבפנים, מירי רוזובסקי היא פשוט סופרת, בסדר זה לא מספיק, הסובלת
באתר: 16.8.2003 | עודכן: 15.11.2004
|
