|
אחרי שני ספרים על עולם החסידות יוצא פנחס שדה בימים אלה בספר שלישי: רבי מנחם מנדל מקוצק. סיפורה של אחת הדמויות הגדולות, המוזרות ויצאות-הדופן ביותר בתולדות החסידות. משך 20 השנים האחרונות לחייו הסתג בחדר, שממנו לא יצא עד יום מותו. חסידות גור, התנועה החסידית הגדולה ביותר היום, נחשבת כיורשת וכממשיכה של חסידות קוצק.
א
הנה, את הנצח אנו משווים לנגדנו תמיד כרעיון שלמעלה מהשגתנו, כאיזה גודל, גודל! אבל, מנין לנו הגודל? שמא תחת כל זה יהיה שם רק חדר אחד קטן, מעין בית מרחץ כפרי, כולו פיח ועשן, ועכבישים בכל פינה, והנה לך כל הנצח. ב המלים המובאות לעיל הן מלותיו של דוסטוייבסקי (בתרגום י"ח ברנר) כפי שהן נאמרות מפי אחד מגיבוריו הטראגיים של 'החטא ועומשו', סוידריגילוב. בלי משים עלו בזכרוני מלים אלה תוך כדי העבודה על הספר הנוכחי, ספרו של איש, אשר בעשרים השנים האחרונות לחייו הסתגר ב"חדר אחד קטן", חדר אשר רק לעתים רחוקות, אם בכלל, נוקה, ושעל כן שררו בו, מן הסתם, "פיח ועשן" של נר ו"עכבישים בכל פינה", ואולי, כפי שיש אומרים, גם כמה עכברים. אמנם רחוק ממני לחשוב, כי דווקא באותו חדר מסוים היה משהו ממהות הנצח. אף כי, מה אנו יודעים? אולי הנצח כאן. אולי הוא שם. אולי מה שיותר כאן הוא יותר נצח. אולי הנצח בכל מקום. אולי הוא בשום מקום. כך או כך, ברגע מסוים - לא לפתע פתאום, כמובן - אירע איזה משבר קשה מאוד בנפשו של האיש הזה, מנחם מנדל מקוצק, ומאותו רגע פרש האיש לחדרו והסתגר בו, כאמור, עד יומו האחרון. הזכרתי את דוסטוייבסקי. הסופר והרבי לא היו ממש בני אותו דור, אך היו בני אותה תקופה, האם ידעו זה על קיומו של זה? קרוב לוודאי שלא, ואולם אפשר שהרבי מקוצק יכול היה להיות אחת הדמויות בספר של דוסטוייבסקי. האיש בחדר סגור, לבו שבור, ובחוץ יורדת אפלה. ג מי היה האיש ומה, במלים אחרות, היה סיפור חייו? מנחם מנדל נולד למשפחת מורגנשטרן בשנת תקמ"ז, 1787, בעיירה גוריי שבפולין. אף שבמשפחתו היתה מסורת חסידים ארוכה, נמנה אביו עם ה'מתנגדים', וכך היה בתחילה גם הנער עצמו: תלמיד שקדן, שראשו נתון לתורה ולבו לא נמשך עדיין לחסידות. ואולם בפרק זמן כלשהו בעת ההיא נשתנה הלך רוחו, והוא נעשה חסיד. פרטי עניין זה, כמוהם כפרטים אחרים בחייו, אינם ברורים ביותר. כמדומה שכל מה שנמסר במקורות הוא, כי "ברבות הימים אמר, שהוא נעשה חסיד על-ידי זקן אחד שסיפר מעשיות מן הצדיקים הקדושים. הוא סיפר ואני שמעתי". ואז נסע אל הצדיק רבי יעקב יצחק, 'החוזה מלובלין'. אפשר שהגיע לשם כמעט במקרה, כאשר עיירת מולדתו גוריי היתה סמוכה ללובלין עיר המחוז. על כל פנים, לאחר שהסתופף עת מסוימת בחצרו של 'החוזה' ולמד בישיבתו, הגיע כנראה להכרה, כי אין זה מקומו הנכון. 'החוזה' אמר, למשל, כי "העצבות גרועה מן החטא" (עצבות, פסימיות, ייאוש - מושג זה ניתן להתפרש בדרגות שונות של עומק). מנחם מנדל, לעומת זאת, כבר מנעוריו נסתמנו בו גילויים של מרה שחורה, יהירות והתפרצויות זעם, אף כי באישיות כה מורכבת ומסוכסכת נתגלו לפעמים גם פנים אחרות, כמעט הפכיות. מכל מקום, הוא קם ועזב את 'החוזה מלובלין', לפי אחד המקורות החסידייים התחרט על כך, כנראה, ברבות הימים, וסמוך למותו אמר: "בשעתו צעיר הייתי ולא הכרתי את הרבי מלובלין, ועל כך עזבתיו". אולי, מי יודע, עלה בו אז ההרהור, כי אילו הוסיף לדבוק באותו רבי, אפשר שהיה מתדבק גם במשהו ממידותיו, בבהירות ובשלווה כלשהן, ואפשר שלא היה מגיע לבסוף אל אשר הגיע, אל שברון הלב, הקדרות, החשכה. ואולם כבר היה מאוחר. ד וכך המשיך בנדודיו, הגופניים והנפשיים והגיע לעיירה פשיסחה, אל הצדיק רבי יעקב יצחק, שנתכנה בשם 'היהודי', או 'היהודי הקדוש'. אל איש זה חש מנחם מנדל הצעיר קרבת נפש, אשר כמוה לא ידע עד אז. 'היהודי הקדוש' הרשה לעצמו מידת מה של אינדיווידואיליזם. אולי לא מידה רבה, אך די היה בה כדי לדבר אל נפשו של הצעיר הקודר וחסר המנוחה. למשל, 'היהודי' גונה על-ידי מתנגדיו, כי לא הקפיד על זמני התפילות אלא המתין לשעת התעוררות הלב. בהווי של אז, לא היה זה דבר קטן. או: 'היהודי' החשיב את דרכו הרוחנית של האדם ולא את מנוחת נפשו ואמר, כי "מי שרואה עצמו היום כפי שהיה אתמול, נפל ממדרגתו". הוא גם לא ראה צורך להסוות את לבטיו, כגון בפירושו לפסוק בתהילים "עד אנה אשית עצות בנפשי, יגון בלבבי יומם", שעל זה אמר: "כל עוד אני שת עצות בנפשי, יגון בלבבי. ורק כשאני אובד עצות ואיני יודע מפלט אלא בהשם יתברך, באה העזרה". 'היהודי' נפטר בדמי ימיו. כממלא-מקומו בחרו חסידי פשיסחה בחשוב שבתלמידיו, רבי שמחה בונם. אישיותו של זה היתה אולי מיוחדת אף יותר משל קודמו (אם כי ככל שחלפו הדורות ונעשו קרובים יותר לחסידות כפי שהיא בזמננו, הלך ופג הקסם הראשוני). לשעבר היה רבי שמחה בונם סובב בארץ כפקידו של סוחר, כסוחר ברשות עצמו וכרוקח. מתוך האמירות שנותרו בשמו ניכרת איזו רבגוניות נפשית. הוא אמר, כי על האדם להיות מכוון אל שתי אמיתות, האחת "בשבילי נברא העולם", והשנייה "אנכי עפר ואפר". על מצבו של האדם בעולם אמר: "כשאני מסתכל על העולם, נראה בעיניי לפעמים כאילו כל אדם הוא עץ בודד במדבר, ואין לו להקב"ה אלא הוא לבדו, וגם אותו אדם אין לו אל מי לפנות אלא אל השם יתברך לבדו". וסמוך למותו אמר לאשתו הבוכייה: "למה את בוכה? הרי כל חיי לא היו אלא לשם זה ושאלמד למות". ה רבי שמחה בונם מת בשנת תקפ"ז, 1827, ומנחם מנדל נותר ברשות עצמו. הוא כבר הגיע לשנתו הארבעים, בעל משפחה היה, ושוב לא ביקש לו רב ומורה. אז קיבץ סביבו קצת מחבריו לישיבה, ואולי את רובם, ועקר מפשיסחה לעיירה טומאשוב. זאת, כנראה, משום שהסתכסך עם בנו ויורש כיסאו של רבי שמחה בונם, רבי אברהם משה. הסכסוך, שטיבו אינו ברור אך אפשר לשער אותו, היה בעצם מיותר: רבי אברהם משה, איש בעל נפש חולמת, לא השתוקק לכס המנהיגות וכשנתיים לאחר מכן מת ונפטר מן העולם הזה, על חמדותיו ותלאותיו גם יחד. רבי מנחם מנדל - עתה נתגשם רצונו להיות רבי - התיישב אפוא בטומאשוב, ועימו כמאתיים חסידים, מהם שהתגוררו בחיי שיתוף. מקץ זמן החליף שוב את מקומו והשתקע בעיירה אחת קטנה ליד ורשה, קוצק שמה, ובה נותר לגור עד יומו האחרון. שם, בקוצק, נוספו לו חסידים רבים, וברבות הימים הגיע מניינם לאלפי איש. וכאן אפוא המקום לשאול, מה היה סוד המשיכה שלו, ובמה קנה את לבם של כה רבים, אם לזכור כי בעשרים השנים האחרונות מתוך שלושים שנות היותו אדמו"ר, נחבא בחדרו ולא התעסק כלל בהנהגת חסידיו, ומנהגו, באותם רגעים נדירים בהם הגיח מחביונו, היה זר ומוזר, והיו אף שהגדירו את המתרחש אז כ"התקפות שיגעון". לשאלה זו אין תשובה ברורה. הרבי מקוצק לא הניח אחריו כתבים כלשהם, לא דברי תורה ולא זולתם (חוץ ממכתב אחד קצר ומועט חשיבות), וכך אי-אפשר ללמוד מאומה ממקור אשר כזה. גם לא נרשמו מפיו, כבמקרהו של רבי נחמן מברסלב, דברים בשעת אמירתם. הוא אף לא נהג, ככל הידוע, לשאת דרשות, ודבריו היו קצרים. ולמרות שהקדיש הרבה מזמנו ללימוד תורה, הרי מקורות ראשונים אינם מביאים בשמו כמעט שום חידושי תורה, ומכל מקום לא בעלי איזו איכות מיוחדת. וכך אפוא חוזרת למקומה השאלה בדבר סוד השפעתו, השפעה שאינה מוטלת בספק, אך יש בה משהו סתום ואפלולי, כבאופיו של האיש ובסיפור חייו בכלל. אולי אותם חסידים, או שמא ראוי לקרוא להם בשם מאמינים, חשו במעורפל, בי המשבר האישי של הרבי שלהם מייצג באופן דרמאטי איזה משבר רדום בתוך חייהם שלהם; שהטראגדיה המיוחדת שלו נוגעת באיזו טראגדיה המשותפת במידה מסויית להם, או, לחילופין, שבחזיון החיים הקודר והמוזר שלו, יש ממהותה של כעין מיסטיקה דתית, אשד אי-אפשר היה שתיוולד מתוך החיים השגרתיים שלהם, ואשר על כן, אולי, נראה הרבי לחסידיו בבחינת מי שעליו נאמר: "אכן חֳלָיֵינו הוא נשא ומבאובינו הוא סְבָלָם". הרי הדורות היו הולכים ופוחתים. החסידות, שצמחה בתחילתה מתוך איזה גרעין של שמחה רוחנית, הלכה והאפירה. הדמויות הראשונות האגדתיות הלכו ונבלעו בצללי העבר. הבעש"ט, המגיד ממזריטש. רבי פנחס מקוריץ, רבי נחמן מברסלב. וזה - ככל שהיה זה מוזר ועצוב - מה שנשאר. איש בחדר סגור. לבו שבור. ובחוץ יורדת אפלה. ו ועכשיו אנו מגיעים אל סיפור המאורע, אשר לא יהיה זה בלתי הולם לכנותו בשם מאורע קטסטרופלי בחייו של רבי מנחם מנדל מקוצק. על הפרטים חלוקות במידת מה הדעות, השמועות, ההתבטאויות. לפי נוסח אחד, מעשה שהיה כך בערך היה. לאחר תקופה ממושכת בה היה שרוי, כפי שאפשר ללמוד מן הסיפורים על אודותיו, במצב נפשי שנעשה יותר ויותר קודר, עם התפרצויות זעם חוזרות ונשנות, עם גערות וגידופים כלפי המקורבים אליו, הגיע אותו ערב שבת, אשר בו התרחש הדבר. למן שעות הבוקר הסתגר הרבי בחדרו ומיאן לראות פני איש. אחר הצהריים יצא וביקש מאת אחד מחשובי חסידיו, ר' מרדכי יוסף מאיזביצה, להתלוות אליו לטיול ביער. הם התהלכו בשתיקה. סמוך לכניסת השבת פנו לחזור, ושוב נכנס הרבי לחדרו והסתגר. קהל החסידים המתין. חלפו שעות אחדות. לבסוף, קרוב לחצות הלילה יצא הרבי מחדרו. הוא ניגש אל שולחן הסעודה, נטל כוס, מזג לעצמו יין, ועמד רגע ארוך קופא על מקומו. ופתאום הטיח את הכוס ארצה וצרח "בקול פחדים": צאו מכאן. צאו שוטים. אין אני רבי לכם! לפי נוסח אחר, התרחש משהו חמור בהרבה: הרבי, בגשתו אל השולחן, לא כוס יין נטל, אלא שלח ידו ונגע במנורה בה דלקו הנרות, מעשה מכוון של חילול שבת. וזה עצמו לא היה אלא הקדמה למה שבא מיד אחרי-כן, כאשר, לפי אותו סיפור, התפרץ רבי מנחם מנדל בצעקה: לית דין ולית דיין! זהו, כמובן, סיפור קיצוני, ויש טוענים, כי עלילה היא שמקורה, אולי, בחוגי המשכילים. ואולם ייתכן כי זה אכן מה שאירע, אם להסיק מן ההתרחשות שבהמשך. ר' מרדכי יוסף קם מיד, וקרא: במקום שיש חילול השם (היה אפוא חילול השם) אין חולקים כבוד לרבי! אסרוהו! סערת הרוחות והבהלה היו, כמובן, גדולות ורק התערבותו של החשוב בנוכחים, ר' יצחק מאיר, חברו של רבי מנחם מנדל ולימים מייסד חסידות גור, הביאה לידי רגיעה כלשהי. הרבי פרש מיד לחדרו. ולמחרת היום, אך יצאה השבת, קם ר' מרדכי יוסף ועימו לא מעט מן החסידים ויצאו לדרך אל עיירת מגוריו איזביצה. שם יסדו המתפללים עדה חסידית חדשה, אויבת מרה לרבי מקוצק ולעדתו. כעשרים שנה, עד יום מותו, הסתגר רבי מנחם מנדל בחדר, שאליו נכנס באותה שעת חצות לילה. רק לעתים נדירות יצא, ואז יש שהיה צועק על הנוכחים, ומקורביו הי משדלים אותו לשוב לחדרו. בדלת חדרו היה מעין נקב, שדרכו היה שומע את קול המתפללים בבית-המדרש, ולעיתים מציץ בו, ולעתים מושיט דרכו שתי אצבעות למבקרים. את מאכלו, בדרך-כלל צלחת מרק בערב, היתה מביאה לו על-פי-רוב נכדתו. לפי מה שמספרים, אפשר שלא התרחץ כלל ולא החליף מלבושיו, או שהיו רוחצים אותו פעם אחת בשנה, בערב פסח. ז וכך חלפו השנים, ענייני החצר החסידית כשלעצמם לא ניזוקו בהיעדר מעורבותו של הרבי, ואף שגשגו. חסידי קוצק לא זו בלבד שלא התמעטו, אלא התרבו. עסקי העדה התנהלו על-ידי נכבדי העדה, ובראשם ר' יצחק מאיר, הרבי מגור לעתיד. דברים שונים התרחשו, ועל מקצתם, עד כמה שנשתמר במקורות, מסופר בספר הנוכחי. לבסוף הגיע המוות. דומה שהוא ייחל למוות, ואפילו קידם אותו בשמחה, אם בכלל אפשר לצרף שתי מלים אלה מוות ושמחה. אך הנה מה שנאמר, מלה במלה, באחד המקורות החסידיים: "בפסח האחרון קודם הסתלקותו בא (רבינו) אל הסדר בליל פסח בשמחה עצומה שאין לשער, ואמר בפירוש, שבפסח לשנה הבאה לא יישב כאן". מה מוזרות מלותיו של סיפור זה, שלא לדבר כבר על תוכנו, ולו רק בגלל שאיני מוצא את הביטוי "שמחה" בשום סיפור אחר מחייו של הרבי מקוצק. רבי מנחם מנדל אמר פעם (ואמנם קבעתי אמרה זו בסיום הספר, כעין אמירתו האחרונה, אך האמת היא כי אמרה זו, בדומה לרוב האמרות המיוחסות לו, אין לנו אפשרות לדעת מתי, באיזו עת בחייו, נאמרה): "בעצם אין המיתה ולא כלום. רק כמו שהולכים מחדר אל חדר ובוחרים בחדר היותר יפה". אם לזכור, כי אמר זאת איש אשר במשך שנים רבות ועד אחרון ימיו, ישב בחדר קטן ואפלולי, ואשר דומה כי הגיע לידי כך, שכבר ראה את בור הקבר כ"חדר היותר יפה", הרי יש במלים אלה משהו עצוב מאוד; או, מי יודע, אולי הוא ראה, לבסוף, איזו נקודת אור קטנה, רחוקה. הוא נפטר בחורף תרי"ט, 1859, בהיותו בן שבעים ושתיים שנה.
ידיעות אחרונות | 15.1.1993 | קישורים | רבי מנחם מנדל מקוצק (1787-1859) - אתר דעת רבי מנחם מנדל מקוצק - אמרות
באתר: 6.9.2003 | עודכן: 15.11.2004
|
