|
דרך האשה הגבר נוגע בחיים
מאת בילי מוסקונה לרמן
השעה היתה ארבע וחצי אחר הצהריים. עליתי לירושלים, לפנחס שדה, לדבר איתו על נשים ואהבה. הוא מתגורר בדירה קטנה, קומה רביעית בלי מעלית, בחוץ תלויה מרפסת קטנטנה שהשקיפה על מנזר ראטיסבון. כשנכנסתי הוא ישב ליד שולחן כתיבה. המשקפיים והעט היו מונחים על המחברת הפתוחה. בחוץ היתה סופה. ריבוע של אור אחרון, חיוור, האיר את החדר.
"אני יכול להכין כל סוג של קפה", הוא אמר.
היה לבוש סוודר ירוק סרוג ביד. המבט שלו היה פתוח וסבלני. הסתכלתי מסביב. התמונות על הקירות היו תלויות בגובה מסוים, מוקפד. קדושים, מלחינים, פילוסופים, מדונות בצבעים עמוקים וקודרים. ארגמן, כחול כהה, חום אדמה. בחדר היה גם שולחן עץ ישן, כורסא ושורות ארוכות של ספרים. הדירה היתה דוממת. היה בה שקט כבד. מהסוג שמצטבר לאורך שעות, ימים, חודשים.
המילים של פנחס שדה על נשים הן מהמילים היותר יפות שגברים כתבו על נשים. הוא כותב עם געגועים ותשוקה. לאשה, לחום שלה, לכוח האהבה שלה. הוא ידע הרבה נשים בחייו: יעל, יהודית, איילה, אביגיל, מלכה, שרי, חבצלת. על הרבה אחרות לא כתב. שתיים מהאהובות שלו, שרי וחבצלת, התאבדו.
כששדה נעלם במטבח חשבתי פתאום על טד יוז, משורר החצר האנגלי ששתי נשים שאהבו אותו, בחרו למות. הראשונה היתה המשוררת סילביה פלאת'. השנייה בחורה ישראלית בשם אסיה, שפתחה את ברז הגז בדירתה והתאבדה עם שתי בנותיה הקטנות. כמה מאגי, אפל וטרגי יכול להיות המגע בין נשים לגברים.
למה קפצה חבצלת מקומה שישית בבניין ברחוב יונה הנביא בתל-אביב 13 שנים אחרי שפרסמה את הספר "התמסרות - עשרים ואחד מכתבי אהבה אל פנחס שדה". למה התאבדה שרי כמה ימים לפני תאריך החתונה. "בצל וילונות חומים, שכבתי איתך, משורר יהודי, ואלה גרמנית".
"תמיד כשאני חולם על אהובה", אמר פעם שדה, "החלום טראגי בסיומו. היא נוטשת אותי בצער כזה, כאילו איזה גורל כופה אותה. וזו תחושה מחרידה. כשזה קורה בחלום, מתעוררים. אבל כשזה קורה במציאות, אין לאן להתעורר".
עברו כמה דקות, שדה חזר לחדר עם שתי כוסות קפה. "כמו שאת רואה", הוא אמר, "אני חי לבד". לא שאלתי אם יש אשה בחיים שלו. אבל ראיתי שאין לידו אשה בבית. אחר כך התיישב, לגם מהקפה ואמר: "היו לי קשרים עם נשים כל כך נפלאות, שזה חסד".
- "אתה חושב הרבה על נשים?" שאלתי אותו.
והוא ענה: "זה הנושא היחיד שמעסיק אותי. שאר הדברים", הוא אמר, "הם בזבוז זמן".
- "מה אשה לגבר?", שאלתי, והוא התחיל לדבר:
פגשתי את מלכה בשוק. עמדתי עם שני סלים מלאים חצילים. כי מכרו אז בזול חצילים, חצי שקל קילו. לא יכולתי לא לקנות. אני חי בחסכנות גדולה מאוד, מתפרנס רק מהספרים שלי. ואז מופיעה מול עיני נערה נפלאה ועוצרת אותי. רתחתי מכעס. ראיתי אותה עוד קודם באה מולי והתפעלתי ממנה. אני סנוב, לא מפנה ראש ולא עושה עיניים. רק שמתי לב שמסתובבת סביבי אלילה יוונית, ואני מסתובב עם סלים כמו יהודי מסכן.
והיא אומרת לי: 'סלח לי, אתה פנחס שדה?' הסתובבתי אליה ועניתי לה בכעס: 'תחליטי מה שאת רוצה?' ואני חושב לעצמי, למה זה צריך לקרות לי כשאני עומד בשוק עם שני סלי חצילים. נורא כעסתי על עצמי. הייתי מעדיף שהיא תפגוש אותי כשאני רוכב על סוס לבן. היא בכלל לא שמה לב לחצילים. היא היתה הרבה יותר חכמה ממני. לא היה אכפת לה גם אם הייתי מחזיק שני תרנגולים קפואים ביד. היא באה אלי מהטבע. כמו שליחת האלים. כמו שליחתו של זאוס. כמו עיט שעט על טרף. היא אמרה שלום, והלכה. ככה נשים באות אלי. אני משאיר בידן את ההחלטה אם להישאר או לא. הן יודעות מה נכון. ששעות אחדות אחרי שחזרתי הביתה צלצל הטלפון. שמעתי קול של נערה. אותו קול שפגשתי בשוק. 'אני הנערה שדיברה איתך בשוק' היא אמרה, 'אמרת לי להחליט והחלטתי.' 'אם החלטת', אמרתי לה, 'אז קחי את הדברים, עזבי את בית הוריך ובואי'. זאת שפה שאני רוצה לדבר ולשמוע בחיים. זאת שפה שקשורה באשה. שפה כזאת אני יכול לדבר עם מוצארט או עם נשים חיות. זה עולם גאול. כשדברים מתרחשים ככה זה המצב המיתי. כי יחסי גבר אשה זה גורל. זה כוח הטבע. אחר כך מלכה סיפרה לי, שבבוקר אותו יום חיפשה בספריה את "החיים כמשל". הספרנית אמרה שהספר לא נמצא. מלכה התעקשה. הספרנית חיטטה ומצאה את הספר על מדף אחר. כשראתה אותי עם החצילים בשוק, היה החיים כמשל מונח בתיק שלה. היא לא ראתה בחיים תמונה שלי, רק תמונה ישנה על העטיפה, וזיהתה אותי בו ברגע. אם אלה לא דברים שנרשמים בשמים אז אני לא יודע מה נרשם שם. אחרי שלוש שנים נפרדנו. אני במו ידי, למרות האהבה הגדולה, שילחתי אותה. היא צלצלה מאמריקה ואמרה שלא טעיתי כשלא התתתנתי איתה. היה בה משהו קמאי. היתה אשה כמו הנשים שנתקלים בהם בסיפורים היוניים. כמו אלה שעובדות את דיוניסוס ונכנסות לאקסטזה. ולזה יש מחיר. אני לא נער בן 18, ואני לא רוצה לקשקש אבל הנשים האלה במובן מסוים הן כוחות טבע, והן עשויות לפעול כחלק מהטבע. אין להן שליטה על עצמן. היא לא היתה משהו שאפשר לסגור בקופסא. למרות שמאוד רצתה להיות סגורה בקופסא. את שואלת מה אשה לגבר? דרך האשה הגבר נוגע בחיים. יש עוד דרכים לגעת בחיים. דרך תמונה של ואן גוך, דרך מוסיקה של מוצארט, דרך ספר של דוסטויבסקי. ככה נוגעים בחיים דרך האמנות. כשאתה עם אשה אתה נוגע בחיים דרך החיים עצמם. באיזה מקום כתבו שאני רומנטיקן. איזה מטומטמים. המודל הנשי שלי הוא בין נערת "השומר הצעיר" לאלילה יוונית. אז מה חושבים, שאני מסוגל להתפעל מאיזה עקרת בית ברמת אביב? ב-99 אחוז מהנשים אני לא יכול לגעת. לא לגעת ולא להסתכל. היה לי סיפור עם זה. לפני שנה וחצי כתבתי שיר. התעוררתי בבוקר משינה ותקף אותי זיכרון חזק של געגוע לאיזו ילדה קטנה בת 12 שראיתי פעם אחת ויחידה ברחוב בתל-אביב. היא היתה יפה מאוד וזה צבט לי את הלב. והנה, אדם בגילי, מתעורר אחרי שנים עם כאב על היופי המוחמץ הזה. היה לי שיר מוכן בראש. פחדתי שאם אני אושיט יד לעט השיר יתפורר. פחדתי שאני אהיה המפורר של עצמי. בכל זאת הצלחתי לרשום אותו במלואו. אחד היפים שכתבתי. במקרה היה באותו זמן פסטיבל בינלאומי לשירה. קראתי את השיר, ובשיר מוזכר השם של הילדה ההיא, דליה אברבנאל, ובאולם קמה מהומה. כל החברות של דליה רצו לטלפון וצעקו לה את הסיפור לתל אביב. ודליה זאת בכלל לא חשבה שאני יודע על קיומה. העתונים עשו מזה עניין, כתבת אחת רצה לראיין אותה ומסתבר ששם משפחתה היה חבס. היא צלצלה וביקשה שניפגש. לא הסכמתי. 'בוא ניפגש לזכר מה שהיה', היא אמרה. 'לא היה כלום', אמרתי לה, 'מה שהיה זה רק ביני לבין החיים שלי'. כשאני מסתכל אחורנית הכל נראה לי החמצה. לא החמצה בדברים שלא היו אלא החמצה בדברים שהיו. כל מה שקרה הוא החמצה מעצם היותו, ומזה שהוא איננו עוד. זה לא עניין פרטי שלי. זה עניין שהחיים עצמם הם כמו חלום. חולפים, לא נשארו כמו שהיו, יש מוות בתוך החיים עצמם. - באחד הטקסטים שלך אתה מצטט את קירקגור שאומר: 'אילו היתה בי יותר אמונה, הייתי נושא אותה לאשה והייתי האדם המאושר ביותר בעולם'. לא במקוה אתה מצטט אותו. הקשר שלך עם נשים הוא טוטאלי לתקופה שאתה נמצא איתן אבל לא נצחי. כל החיים אתה אוהב ונוטש ואוהב ונוטש. זה לא מעליב את האהבה שהיא לא נצחית? הנשים נעלמות, אני מעלים אותן. לא ברחה לי אף אשה. החיים בורחים. הנשים לא בורחות. רחל כותבת: רק מה שאבד לי קנייני לעד. זה מעבר ליכולת האנושית לשנות. כל יצירות הספרות הגדולות הן טראגדיות. יש כנראה משהו מהותי באהבה שהיא טראגית. תסתכלי על האהבה הנצחית של דאנטה לילדה בת 9 שמתה. והוא היה נשוי. אז למה לא כתב על אשתו? הקשר החמקמק הזה, אהבה בין גבר לאשה, הוא משהו שמשתדלים לתאר, לבטא, להגיד, לצייר, ולמרות זאת הוא נעלם. הכתיבה היא הראייה הטראגית של החיים. על הנשים ששכבתי איתן, והיה לי טוב איתן לא כתבתי. התביישתי שיידעו, שמרתי את הדברים האלה בסוד. אני אדם ביישן, אם מותר לי לומר. פרחתי כשושנה ברגע שנפרדתי, שאיבדתי. מזה התחילו שירים וספרים. מזה אני מתפרנס. מותר לי לצחוק על עצמי, אני בעל הבית. - אתה אמרת: 'רק הערכים נשארים. סזאן, ואן גוך, מוצארט. הם נשארו יותר מהנשים ששכבתי איתן ונעצנו ציפורניים אחד בתוך השני והיום הם בשבילי כמו בועת אוויר'. ואם זה ככה, אולי אהבה היא רק אשליה, זזים מאשליה לאשליה? את שואפת לפענח את חידת ההוויה. את קובעת זאת אשליה, מאיפה את יודעת? אני הייתי אומר ככה: אפשר להניח שהחיים בעצמם הם אשליה, אנחנו לא יודעים עליהם כלום. אנחנו חיים בזרימה מתמדת שבה הכל חולף. כלומר שהחיים הם אשליה. למה דווקא אותה מהות נשית אידיאלית היא אשליה? אולי זה הדבר הכי לא אשלייתי שיש. זה אולי ניסיון להושיט יד ולתפוס. ניסיון נואש, מטורף, חסר הסבר של אדם חולם לתפוס משהו. אולי הדבר עצמו הוא אשליה אבל הניסיון איננו אשליה. מוכרחים לעשות ניסיונות כאלה כל עוד חיים. - אתה היום, בגיל 62, ניגש לנשים באותה תמימות, באותה אופטימיות שניגשת לפני 30 שנים, כשכתבת את "החיים כמשל". אם להיות כן איתך, אז לא. אני אף פעם בחיים שלי לא התחלתי עם בחורה. תמיד התחילו איתי. אני לא טוב בהתחלות. עם השנים אפשר לחשוב שאני אמור לעשות פשרות, שאפשר להסתפק בפחות, בצורה חיצונית פחות מושלמת, ואני לא מבין למה אצלי זה הפוך. כאילו האידיאל הנקי של האשה הולך ומתחזק. אם פעם הייתי מתעסק עם אחת לא יפהפיה במיוחד, גם אם לא נראתה כמו ונוס ממילוא, רק בגלל שכוחות טבע הספיקו למגע הזה, היום אני יותר משועבד לאידיאל הראשוני ביותר. כמו החלום של אותו בוקר על דליה שנראתה לי היופי בהתגלמותו. - חשוב לך מאוד היופי. אני מוכרח להודות שהמקרה שלי מבטא מהות מסויימת. האידיאל שלי הוא משהו בסביבות היופי הצפוני, נקי מאוד, אלילי. אני בעצמי לא יודע למה. - דיברנו על תכונות הגוף. מהן תכונות הנפש של האידיאל הנשי שלך? זאת אשה שמקיפה את הגבר. נותנת לו חסות, הגנה, (ואני לא מדבר על האידישע מאמע. אני אדם שלא מתעניין בבישול). תמיד צריכה להיות היפהפיה והצעירה, נותנת מחסה, אם, מקוננת על היסורים והמוות של הבן והגבר. מולידה וקוברת את הגבר בסוף הטראגי הבלתי נמנע שלו. מי סימלה את הנשיות הזאת? המדונה. זהו. אני צריך מדונה. היא האידיאל המושלם. תוליד אותי, תטפל בי, תקבור אותי. - כלומר בגרעין של האידיאל הנשי קיימת הנתינה. אני מוכרח להודות שכן. עברתי התקף לב. כששכבתי בבית-חולים והאחות עברה במסדרון בלילה הצעדים שלה היו יקרים לי מאוד, נגעו לליבי. האדם חוזר להיות תינוק והאחות, כל אחות, הופכת להיות אמא. כל האחיות שהסתובבו שם היו בלויות, זקנות, מזונחות, ולי הן נראו יפות באופן אבסולוטי. בהוויה אחרת סנוב כמוני לא היה מסתובב בסמטה ביפו עם אחת כזאת. שם, אני נשבע לך, שם ראיתי יופי אבסולוטי. ואני שכבתי עם יפות שזה היה מצמרר. אם אין לה רגליים יפות אני בכלל לא מסתכל. באה לבקר אותי בבית החולים הילית ישורון, שאני מאוד מתפעל מיופיה, ובאותו רגע היא לא הגיעה לקרסוליהן של אותן אחיות עם הוורידים ברגליים. אני ראיתי שם יופי שהוא מעבר לעצמו, שהוא מעבר ליופי החיצוני. אולי הנתינה שראיתי שם היתה תמצית המהות הנשית. פעם כתבתי שיר. הצטערות על מותו של המשורר האנגלי אודן שהיה הומוסקסואל. כתבתי שם: 'איך שחיית חיית, אבל כל כך עצוב לי על מותך. משום שאם אין לך אשה אין לך לאן למות'. על השיר הזה כתב יותם ראובני ביקורת ואמר שפנחס שדה לא מבין שכמו שההטרוסקסואל מת אל תוך אשה, כך ההומוסקסואל מת אל תוך גבר. 'שלא ירחם עלינו', הוא כתב. אני מכבד את דברי יותם, אבל אני לא יכול להסכים איתו. זה כמו וולטר לרוסו. אני מוכן לההרג על זכותו להגיד את זה, אבל אני לא אסכים איתו. אם גבר הוא תחליף לאשה אז בעיני הוא תחליף קלוש. גבר ואשה במהותם הקמאית הם שני קטבים מנוגדים. אולי לכן יכולים להגיע לקרבה. כשאני מסתכל על עצמי בראי אני אומר לעצמי שלא הייתי שוכב איתי. - אם נמשיך את הרעיון שלך, האידיאל למות לתוך אשה, אז אני אעלה השערה פרועה, אולי אנשים סובלים אחד את השני 50 שנה כדי להגיע לרגע הזה. אני מוכן לא לחלוק עלייך. - ואתה בגיל 62 לבד. אתה לא מרפד לך את החיים. אתה לא מפחד. הנושא הזה עלה בדעתי. אני לא מבוהל לבלות לילות לבד. יש לי חברים נשואים שלילה לבד זה כמו בלי הרואין בשבילם, מכורים. לי, חופש ושקט מאוד חשובים. אבל הנקודה שאמרת היא נקודה חמורה, רצינית וסופית ביותר. אני זוכר כשקיבלתי התקף, לקחו אותי באמבולנס ודבר ראשון ביקשתי שיתקשרו עם אשתי השניה. לא הזמנתי אותה להתבדר, חשבתי שזהו, גמרתי. וזאת למרות שאין לי איתה קשר יום יומי. ואולי אפילו יש בליבה עלי. ולמרות זאת היא דאגה דאגה עמוקה ולקחה ישר טקסי כי פחדה לנהוג לבד. זאת גישה ילדותית. כמו תינוק שכשהוא רואה חושך הוא רוצה את אמא שלו. אולי אנחנו, המין הגברי, תינוקות בחושך. זאת עובדה קצת פתטית, אבל זאת עובדה. בואי ניקח את נפוליאון. כשהיה בסנט הלנה קם בוקר אחד ואמר: 'ראיתי בחלום את ג'זפין והיא לא רצתה לחבק אותי'. אם אחרי שאדם כובש עולם זה מה שמעסיק אותו, שהאשה רצתה או לא רצתה לחבק אותו, אז אין יותר מה להוסיף. אני הרגשתי צמרמורת. ואני מרגיש את זה גם עכשיו. אני רוצה למות בזרועות אשה. את | 1992 תאריך הראיון משוער. 
| קישורים | בילי מוסקונה לרמן - עיתונאית מייסדת משפחה אלטרנטיבית - כתבה ב"הארץ"
באתר: 19.7.2003 | עודכן: 15.11.2004
|
