לֹא מִכְּבָר, בְּיוֹם קַיִץ כָּבֵד בַּשָׁרָב,
אָמַר אֵלַי מִישֶׁהוּ: לָמָּה זֶה לֹא תִּקְנֶה לְךָ מְאַוְרֵר
לִלְחֹם בַּשָׁרָב הַזֶה, וְאַתָּה אִישׁ יוֹשֵׁב בַּיִת כָּל יָמֶיךָ, וּבַלֵילוֹת.
וְחָשַׁבְתִּי בַּדָבָר, אַךְ אָמַרְתִּי אֶל לִבִּי: הִנֵּה אֲנִי
אֵין לִי מִלְחָמָה עִם הַחֹם, אוֹ עִם הַקֹר,
וְאֵין בְּלִבִּי עֲלֵיהֶם טְרוּנְיָה כָּלְשׁהִי.
הֵן לֹא בְּזָדוֹן בָּאִים הֵם אֵלַי. לֹא אֶת רָעָתִי הֵם מְבַקְּשִׁים.
הֵם נוֹלְדוּ כָּךְ. חֹם הַקַיִץ, צִנַת הַחֹרֶף. אֵין זֶה אֶלָּא כְּפִי שֶבְּרָאָם הַבּוֹרֵא.
בְּטֶבַע הַדְּבָרִים הוּא. עַל פִּי מַתְכֻּנְתוֹ שֶׁל סֵדֶר הָעוֹלָם.
הָיִיתִי אוֹמֵר, בְּבוֹאִי לְהַרְהֵר בַּדָּבָר, כִּי לִבִּי רוֹחֵשׁ אֲלֵיהֶם כְּמוֹ יְדִידוּת.
בְּבוֹאָם אֲנִי אוֹמֵר לָהֶם: בְּרוּכִים אַתֶּם בְּבוֹאֲכֶם, וּבְלֶכְתָם: לֶכְתְכֶם לְשָׁלוֹם.
שׁוּבוּ נָא אֵלַי גַּם בַּשָׁנָה הַבָּאָה, אוֹמֵר אֲנִי. מְקַוֶה אֲנִי גַּם אָז לִהְיוֹת כָּאן.

---

שפינוזה (בחיבור קצר על אלוהים)

שפינוזה (ב"חיבור קצר על אלוהים, על האדם ואושרו") כתב כי "אלוהים הוא בתוך הכל… וכל מה שקיים קיים בתוך אלוהים", ולעומתו כתב ויטגנשטיין (בספרו "טראקטוטוס לוגיקו-פילוסופיקוס") כי "אלוהים אינו מגלה את עצמו בתוך העולם". לדעת היהדות אלוהים מתייחס אל העולם ומשגיח עליו, אף כי כנראה אינו נמצא בתוכו, ואילו הלדרלין (בשירו "לחם ויין") כותב כי "עוד חיים האלים, אך מעל לראשינו, בעולמות אחרים", והוא מוסיף כי "החיים הם חלום אודותם". (לויטגנשטיין, אגב, היתה כפי שמספרים יודעיו, איזו חרדה מאימת יום דין שייתרחש באיזו הוויה - הוויה? - אחרת). אינני יכול לתאר לעצמי עכשיו אפשרות שאדם יגיע בחייו לידי איזו ידיעה, איזו הכרעה ברורה, בין האפשרויות האלה. אלא, אולי, באיזה הרף-עין של התגלוּת.

---

לא צ'אושסקו, או הונקר, או

לא צ'אושסקו, או הונקר, או נבלים כיוצא בהם, הם שהמציאו את הקומוניזם. הללו הורידוהו שאולה. נביאיו של הקומוניזם היו אנשים חולמים, סגפנים, בודדים.
"בחמישה-עשר הימים האחרונים לא אכלתי דבר, רק לחם, ולא שתיתי דבר, רק מים. אני עובד בלי אור, ואת בגדי מכרתי כדי שאוכל לשלם למעתיק את עבודתי", כך כתב סן-סימון, בן למשפחת אצילים עתיקה, בעודו שוקד בעליית-גג נידחת בפאריס על חיבור האוטופיות הקומוניסטיות שלו, אשר כונסו לאחר מותו בלא פחות מאשר 47 כרכים (הדברים מובאים עפ"י ספרו של טלמון, "המשיחיות המדינית"). ואילו שארל פוּריה מתואר (בספר הנ"ל) כך: "שרוי במסיבות מעיקות, כבול באיסורים ובעיצורים פנימיים, נפשו ערגה לגאולה ולהתבטאות אכסטטית... הוא היה רווק זקן ומוזר בהליכותיו, מתאכסן כל ימיו בחדרים מושכרים, קפדן מעוקש, אוהב חתולים ותוכיים, מטפל בפרחים... תוך חיי-הבדידות החדגוניים האלה, הנראים כמוּצאים לריק, חיים נטולי כל אירועים, ראה פוּריה את עצמו כמשיח…" הוא כתב את האוטופיה הגדולה "העולם התעשייתי-החברתי החדש".
כאלה היו הנביאים. ועליהם נוספו שמות אחרים, קונסידראן, אוון, אנפאנטין. ואחר-כך בא מרכס, שהיה שוקד, באחת הפינות של ספריית הבריטיש מוזיאום, בחיי מחסור ומצוקה, על חיבורו של "הקאפיטל", ושעדיין כתב: "האדם הוא תמצית תמציתו של האדם".
אחרי-כן באו סטאלין, וז'דאנוב, וצ'אושסקו, וצבא עצום ורב של פקידים, עסקנים, שוטרים, סוהרים. ואחרי-כן באו הימים הלה. באחד הימים האלה נפל מבטי על צילום בעתון. בצילום נראה קהל מתגודד לנוכח חלון-ראווה. היו אלה מזרח-גרמנים, וחלון-הראווה היה של חנות במערב ברלין, ובו הוצגו, כמדומני, חפצים אלקטרוניים שונים, כגון מדיחי כלי-מטבח. ארשׂת פני הצופים היתה אכסטטית, כשל צדיקים שהגיעו לגן-העדן והריהם חוזים בזיו השכינה. גם הכותרת בעתון הישׂראלי היתה ברוח זו, שהרי ברור כי לא נברא האדם אלא כדי לרכוש מדיח-כלים.
הימים הבאים, השנים הבאות, יהיו, מן הסתם, העידן האוניברסאלי של מדיח-הכלים, המסעדה היוקרתית, מינהל-העסקים, סידרת-הטלוויזיה המטומטמת, וכמו בבומביי ובניו-יורק היום כן גם בבודפשט ובלנינגראד מחר אולי יתגוללו אנשים ונשים על המדרכות, קופאים, רעבים וחולים, ורואיהם לא ינידו עפעף. זה איננו, כמובן, "קץ ההיסטוריה". בעוד חמישים או שבעים שנה יקומו, מן הסתם, נביאים חדשים.

---

ליל חורף

כֶּרֶךְ דַק, אָפֹר. צֶ'כוֹב.
"סִפּוּרוֹ שֶׁל אַלְמוֹנִי".
כּוֹס תֵה. מְנוֹרַת-שֻלְחָן.
שַׁלְוַת חֹשֶךְ בְּחַלוֹנִי.

הָאִישׁ מֵת. הוֹלֵךְ לָמוּת.
אַהֲבָתוֹ. גַעְגוּעָיו.
הַכֹּל אוֹבֵד, כְּלֹא הָיָה.
הָאִישׁ מֵת. וּמָה עַכְשָׁו.

מָה עַכְשָׁו. מַה כָּאן.
הַזְמָן אוֹזֵל לְאַט, עוֹבֵר.
כּוֹס הַתֵה מִצְטַנֶנֶת.
אוֹר הַמְנוֹרָה חִוֵר.

---

לפני כאלפיים ושמונה-מאות שנה

לפני כאלפיים ושמונה-מאות שנה כתב המשורר היווני ארכילוכוס את השיר הזה בן שתי השורות:

לחסד אחד אני מתפּלל. שאוּכל רק לגעת
בידה של נֵאוֹבּוּלֶה.

ארכילוכוס נחשב למשורר הלירי הראשון בתרבות המערב. לאמור, הראשון שכתב על עצמו, על חייו ורגשותיו. בכך הריהו בעצם אבי כולנו, כל כותבי השירים. בשיר זה הוא מתייחס לנערה ושמה נאובולה, אשר אביה, ליקמבס, מיאן לתת לו אותה לאשה. ואולם את תשומת-לבי, את הערצתי, משכו שתי השורות הפשוטות כשלעצמן, משך הביטוי: "לגעת בידה".
ארכילוכוס היה, לפרנסתו, שכיר-חרב, ואף מצא את מותו בשדה-קרב. בעת ההיא היו החיילים, מן הסתם, קשוחים יותר מאשר בימינו, שהרי היו לוחמים בחרב וברומח, משספים ודוקרים ושופכים דם במו ידיהם. ארכילוכוס לא היה מין יפה-נפש, הוא היה איש דמים. אך מה הוא כותב, במלים שהן התגלמוּת העדינוּת? הוא מבקש רק "לגעת בידה".
שהלוא כל אדם יודע מה משמעו של "לגעת בידה". במצב מסויים, נגיעה זו אפשר אפילו שתהיה הדבר הנכסף ביותר, והבלתי ניתן להגשמה: הצעיר המאוהב אהבה נכזבת; האיש הבא-בימים הזוכר את אהובת-נעוריו אשר אין עוד שום דרך, לעולם ולעולמי-עולמים, לשוב ולגעת בידה. כאלפיים ושמונה-מאות שנה לאחר ארכילוכוס כתב פזמונאי נודע, ז'ק בּרֶל, פזמון בו הוא מבקש "להיות צל הכלב" של אהובתו. אם בכלל יש צורך בהוכחה, מכאן מוּכח מדוע שירו של ארכילוכוס נעלה על פזמונו של בּרל. פשטות טהורה היא בכלל הישׂג אמנותי נעלה על כל תחכום והתחכמות. אינני מקל ראש ברגשותיו של בּרל: במצב מסויים אולי נכונים אנו להיות כל דבר, אפילו "צל הכלב" של אהובתנו. ואולם להטוטים כאלה הרי אין להם סוף: אם בְּרל מבקש להיות "צל הכלב" של אהובתו, עוד יבוא מישהו ויכתוב כי די לו להיות הרשיון של הכלב של אהובתו.

---

התנמנמתי, היכן הייתי? הסֵפר

התנמנמתי. היכן הייתי? הספר על ברכי. משקפי-הקריאה לעיני. שקעתי בשינה. היכן הייתי? פרוזדור אפור, אוויר אפור, קצת כתבי-עת אפורים. היה עלי להמתין. נטלתי לידי ספרון צנום. "הפילוסופיה של דון חסדאי קרשקש". אך הכתב זעיר היה מכדי שאוכל לקרוא. היכן משקפי, שאלתי את עצמי, ואט אט נזכרתי, מן הסתם לא היתה תרדמתי עמוקה, כי עדיין מונחים הם על חוטמי. ואולם היה זה במרחק מה משם, רק מרחק מועט, בעולם בו הייתי ער. עלי לשוב, אמרתי בלבי, אשוב ואטול את משקפי מעל חוטמי ומיד אחזור לכאן, לא אתמהמה אלא כרגע, כהרף עין. אט אט פניתי ושבתי לאחורי. פקחתי את עיני. המשקפיים היו על חוטמי. ואולם שוב לא יכולתי לחזור לשם.

---

מעריב | 9.4.1990