|
ואם נגעה באיזה לב בודד או מחתה דמעה
רישום שיחה עפ"י הקלטה: פנחס שדה
בקיץ 88' התקיימה בגבעת רם בירושלים סדנה של המרכז הבין-ארצי להוראת תרבות ישראל באוניברסיטאות, בהשתתפות אנשי אקדמיה מארה"ב ואירופה. לאחר דברים על הנושא "על כתיבת החיים כמשל" שאלו המאזינים שאלות. להלן אחדות מהשאלות ומתשובותי, בתרגום עפ"י הקלטה.
שאלה: קראתי את "החיים כמשל" בצעירותי והושפעתי מאוד, וזה אחד מאותם ספרים שהינחו אותי לחיות חיים הקשורים בספרות. במהלך חיים אלה הריני מעורב בחינוכם של סטודנטים בקולג' אמריקאי. שאלתי היא, הסבור אתה כי נכון יהיה שאלמד את ספרך במסגרת תכנית-הלימודים האוניברסיטאית, ואם כן, מה הדרך המתאימה?
תשובה: אני כשלעצמי הגעתי אל ספרים תמיד מחוץ לבית-הספר. למשל, ב"החיים כמשל" הקדשתי תיאור מפורט גם נרגש למקרה של התוודעותי אל "כה אמר סרתוסתרה". לפני אותו רגע אף לא שמעתי את שמו של אותו ניטשה. הייתי אז בן 16. ובאופן די דומה הגעתי אל כמה יוצרים אשר בפירוש התאהבתי בהם. קנוט המסון, למשל, אשר בו התאהבתי בנעורי ואני נאמן לאהבותי, - הרי זה סופר שאפשר לאהוב אותו, לא משהו אינטלקטואלי. וכך, כמתנה שלוחה מתוך החיים, כתופעת טבע, הגיעו אלי דוסטוייבסקי, הלדרלין, פסקל, צ'כוב, משוררים שונים. ספר אמיתי הוא משהו שאתה יכול לחיות אתו בחצות-לילה. משהו שעונה מתוך חלל היקום, מתוך הזמן, לקריאתו של לבך הבודד. משהו דתי. הרי מצבו של האדם ביקום הוא מצב דתי. מצב של חידה, תעלומה, געגועים, מוות. ספר, יצירה, שיר, גם הם עליהם להתייחס אפוא למצב הראשוני הזה. אם לא, אין בהם ממש. וכך, אם ברצונך בכל זאת לתת את הספר שלי לתלמידיך, תן להם אותו כמו איזו מתנה, כלומר, רק אמור להם: אם יש לכם עניין בחיים, נסו את הספר. כפי שאדם זה שחיבר את הספר מצא לעצמו את המסון, פסקל, מוצארט, ואן-גוך. אולי תאהבוהו. אולי לא.
שאלה: בשבילי, אחד ההיבטים המעניינים ביותר של יצירתך הוא ההיבט הרליגיוזי, ובהקשר זה סבורני כי כשאנו תופסים את עוצמת האלמנט הרליגיוזי בספרות העברית המודרנית הרי ש"החיים כמשל" מהווה נקודת-מוצא לסופרים צעירים רבים. והנה יש בספר איזכורים רבים של ישו והנצרות, והייתי שמח אילו הסכמת לתאר מהו שקסם לך בזה?
תשובה: מה שקסם לי בזה דומה למה שקסם לי בכל דבר אחר שקסם לי. אני עובר דרך החיים, ומה שאלוהים (ואני נוקט במלה זו בזהירות) שולח לי ויש בו כדי לקסום לי, אני מוקסם וחי אותו. בהיותי כבן 15 הייתי רועה צאן בקיבוץ בעמק-יזרעאל, ויום אחד, בלכתי עם הצאן בשדה, האמינו לי או לא, מצאתי את ספר הברית-החדשה מושלך בשדה, כשהדפים הקטנים מרשרשים ברוח. אני בטוח שזה לא נזרק שם ע"י מלאך, אך מישהו אכן זרק אותו, וזו עובדה. מעודי קודם לכן לא התעניינתי בזה, וכמעט אף לא שמעתי על זה. העברית היתה נפלאה, בתרגומו של זאלקינסון. אולי העברית היפה ביותר מחוץ לתנ"ך. הכל היה כה יפה, הסגנון, הסיפורים, השגב, האמירה שהדברים אמרו אל לבי… אלוהים אדירים! שוו בדמיונכם נער החי בקיבוץ של "השומר הצעיר", והם היו כה סתומים, השם ירחמם, והייתי אז בן 15, עם כל האהבה, והמצוקה, והחלום, והשאפתנות הרוחנית, כשאינך יודע אם תפעל משהו בחייך, אם תחיה או תמות, אם אי-פעם תכתוב אפילו מלה אחת, - ולפתע אתה מגלה ספר כזה! וכך התיישבתי בלב השדה תחת עץ, והתחלתי לקרוא, ולא האמנתי למראה עיני: ישו היה מתהלך לפה ולשם, ואמר זאת ואמר זאת, והכל היה מוצף איזה אור וצבעים שכמותם טרם ראיתי. כמובן, לא השתמע מכך שהלכתי להמיר דתי. "יש חדרים רבים במלכות-השמיים", נאמר בברית-החדשה. גם בלבי יש מקום לחדרים רבים.
שאלה: כפי שסיפרת, נפרדת מאשתך האהובה וכן מן הטוב שבידידיך תוך כדי כתיבת "החיים במשל". דומני שאני קולט כאן הד של קירקגור אשר דחה את ארוסתו כדי לשרת את אלוהים, ואני תוהה אם רואה הנך את עצמך באור כזה.
תשובה: האמנות היא מאבק קשה, קושי שאינו מסתיים לעולם. גם אם תתפרסם או תתעשר, אין זה ולא כלום, זה לא שייך לעניין. הקושי הוא פנימי. אולי זה דומה במשהו לכך שאתה נעשה נזיר במנזר, ואתה מקבל עליך נדרים, התחייבויות. אינך בן-חורין להתפטר מהם. ואם מתהווה איזו סכנה מצד אנשים, ואפילו הם קרובים ואהובים (והרי אני מתרשם ממי שקרוב ויקר לי), עליך לשלם את המחיר. לא, אין זה תענוג.
שאלה: יחסך כלפי החיים והיצירתיות, כך נדמה לי, מקורו באידיאל "השירה הטהורה" של המאה ה-19. באותה אמונה בהתמסרות מוחלטת לאמנות, באותה ראיה של האמנות כמשהו שמחוץ להיסטוריה. אך נראה לי כי אפילו השקפה אנטי-היסטורית זו היא משהו שבתוך ההיסטוריה, והלוא אתה עצמך כשכתבת מה שכתבת בשנות ה-50 היית קרוב לתנועת האכזיסטנציאליזם. כלומר, היית ביטוי של ממונט היסטורי.
תשובה: לפני זמן-מה אכן כתב איש צעיר, שאינו מוכר לי אישית, חיבור על עבודתי בירחון "פרוזה", ובכותרת הוא מכנה אותי בשם "פילוסוף קיומי", כלומר אכזיסטנציאלי, ואולם בעת שכתבתי את הספר שלי אפילו לא שמעתי על המילה הזאת. חייתי כמו במנזר.
שאלה: מה ששאלתי בעניין האכזיסטנציאליזם פחות חשוב לי; השאלה החשובה לי היא: כיצד יכול הנך לראות את עצמך כחורג מהמומנט ההיסטורי, ומה גם במדינה כישראל, בה החדשות הן כה ממשיות?
תשובה: אני מעולם לא ראיתי את עצמי כ"חורג", כ-Outsider. אינני סבור כי Inside זה להיות "מעורב", להיצמד למנטאליות הציבורית, לכתוב מה שכדאי, מה שאקטואלי. מלכות-האלוהים, נאמר במקום שנאמר, היא בקרבנו. הזמן, המקום, החיים, האמנות, הם בקרבנו. אני תמיד הרגשתי כי במקום בו אני נמצא שם ה-Inside, הגרעין. גם אם נמצאתי באיזה חדר בודד, או קרון רכבת החולף בלילה בין שדות בארץ רחוקה. לא, מעולם לא ראיתי עצמי כ-Outsider, כפי שמעולם לא ראיתי עצמי ולא עלתה בדעתי אף לרגע המחשבה שאני "עני", - גם לא כאשר התגוררתי בעלומי בעליית-גג זעירה ונידחת בירושלים, לפעמים רעב, וכתבתי את ספר שירי הראשון לאור עששית-נפט מפוייחת, כי לא היה שם חשמל. למה הרגשתי כפי שהרגשתי? פשוט, כי הרגשתי חיים.
היכן שהייתי היו חיים. וכי כסא-הקש הצהוב של ואן-גוך, המופיע בציורו, נראה לי אי-פעם רהיט דל ועני? כמובן שלא. כמובן שהוא נראה לי כרהיט היקר ביותר של המאה ה-19, יקר מכל כורסה סלונית של עור איטלקי, יקר מכסא המלכות של ויקטוריה. מה אפוא כוונתך, אדוני, באומרך שאני כאילו "חורג מהזמן"? אני בתוך הזמן. זה הוא הזמן, אדוני, כאן המקום וכאן הזמן. אגיד לך מהו הזמן, המקום, המרכז: אני מאמין כי אם הנך עושה את עבודתך בנאמנות זהו הדבר הכי מרכזי שהנך יכול לעשות. זה בעצם כל מה שהנך יכול לעשות. ורק האלוהים, שעליו אין אנו יודעים מאומה, יהיה שופטך, ואולי הדורות הבאים (אם בכלל יש לדורות הבאים איזו חשיבות כשאתה שוכב בקברך). בכל אופן, מי שישפוט, שופט כל הארץ, הוא ישפוט אם עשית את אשר היה עליך לעשות, ומה ערכה של עבודתך, ובאיזו מידה היתה לעזר לבני-אדם, והאם היתה טהורה או מושחתת, ואם נגעה באיזה לב בודד או מחתה דמעה או הפיקה דמעה מתוך איזה לב קפוא. מעריב | 9.4.1990
באתר: 18.12.2004 | עודכן: 18.12.2004
|
