ב"דבר השבוע" (11.12.87) התפרסם קטע, על פני ששה עמודים, מאת פנחס שדה. מערכת העיתון, שהקדישה את השער ואת תמונת השער למחבר, לא טרחה, ובצדק, לתת כותרת כלשהי לקטע. מן הקריאה מתחוור שזוהי הקדמה לספר פיוט עברי, אסופת המחבר בשס "ענני" שהופיע בינתיים (בהוצאת "כרטא).

משהו תופס אותך בגרונך כבר מהשורה הראשונה, ולא מרפה ממך עד השורה האחרונה. ואתה תמה, מה זה, מה זה לכתוב כך, לכתוב כך שגרונך נלפת ושאותה אחיזה בגרונך אינה מרפה ממך גם שעה ארוכה לאחר שקראת את השורה האחרונה.

באותו גליון מביא יגאל תומוקין, באדיבות, קטע קצר מאוד משל יצחק (אני קורא לו יצחק ולא איסאק, כי אין בעולם ולו רוסי אחד שאינו יהודי ששמו איסאק) באבל, ועוד קטע קצר מאד משל היינריך פון קלייסט.

לאושרי האישי, אל שניהם התוודעתי בשעתו לא בתרגום לעברית. את "המריונטות" של קלייסט קראתי בצרפתית, וכך בצרפתית את Cavalerie rouge של באבל. ומה עשו לי השניים הללו, אם לא לתפוס בגרוני מהשורה הראשונה. ולימים כאשר קראתי את "חיל פרשים אדום" בתרגומו של שלונסקי, עלה לי הדם לראש כאשר קראתי את הסיפור הראשון, "מעבר הזברוץ" ואף טרחתי וכתבתי מאמר נזעם. "חוצפית המתורגמן" כתבתי בכותרת. לא פרסמתי אותו ואבד ממני, אבל אני זוכר את הכעס המתסכל, מול החיזיון של רצח על ידי תרגום.

באבל מתאר את הנוף. מדימויי הנוף בלבד וללא פרשנות של הדימויים, אתה נתקף בחרדה בלתי מוסברת, באימה סתומה, ואז נוחתות עליך השורות האחרונות, הקצרות, זעקתה של בת היהודי שאביה נשחט בפוגרום. בתרגום, הטורח ללא הרף לפרש את הדימויים ולהכין את הקורא המטומטם לסוף, נעלם כוחו של באבל. כך קרה לי כאשר קראתי את התרגום העברי של "הזר" לקאמי, שגם בו לא סמך המתרגם על קאמי, שדרך תיאור השמש הלוהטת והאוויר הים-תיכוני יצר טרגדיה. המתרגם העברי רצח את גיבורו של קאמי פעם שניה, בזה שלא נתן למחבר לתפוס אותך בגרון.

דומה בעיני רישעותם של אותם מתורגמנים לזאת של סדרן הקולנוע מהבדיחה, כאשר הלקוח הסקוטי, שבא לראות סרט בלשי, סירב לתת לו טיפ.
אתה רואה את הזקן הזה על המסך? כן, אמר הסדרן לסקוטי ג?? הוא הרוצח.

אני חוזר אל פנחס שדה.

מדוע הוא, כאשר הוא מתאר את אמו המברכת על הנרות, או סתם נסיעה באוטובוס בחברתם של אנשים יגעים שאינם יפי-תואר, עושים את המשהו הזה.

והרי זה אינו בנושא. כי הוא עושה זאת גם בנושאים של מה-בכך, שגם רפורטר מתחיל לא יגע בהם. זה בנפש, בנשמה. זו הנשמה, שעליה כתב פייטן לא נודע, שמעיהו, שחי כפי הנראה בגרמניה או בצרפת במאה ה-: "שימו לב לנשמה".

אני חושב על משוררים וסופרים, בני מינו וממקומותינו, שאני מכיר. יש מהם ההוגים דברי חכמה, יש מהם היודעים להדהים בשימוש הלשון ועושרה, או בלוליינות, או מבנים מתוחכמים רבי תחבולות. ואני חוצה אותם ואינם עוברים את קצה נעלי ואל הגרון בוודאי לא יגיעו.

אז מה זה כאן.

מה שיש כאן הוא אותו שמץ של רוחניות, שכאשר הוא שפוך על מה שלא יהיה, על הליכה לבית העלמין בחולון, כל עצב הקיום שם, כל הגעגועים, כל הכיסופים, כל הצער והסבל והסתמיות, הארעיות והאין-תוחלת. כל אלה בוקעים מבין השורות ונצמדים אל גרונך.

יש מלה שלא מצאתי לה תרגום עברי, compassion. התרגום הקרוב ביותר הוא משהו כמו "חמלה", והיא המשורר מהחרזן, והיא מותר הסופר מסופר שאיננו משורר, ואין סופר אלא משורר, ואין משורר אלא מי שברוחו לפת את נשמתך, בזכות אותו מושג שאין לו תרגום עברית, אולי מהיותו מושג בנצרות. ואני חוזר אל פנחס שדה, שכך מביט על דברים וכך הוא מראה לנו אותם, ואני תמה.

אפילו אינני יודע על מה אני תמה. על זה שאינו ברשימת רבי-המכר, או שאינו ברשימת אלה שמדובר בהם, או ברשימת מקבלי הפרסים, או כל רשימה עדכנית אחרת. ואני תמה אף-על-פי שלא כל דף וכל שורה שכתב בימי חייו כך עשו לי, ויש דפים ויש שורות שלא כך עשו לי. אבל למקרא אלה הדפים ואלה השורות שכך עושים, אולי אני תמה על שיש בקרבנו משורר, ואולי אני תמה על חוסר המודעות הציבורי, הממסדי, הלאומי, לעובדה שיש משורר בקרבנו.

ללא נטילת רשות, אבל בשם אומרו, אני מביא לקורא את הקטע הבא, "קדיש", בשלמותו:

*

קדיש / מאת פנחס שדה

לאטי, בצהרי יום חורף, תחת שמים שקטים, פוסע הייתי בבית העלמין של חולון. מימיני ומשמאלי , מוארות באורה החיוור של שמש רחוקה, ניצבו המצבות. לבנות, אפורות, קצתן שחורות, נוף של אילנות אבן נמוכים, ללא ענף ועלה. בעודי פוסע כך, בדרכי אל קצה אחר של שדה הקברות, חלף מבטי על פני המלים החרוטות באבן. דומיה שררה מסביב, שום אדם לא נקרה על דרכי. מה שמשך את תשומת-לבי היה מיעוט הכתוב על המצבות, ככל שראתה עיני לא נכתבו , בדרך כלל, אלא שם המנוח, לעתים גם יום לידתו ויום פטירתו, אף גם שם אביו ואמו. ולא עוד. וכי מה עוד ניתן לכתוב? לאחר היציאה מן העולם הזה הכל אחד, ומה שהיה איננו עוד, והכל שווים בנוחם מנוחת עולם. כך הלכתי לאטי, איש עדין חי, בין לוחות השיש והמלים. ואולם ככל שהוספתי ללכת הבחינה עיני כי עוד דבר-מה נוסף, פה ושם, על המעט שנכתב, עוד מלה אחת. פה ושם, על מצבה זו או אחרת, נאמר על המנוח כי איש צנוע היה. והאיש הצנוע, כך נחרט על האבן, או האישה הצנועה. משתאה מעט הרהרתי בחכמתם של הללו שכתבו זאת על מצבת האדם, או שמא היה זה המנוח עצמו אשר ביקש כי ככה ייכתב עליו. הן תואר זה אין גדול ממנו, שהרי זו הסגולה היחידה המתאימה לאדם, הסגולה האחת שהיא נכונה, מדוייקת. דבר זה, שאולי אינו זכור היטב בשעות שונות ומקומות אחרים, ברור היה בלכתי לי לאט במשעול של בית העלמין בחולון, תחת השמים של צהרי יום החורף, על העפר אשר, באותה שעה, ידעתי בידיעה גמורה כי אליו, או אל שכמותו, ישאוני ויורידוני, והוא יהא בסופי.

את קברה של אמי, אשר מתה עלי שבעה ימים קודם לכן, באתי לפקוד.

אחר כך, לבדי תחת השמים השקטים, עמדתי מול תלולית החול, בתוך מרחב החולות, ואמרתי את מלות הקדיש. וחוזר הייתי ואומרן, בימים הבאים, וכפליאה מתחדשת מדי יום ביומו מביט הייתי במלים האחדות הללו הנדפסות על דף הסידור, משתאה לחכמתם השקטה, הטראגית, של הללו אשר חיברו תפילה קצרה זו לעילוי הנשמה. אף מלה, אף מלה אחת מתוך שבעים וכמה מלים שבתפילה זו, אף כי הלא זו תפילתו של היתום על אביו או אמן יולדתו, או על קרוב ערירי, לא יוחדה להווייתו האישית של זה שהלך לעולמו, אף לא במילה אחת נזכרים שמו ופעלו, קל וחומר חלקו ונחלתו בעולם הזה. אדם יסודו בעפר וסופו לעפר, כצץ יצא ויימל ויברח כצל ולא יעמוד. מה אם כן, נותר לומר במלות התפילה. אך זאת בלבד, שיתגדל ויתקדש שם האל הנעלם, בעולם שברא כרצונו, עד אחרית הזמן שהוא שלו, למעלה מכל ברכה ושיר אשר דל לשונו של האדם מסוגל להם. ועוד זאת, שהנותר בחיים הנושא תפילה זו מבקש בסיומה מעט שלום וחיים על עצמו, ועל השרויים עדיין עמו בעולם ובזמן הזה.

---

ידיעות אחרונות | 1.1.1988

| קישורים |
עמוס קינן - סופר, מחזאי, צייר, פסל, עיתונאי.
מספריו: בשוטים ובעקרבים: מבחר עוזי ושות' (1953), בתחנה (לדורי, 1963), ספר התענוגות (א' לוין-אפשטיין, 1970), הדלת הכחולה (שוקן, 1972), שואה II (א"ל הוצאה מיוחדת 1975), מחזות (פרוזה, 1978), מתחת לפרחים (פרוזה, 1979), אל ארצך, אל מולדתך (עידנים, 1981), הדרך לעין חרוד (עם-עובד, 1984), ספר הסאטירות: 1948 עד 1984 ולהיפך (כתר, 1984), את והב בסופה (כתר, 1988), בלוק 23; מכתבים מנס ציונה (זמורה-ביתן, 1996), שושנת יריחו (זמורה-ביתן, 1998), קץ עידן הזוחלים: שירים (זמורה-ביתן, 1999), הבריחה אל כלא (זמורה-ביתן, 2003).
מאת עמוס קינן: ארבעה (סיפורים) קצרים, אלי, אלי, למה שבקתני, המשורר. האידאולוג, הכלבים יעברו והשיירה תיתקע

באתר: 18.12.2004 | עודכן: 18.12.2004