תיק חבצלת

בחודש נובמבר 1984, עלתה חבצלת חבשוש על גג ביתה שברחוב יונה הנביא בתל-אביב וקפצה מטה. היה בוקר. אף אחד לא ראה אותה עומדת שם על הגג. אף אחד לא שמע את חבטת הנפילה. למחרת הגיעה העתונות. מי שטרח לעלות על הגג ראה את הים, ובבהירות לא פחותה את העזובה שבחצר. אחר-כך היתה הלוויה.

יומיים לפני-כן, ביום שישי, הלכה חבצלת לבקר את הדוד יחיאל. היא כתבה שירים והדוד, שעסוק היה בתיעוד קורות משפחת חבשוש, ביקש לפרסם את שיריה. חבצלת הלכה הביתה והכינה תיק עם מאות שירים. החודש, שנתיים לאחר התאבדותה, הוציא דודה לאור את ספר "שירת חבצלת". מאה שלושים ושניים שירים. מחיקת כתם.

בשנת 1973 יצא לאור ספר אחר, "התמסרות. עשרים ואחד מכתבי אהבה שכתבה חבצלת, אז נערה בת עשרים ושלוש, לסופר פנחס שדה. את המבחר הזה שלף הנאהב-הממוען מתוך אלף מכתבים שכתבה לו במשך שלוש שנים. אלף. המכתבים, שמעולם לא נועדו לפירסום, נעטפו בכריכה קשה. עשרת-אלפים עותקים נחטפו בתוך חודש אחד בלבד. כמעט כמו הבהלה לסובארו, להבדיל. רגעים אינטימיים ואהבה נדירה של ילדה בת תשע-עשרה הפכו נושא לרכילות במספרות, ובאותה אינטנסיביות בקליקות ספרותיות. מי שרצה לקרוא כיצד הסופר פנחס שדה מצליף בחגורה בילדה בת תשע-עשרה פתח בעמוד שבעים-ושש. עמוד פופולארי.

כשהסקרנות דעכה, שכחו אותה. כולם. אחת-עשרה שנה מאוחר יותר קפצה מהגג. היום כבר אי-אפשר להשיג בחנויות את הספר "התמסרות". הספר החדש "שירת חבצלת" היה אמור לפצות אותה על הנזק הנפשי שגרם לה הספר ההוא. אבל היא כבר מתה. אהבה, הפעם, היא לא בדיוק הנושא המרכזי.

נזקים נפשיים, כנראה, מעניינים פחות ממכתבי אהבה. במשך אחת-עשרה שנה מאז "התמסרות", צללה חבצלת לתוך עולם של בדידות ודיכאן, שרק שכניה בבית-החולים אברבנאל יודעים את טעמו. "מעולם לא חזרה לעצמה", אומר חיים חבשוש, אביה. האהבה הפטאלית לפנחס שדה, הטהורה כל-כך, זו שנשאבה ויצאה החוצה בעוצמה מדהימה, הפכה לאחר הדפסתה לזעקת טרוף. לאחר פירסום הספר, מספר האב, לא הירבה פנחס שדה להתקשר אליה. "יום אחד הוא התקשר. קראתי לחבצלת. היא רק שמעה את שמו, ומיד נשכבה על הרצפה, שברה את מכשיר הטלפון והחלה לזעוק". האב משתתק. "כאילו קיבלה מכת חשמל", מוסיף הדוד יחיאל, "העדינות שבה לא יכלה לשאת את הפגיעה שהיתה בצורת פרסום הספר". שנה לאחר מותה פירסם פנחס שדה מאמר. תחת הכותרת "חבצלת הקדושה" הוא הסביר בין היתר את מהות קדושתה של חבצלת: "וכאן אני מגיע לאחד הסימנים המובהקים ביותר של האישיות הקדושה, ואולי המוחלט שבהם: המיתה על קידוש-השם. מיתת העינויים, הצליבה. כלומר, הביטוי הסופי לכך שהעולם הזה הוא מקום בלתי-אפשרי בשביל האישיות הקדושה, שאי-אפשר לה עוד להתקיים בו. והואיל והקדוש אינו יכול להיות אחר ממה שהוא, הרי שהוא משלם בדמו בעד מה שהוא".

ספק אם חבצלת עלתה על הגג למות על "קידוש השם". גם את אבא ואמא קצת קשה לשכנע שהילדה שלהם, בשר מבשרם, צונחת מגובה שלוש קומות בגלל קדושת אישיותה. סופרים, כנראה, מרגישים חרות בלתי מוגבלת ללוש את המלה "קדוּשה" כרצונם. אבל להורים קשה יותר לשכוח את הצד האנושי, את הכאב. זה, שאין לו דבר וחצי דבר עם נגוהות והילות קדושות.

מאמרים מלוטשים היטב לא נוגעים בפרטים הקטנים של החיים, הפרטים הפרוזאיים. חיים חבשוש, תימני בן-שמונים, עטור זקן לבן ועיניים שמקרינות תום, לקח יום אחד את בתו אל רופא עצבים מפורסם ברמת-גן. פתאום, הוא מספר, הגיע פנחס שדה. הם הלכו לצד ודיברו. לאחר שהלך התמוטטה. "שלא תדעו", אומר האב. חבצלת החלה לזעוק, להשתולל, לבכות, לצרוח. הגיעו אנשים והעבירו אותה לבית-החולים. האב עמד בצד חסר אונים. מוכה.

חבצלת נולדה בתל-אביב ב-30 במרס 1950. באחד המכתבים לפנחס שדה כתבה בשפתה שאינה מייחסת חשיבות לסימני הפיסוק: "אני נולדתי ביופי בשעה יפה בבוקר בשתיים באביב אמא שלי רצתה לקרוא לי רחל על שמה של רחל אמנו שאותה היא אוהבת אבל אבא שלי חשב שאני פרחית ויפה ושבתית זה בטח היה בגלל השחר והייתי לבנה בלילות ששי בבית הכנסת הוא קורא לקראת שבת אני חבצלת השרון שושנת העמקים / כשושנה בין החוחים כן רעייתי בין הבנות / ועוד נאמר כתפוח בין עצי היער כן דודי בין הבנים / וככה בסוף או בהתחלה קראו לי".

משפחת חבשוש עלתה מצנעא, תימן, שם עסקה המשפחה במסחר. בארץ המשיכו בני המשפחה לעסוק בסחר תבלינים וקפה. משפחה אמידה. חבצלת היתה בת-זקונים במשפחה בת שבעה ילדים. בשנת 1956, לפני מבצע "קדש", נהרג אחיה הבכור שמעון, חבר קיבוץ תל-קציר, בגזרת כיסופים שעל גבול רצועת עזה. האם לא הצליחה מעולם להתאושש מנפילת בנה. בספר בו תעד הדוד יחיאל את קורות המשפחה מובאים שיריו של שמעון. בשיר "פירורים" הוא מביט בציפור שירדה על אוהלו, ואומר: "אך איך אדאה גם אני / ורובה קשתי בידי, על גבי המחגור / ולמי אתן חצי העופרת? וחוצני?! / הן חיל-עבד אני, לא צפור…"

כשרון הכתיבה של חבצלת בלט כבר בזמן לימודיה בבית-הספר היסודי הדתי לבנות שברחוב שלמה המלך. לאחר שנתיים בתיכון מאסה בשיגרה והחליטה לנטוש את הלימודים, כדי לחיות בקיבוץ משמר העמק, לצד אחיה ציון, אשתו ברנדה ובניהם התאומים. "חבצלת רצתה תמיד לשבור מסגרות", אומר הדוד יחיאל, עימו היתה בקשרים הדוקים. "באופייה ובתפישת עולמה היתה מבוגרת מכפי גילה. כל הזמן היתה בה ביקורת על הקיים. בקיבוץ, לדעתי, חיפשה משהו שלא מצאה שם. זה היה חלק ממרידתה בקיים. כשחזרה משם אמרה לי, לא מצאתי. אמרתי לה, אל תתייאשי. היא כנראה חיפשה משהו אבסולוטי".

שנים אחר-כך הנציחה במילים את מה שנשאר מהקיבוץ: חום המגע עם ביצי התרנגולות שבלול. "חבל שאני לא גרה לבדי באיזה מקום בכפר במושב לעבוד במשק כמו שרציתי פעם ועדיין אני מקווה שיבוא יום ואגור בכפר ואעבוד (.) התרנגולות יטילו ביצים חמימות ונעימות למגע בידיים (.) כשאת הולכת ללול כמו בקיבוץ ולוקחת מהתרנגולות ביצה אחר ביצה שם צריך היה למהר תמיד (.) התרנגולים והתרנגולות היו כאלה מפחידים אבל צריך היה לעבוד מהר לקת את הביצים לכלי הזה שבתוכו שמנו אותן (.) הן היו חמימות ונעימות למגע (.) וגם במטעים עבדתי ובכרם התאהבתי פעם בבחור שוודי טיפש אחד מצחיק גבוה וזורק עלינו ענבים מהשורה שלו וצוחק… היו ימים יפים הייתי שמחה באוויר עם האנשים וקטפנו פירות כל פעם". לאחר תשעה חודשים עזבה את הקיבוץ ועברה להתגורר באילת בקרבת אחותה הנשואה איילת שמאי. אחרי חצי שנה באילת חזרה לתל-אביב, כמעט בת תשע-עשרה. נערה מתלבטת, שמחפשת משמעויות לא רק בשיחות סלון יומרניות.

בראיון עיתונאי מספרת אחות פסיכיאטרית שטיפלה בה: "במעמקי לבה היו שני עולמות. מצד אחד, השורשים העמוקים שינקה מבית אבא ושקסמו לה, ומצד שני החיים שלה בתל-אביב, המרידה במסורת, הבחירה בחיים חופשיים. היא לא הצליחה לגשר בין שני העולמות". בשפת חבצלת זה נשמע כך: "הייתי פעם בחגים יוצקת מים על הידיים של סבתי דודים שלי והורי. עכשיו כבר אין שיטה כזאת, אבל אם היו הולכים ככה אז בגיל חמישים גם הילדים שלי היו באים לי ככה וזה מנהג. ואבי עכשיו, אם הוא מבקש אז אני מביאה לו דברים שהוא בעצמו יכול לקחת. כשהייתי קטנה הוא היה בא מהעבודה, אז אני ואחותי היינו מביאות את נעלי הבית ושמות לו כל אחת על רגל אחת. הוא היה נחמד. ואמי, תאר לך (היא כותבת במכתבה לפנחס שדה) היא יותר נמוכה ממני בראש אחד. כשאני מחבקת אותה הראש שלה על החזה שלי כאן.

"… כשאני רואה את עצמי לפעמים בראי אני, אשה קטנה, מעקמת לפנים שלי בראי את האף. למה את כזאת טפשה ומכוערת. לא היה מתאים לי להיות תופרת או עקרת בית באחד השיכונים בעכו או ברמלה? בערב באים אורחים ומשחקים קלפים ואני מגישה קפה ומחייכת בטמטום נשי. מדברים על פוליטיקה על מכוניות, מלחמה, אנשים. אני מחייכת בהבנה נשית, זאת אומרת בטמטום נשי רגיל. לא בסדר ככה?… כשהייתי קטנה הייתי יותר הגיונית מאשר היום. אהבתי להתבונן בכל דבר עמוקות וארוכות. דיברתי לעצמי. האמנתי שההורים שלי הם בשמיים, שמסביב יש מלאכים רק שלא רואים אותם. אהבתי להתחפש ולהציג ולרקוד והייתי נקייה מאוד ואדישה".

חבצלת החלה ללמוד דרמה ב"בית צבי" ברמת-גן. לאחר חצי שנה עזבה את הלימודים ועסקה בעבודות מזדמנות: זבנית, רוחצת לכים, וחדרנית במלון קטן. באותה תקופה קראה את הספר "החיים כמשל" של פנחס שדה. בגבולות הדקים של אישיותה חרג לו הספר בקלות מרובה ממעמד של יצירה וגלש להתגלות אלוהית - אם להשתמש במונחים האהובים על הסופר. חבצלת התקשרה לשדה. הסופר חשב שהיא מישהי אחרת והזמינה לביתו. היא הגיעה אליו מפוחדת, משותקת מגודש ההערצה שחשה. ההערצה הפכה לאהבה אובססיבית. אהבה שלא יודעת בושה, טוטאלית. אין גבולות, אין נורמות, אין נימוסים, אין ספקות. "אני לא כועסת או נפגעת, יותר נכון אני לא מרגישה שזה ממש נורא לי שלא רצית אותי. כי אני מבינה שיעברו אולי שנים עד שאוכל, ואני מקווה שאוכל, לתת, להיות טובה, להיות ראויה ומתמסרת לאדם כמוך. שאתה טוב מאוד".

לפנחס שדה לא היתה אהבה לתת לה. שנים ידבר על עוצמת התבטאותה, אבל אף לא פעם אחת על אהבתה. ב-1973 פירסמה יעל דיין בירחון "את" ביקורת על "התמסרות" - קובץ מכתבי האהבה ששלחה לו. באותה רשימה מאירה יעל דיין נקודה ששדה עצמו מעדיף להתעלם ממנה: "חבצלת חיה את אהבתה ובעיקר כותבת אותה - כשחסרה לי, כקוראה, ואולי לה כאשה - ההדדיות שבאהבה. היא נותנת ומקבלת, מתבטלת ומתמסרת, כשההרגשה לאורך כל האירועים והביטויים היא זו של חד-צדדיות. המכותב מקבל, מתפעל מעוצמת הרגש והביטוי, נותן בעצם הוויתו, מנצל אולי, אך האם גם הוא אוהב? ואם לא, האין זה מחייב את הקורא למבט שונה על המכתבים שלפניו?".

היא כל-כך רצתה לעשות לו ילד. "ואני מבקשת להיות הרה ללדת ושיהיה לי בן ממישהו שירצה לתת לי ילד. מישהו שאהבתי אותו. מישהו ששוכב איתי טוב שיביא לי ילד. שיאמין לי בדברים שאני לא גדולה ומושלמת אבל אני האשה שלו… אם דברים שנתת לי הם כמו זרע אני אשתך האמיתית כי ילדתי לך לפעמים. אני חושבת שילדתי לך אלף".

על שולחנו של פנחס שדה הלכו והצטברו מאות מכתבים, והוא ביקש את רשותה להוציאם לאור. חבצלת היססה. לאחר פירסום הספר היא מסבירה כיצד שכנע אותה: "פנחס שכנע אותי שהמכתבים האלו הם החיים עצמם. שבפירסומם ברשות הרבים אני יולדת בעצם את פרי אהבתנו. הופכת את מה שהיה בינינו למשהו רוחני, לאוצרו של העם כולו". במקום אחר אמרה: "פנחס צנוע. הוא אומר (המכתבים) רק בשבילי?".

במאמר שפירסם לפני שנה בכתב-העת הספרותי "אפיריון" הוא מסביר את המחשבה שמאחורי הפרסום: "המחשבה היתה להעניק למציאות זו שמסביב, לקהילה זו מוכת השדים והמזיקים, דבר של יופי, של טוהר של חיים. כאשר החלו להגיע אלי, והיה זה לפני כחמש-עשרה שנה, קראתים בתחילה כפי שקראתי מכתבים רבים אחרים שהגיעוני, ובדעתי לא עלה כי אי-פעם תשזוף אותם עין זולתי. ואולם לאט לאט נפקחו עיני לראות כי מה שרשום על דפים אלה, מה שנרשם בסערת הנפש, בקדחתנות, בכאב, במתיקות, בחוכמת מעמקים, בטהרה, אינו איזה שיג ושיח פרטי אלא יצירה רוחנית גדולה, הביטוי היחודי ביותר של נפש אשה צעירה שנתקלתי בו מעודי. אז הבינותי כי לא בידי הוא לגנוז זאת במגרתי, כשם שלא הייתי רשאי לגנוז במגרתי כתב-יד אבוד של שירי שוברט".

אבל אלו לא היו שירי שוברט. היו אלה מכתבים אישיים שנועדו לעורר את אהבתו. שדה היה מודע למידת ההרסנות שעלול הפרסום לגרום לחבצלת. ימים אחדים לאחר הפרסום, אמר בראיון: "למרות ההיסוסים המקובלים צריכים טקסטים אלה לראות אור משום שיש בכך חשיבות חיונית ומטהרת לבני האדם. הבעיה שעמדה לנגד עיני, האם תוכל הילדה הזאת ששימשה כמכשיר לכוחות דמוניים - לעמוד ולסבול את כל מה שיבוא לאחר פרסום הספר? והתשובה: הכוחות הפועלים בה גדולים ממנה והם שיחזקו אותה. היא מאמינה שיש כאן שליחות".

פנחס שדה טעה. לא היו לה כוחות. והשאלה אם ראתה בכך שליחות, או הוא ראה בכך שליחות, כבר אינה רלוונטית. הספרות הרוויחה, אבל חבצלת היוצרת נכנעה. שנה לאחר מותה האשים פנחס שדה את העולם במותה. "עולם זה שצלב את חבצלת", אמר ובשפה נוצרית פחות הוסיף: "ואז הופיעו הלצים. לפתע, כמגיפה, הגיחו מתוך כל מיני חורים, ביבים, מחראות. בשפתיים זבות ריר, בציפורניים מרופשות, התנפלו על הנערה-הפרח, את מנגינתה עוותו, את דבריה סירסו, על תומתה הדביקו את מילות הנבלה שלהם, על טוהרה השליכו את טמטומם, את עליבותם את תיסכוליהם, את זוהמתם".

מעניין לציין שהיו שאמרו את אותם דברים בדיוק - אם גם בלשון בוטה פחות - על פנחס שדה עצמו, ולוא דווקא על חבצלת. בתקופת פרסום הספר "התמסרות" למדה חבצלת ציור במכון אבני. כשהחל הספר לתפוש תאוצה בכותרות העיתונים, עזבה את לימודיה. "היו מצביעים עליה ברחוב, וזה שבר אותה", מספר הדוד יחיאל חבשוש. בשיר מופלא שכתבה יונה וולך ושמו "לזכר חבצלת", היטיבה להגדיר במילים ספורות את מצבה של חבצלת אותו זמן: "… איך עשו ממני / אידיוט כזה / וממך מזדיינת / עם מטומטם אחד / וכל זה… "

"התרעומת שלי", אומר הדוד, "היא על דרך הפירסום. אתה רוצה לפרסם, תפרסם. אבל למה לעוות. לו נערה כזו היתה נופלת לידי הייתי לוקח את תומתה, התלהבותה וטוהר רגשותיה, על דרך ההתעלות והאהבה. למה לקחת את זה על דרך התחתונים והישבן? אני הזדעזעתי כשראיתי כיצד שם נערה עירומה בשער הספר וכינה את הספר 'התמסרות'. כבר יש לזה ניחוח של סנסציה. אין לי ספק שהיתה לו מגמה סנסציונית. תראו מי אני. תראו כיצד אני נערץ על נשים. שתי נשים רבות עליו והוא בא עליהם. זה מה שהיה חשוב לחבצלת, או זה מה שהיה חשוב לו?".

הדוד יחיאל כתב הקדמה לספר שיריה שהוציא לאור בימים אלה. הוא אומר שם: "נדמה שניתן להם הזדמנות פז לרחרח במבושיו של הגבר ולהתבשם מתחתוני אשה. זה מה שרצו, להסתאב חזק חזק! חבצלת נמנית עם יצורים רגשיים עדיני נפש, ורק היודע אצילות נפשה וחין ערכה יכול היה להבין מה עבר עליה מאז 'הפירסומים' ומה גודל המשבר שפקדה. אביה והמשפחה היינו עדים למה שהתחולל בקרבה ולייסורי הנפש שפקדוה. חרב לעיה עולמה. היתה שרוייה בליקוי מאורות. עננה ירדה עליה כאילו משמיים ולוותה אותה לכל מקום. בשכבה ובקומה, בלכתה בדרך ובשעת מנוחה, בלילה וביומה. כל נסיונותי להוציאה ממועקת נפשה לא הועילו. אמונתה באדם שבצלם נברא, התנפצה לרסיסים. בתמימותה לא יכלה לשער שהאדם 'רע מנעוריו' ומסוגל לרצוח וחיוכו על שפתיו, לרמוס ערכים מקודשים בנפש חפצה, להתייחד היום עם הדמות 'המתמסרת' בקדושה ובטוהרה מכל הלב, ולמחרת, תוך שיקולים אפלים, להציגה בכל מערומיה בהקשר לדברים שלא בהקשרם. העיקר: ראו איך גבר נערץ במרכז ההתרחשויות. שומו שמיים, מה מסוגל אדם לעשות לחברו, לנערה תמימה. בלב שותת דם אני מציין: אלו שטיפלו בחבצלת - אומר בלשון המעטה ועל דרך הסנגוריה - לא למדו מאמר התנא: 'איזהו חכם? הרואה את הנולד', אלא: עשו כמעשה זמרי וביקשו שכר כפנחס".

ברוח דומה כתב על הספר המשורר נתן זך לפני שבוע (ב"העולם הזה"): "סופר שחצן ומשורר מתנשא, נביא בעיני עצמו, פירסם את מכתביה מתוך תאוות הסנסציה. עכשיו, אחרי התאבדותה, מתפרסמים שיריה - יצירתה האמיתית והמרגשת של חבצלת חבשוש. לכתוב מחדש משהו שקולקל". האב חיים חבשוש אינו נוטר, אינו מאשים. כלומר, לא במילים. "היא נכשלה", הוא אומר, "נכשלה".

פנחס שדה סרב להתראיין ולדבר על חבצלת.

- קראת את ספר שיריה החדש?

פנחס שדה: עדיין לא הספקתי.

- בהקדמה יש ביקורת חריפה על עריכת הספר שלך.

שדה: כן, סיפרו לי. אבל אני מבין שדודה הוא איש קשיש ואינו מבין דבר.

בבית משפחת חבשוש לא הזכירו את שמו של פנחס שדה. אבל השיכחה לא היתה מנת חלקו של אף אחד מבני המשפחה. שלושה חודשים לפני מותה ביקשה חבצלת להתאשפז בבית החולים אברבנאל. במשבר שקדם לאישפוז ניסתה לפגוע בעצמה. חברה לחיים, ניצן לוי, בוגר "בית-צבי", סיפר כיצד שהה במחיצתה כדי לגונן עליה מפני עצמה. בידיה אחזה את הספר "התמסרות". בשבעה ביולי, יום שבת, נפצעה מזכוכית חלון שנופצה והספר נמלא דם. היא מרטה את דפי הספר. כשבוע לאחר מכן קיבלה חופשה מבית החולים והגיעה הביתה. היא ניקתה את הבית ומצאה את הספר המוכתם בדם. בעצת ניצן זרקה את הספר לפח האשפה. הספר, אמר ניצן, ליווה אותה כל השנים הללו.

בראיון ל"העיר" אמר פנחס שדה על "התמסרות": "הספר של חבצלת היה גדול מאוד. זה היה קשה לה, מה את רוצה שאני אבכה על זה? מה את חושבת שאני מלקק דבש יום יום? היה לה רע, היה לה טוב, היו לה חיים משלה". כשנשאל אם היה עורך היום את הספר באופן שונה, ענה: "סיימתי בימים אלה עריכת ספר חדש. בדיוק אותם שיקולים, מה הדבר הנכון שעל פיהם אני חי. על זה אני מוכן ליהרג אם כי אני מעדיף להרוג. אם הברירה להקפיץ מישהו או לקפוץ בעצמי, אני אעדיף להקפיץ".

ולעומתו כתבה חבצלת אליו: "נעשיתי אחרת. נעשיתי בעיני עצמי יותר יפה עכשיו. יותר יפה. יותר מלאה, יפה כמו אהובה. אבל איזה חיים זה אתך כמו רציחה. בקשה. בדם. אני אוהבת את היד שלי שכותבת עכשיו. אי-אפשר להרוג אותי אפילו בתותחים עכשיו. אני לא ניתנת להריגה אני כמעט ואיננה אני כל-כך פנחס הייתי הופכת לעצם התשוקה".

בשבוע האחרון לחייה עסקה בסידורים. חיפשה דירה חדשה, עבודה. ביום שישי הגיעה אל דודה יחיאל. ישבו, דיברו. "אמרתי לה: אני מבטיח לך שנתקן את הדמות שהצטיירה לך. היינו ביחסים טובים מאוד. אני גיליתי הבנה לכל מה שקרה לה. אני זוכר שאמרתי: קרה מקרה, האדם החכם צריך להתגבר. נלמד מהנסיון ונתכנן הלאה. על העניין של פנחס לא דיברה. נצרה לשונה. אבל המכה היתה כזו שלא יכולה היתה לקום ממנה. רציתי שתמצא סיפוק ונחמה במה שכתבה לעצמה. באותם ימים הוצאתי את הכרך הראשון של הספר "משפחת חבשוש". ביקשתי ממנה את שיריה כדי שאפרסמם בכרך השני של המשפחה. אני זוכר שהיא אמרה לי: אבל איך תשים דברי ואותי בין הרבנים אבות המשפחה? עניתי: שירייך הם שיר השירים ואין ספר מקודש מזה. איך יכולתי לשער מה יקרה כעבור שלושה ימים?".

ביום ראשון בשעה שתים-עשרה בצהריים קפץ ניצן לוי לדירתה של חבצלת. התריסים היו מוגפים. הוא נכנס פנימה לרשום לה פתק. בעלת הבית שראתה אותו בדירה שאלה אותו מתי יפנו את חפציה. ניצן חשב ששוב היא מטרידה אותם בעניין הדירה. לפתע שאלה אם אינו יודע מה קרה. לא, הוא לא ידע. היא סיפרה לו. ניצן הלך לאבו-כביר.
מה אתה רוצה? שאלו אותו.
באתי בקשר לבחורה שהגיעה אליכם הבוקר, ענה.
מי? שאלו אותו, הבלונדינית שמתה מסמים?
לא הבלונדינית, אמר.
אהה, אז הפשוטה.
פתחו מגירה. היא שכבה שם על הגב, לבושה לגמרי, שלמה, עיניה עצומות, פניה שקטים יחסית. רק משהו בפנים כאילו נשבר, כאילו פקעת הותרה.

---