הערות פשוטות אחדות שעלו בדעתי בעת הקריאה בשירו של קאטולוס - מי שמקובל, כמדומה, לראותו כגדול משורריה הליריים של רומא - הערות פשוטות אחדות, כאמור, הן מה שאני מתכוון לרשום כאן. ואתחיל מן ההתחלה, מאותו "קאטלוס המסכן, די כבר להשתטות". שורה זו, אף שאין נעדר ממנה אלמנט של אירוניה, יש בה איזו פשטות טראגית, המזכירה במשהו את רוח פסוקיו של קוהלת. באותה פשטות ממשיך קאטולוס להזכיר לעצמו, או הכאב מזכיר לו בעל-כרחו, חזיונות מתוך אושרו שאבד. אפילו אמירתו "אהבת כפי שאיש לא יֹאהב עוד" אינה בהכרח גוזמה אירונית, אלא היא אפשרית כביטוי של אותו כאב. בהמשך מנסה קאטולוס לחזק את עצמו; הוא אפילו מנסה להתלוצץ: בשורה ה-11 הוא מחליט להיות קשוח, ומיד בשורה ה-12 קופץ הוא ומודיע שהוא כבר קשוח. אבל אנו יודעים, והוא יודע שאנו יודעים, כי לבו בוכה. הדבר ברור מתוך צחוקו יותר מאשר אילו היה מודיע לנו שהוא בוכה.
ועכשיו מה. אך בטרם אמשיך, אולי ראוי שאעיר כאן הערת-אגב באשר לזהותה של הנערה אליה פונה קאטולוס בשיר זה כברוב שירי-האהבה האחרים שלו. קאטולוס בחר לכנותה בשם לַסביה, וזאת על שום הערצתו לסאפפו הלסבית, אשר רבים משיריה תרגם. ואולם מי היתה אותה לסביה, זאת לא קל לומר. מקובל לזהותה עם קלודיה מסוימת, אשתו הצעירה של אציל רומאי, שהיתה נואפת נודעת ואף גונתה בפרהסיה על-ידי קיקרו, ולבסוף נחשדה ברצח בעלה. אך מתוך קריאה בשיר לא קל, ואפילו קשה מאוד, לזהות דמות זו עם הנערה שבשיר. הזיהוי, ככל שהוא מקובל על דעת מלומדים, נראה מופרך לאור הכתוב, למשל, בשורות 14-18: הייתכן כי אותה נואפת פעלתנית תהא זהה עם ה"נערה" אשר בלבה מנסה קאטולוס לעורר חשש פן לא יהיה מי שיחזר אחריה, מי שיחמיא לה וינשקנה? לא, יש כאן איזו טעות, ולא טעותו של קאטולוס היא אף לא של קורא השיר, אלא של המלומדים. ואולם, רואה אני כי הארכתי בהערת-אגב זו יותר משנתכוונתי.

ועכשיו מה. עכשיו מנסה קאטולוס, בשורה ה-14 ולאחריה, להתגולל על הנערה במיני טענות שונות ומשונות. הוא אינו יכול לחדול מלקיים עם האהובה האובדת דין-ודברים. בחלל האוויר. בראשו. בשירו. עם זאת, כמובן, הוא עדיין נוצר בלבו תקווה קלושה לפתותה בדברים, להשיבה אליו בדרך כלשהי, בתחנונים, בגידופים, בשעשועים. טענותיו, בין כמאהב ובין כמשורר, אכן הן מחוכמות, ואם לא הרשימו את הנערה הרי הן מרשימות את הקורא, אף כי ספק אם באותה שעה היה בכך כדי לנחם את הטוען. מכל מקום, הוא אינו אומר לנערה משהו כגון: כדאי לך לשוב אלי, כי אני קאטולוס המשורר הגדול שמקומו מובטח לו בהיסטוריה (סגנון כזה לא היה בלתי-נסבל באותה תקופה. די להזכיר את הוראטיוס, הפותח את האודה III 30 באמירה כי תהילתו תאריך ימים יותר מן הפיראמידות וממשיך ומסביר לדורות הבאים מה ראוי להם לחשוב ולומר על אודותיו). לא קאטולוס יודע כי זה לא יעשה רושם על הנערה, שהרי היא לא היתה, כפי שמסתבר מעצם סגנון פנייתו אליה, מטרוניתא אינטלקטואלית, אלא, במידה מסוימת, משהו הקרוי בזמננו ובמקומנו בשם פרֵכה, כמתחייב מן המקור הערבי, אך טעמי ונימוקי עמי לכתוב כפי שכתבתי), ובכך קסמה לו למשורר. ואולם איני יכול להניח הערה אחרונה זו בלי להוסיף עליה מילה או שתיים, ואף כי יהא זה ציטוט של שורת-שיר שלי, בכל זאת לא אמנע מלעשות כן. וזו, אפוא, השורה מתוך השיר "צ'כוסלובקיה", שם מדובר על אודות נערה שנראתה לי בחלום: "איני אומר שלא היתה נערה פשוטה, ועם זה היה בה משהו מיתולוגי". ואולם אשוב אל קאטולוס.

מה, אם כן, הוא אומר לה לנערה? ראשית דבר הוא פותח ואומר לה כי "לא עוד ירדוף, יתחנן". ברם, אמירה זו נאמרת עדיין בשפה רפה, שהרי קאטולוס יודע, והנערה יודעת, והוא יודע שהיא יודעת, כי אם מישהו מצהיר שלא עוד ירדוף ויתחנן יש מקום לחשוד בו שהוא עוד ישוב וירדוף וגם יתחנן; מי שגמר אומר להסתלק פונה ומסתלק ואינו מצהיר הצהרות. ואולם בשורה הבאה מתחיל קאטולוס באותה סדרה של טענות מבריקות, שהראשונה בהן היא כי יצר לה לנערה אם לא יחזרו אחריה. להיות מחוזרת, מבוקשת, זה בוודאי מהותי, ממש חיוני, לנערה, ובלעדי זה "מה טעם נותר לחייך?". אין כוונתו של קאטולוס כמובן, לאיזה טעם אינטלקטואלי, פילוסופי, אלא לטעם-החיים כפי שהוא מובן לה ללסביה בהווייתה הנשית, הנערתית, ה"פרֵחית": מי יבקר אצלך? בחיזוריו של מי תוכלי להתגאות? מי הגבר שיאושש את האני שלך באמירה כי הנך יפה? את מי תאהבי, או, מה שחשוב לך אולי אף יותר מזה: למי, יגידו, הנך שייכת? כי אם אינך נערתו או אשתו של איש, הרי כמוך כמעט כאין, ומי כמוך יודעת זאת, או על-כל-פנים סבורה כך. יתר-על-כן, בכך תעוררי את קנאת חברותיך, והרי מעט הם הדברים החשובים בעיניך יותר מזה. כאלפיים שנה אחרי קאטולוס, על חוף אחר של הים התיכון, כתב משורר אחר, טשרניחובסקי, באלאדה בשם: "בת הרב ואמה". הבת והאם מתווכחות. הבת טוענת בזכותו של אביר גוי המחזר אחריה, ובהשתדלותה לשכנע את האם היא מעלה טענות אשר, לדעתה, חזקות הן כל אחת מקודמתה. בתחילה היא מצטטת את דברי האביר בגנות עם-ישראל, אך עניין זה הוא כנראה מופשט מדי בעיני הנערה ואינו אלא הראשון והדל שבנימוקיה. אחרי-כן היא מתארת את אהבתו של המחזר אשר "אינו אוכל, אינו ישן". ואולם גם יסורי-נפשו של הבחור אינם הנימוק העיקרי שבאמתחת בת הרב, ובעצם אינם מרשימים ביותר אף אותה עצמה. את העיקר היא שומרת לסוף: "אמי, אמי! אומר הוא לי: יַרבה רקמה ושש, יתלה עלי רביד זהב - תאכלן קנאה כאש". שהקנאה תאכל את חברותיה, זה נראה לה כארגומנט שאין לעמוד בפניו, המצדיק אפילו שמד. כאן אף האם, אשת רב בישראל, אינה חולקת עליה לעצם העניין; היא רק טוענת בפסימיות שהאביר-הגוי עתיד להפקיר את הנערה ו"יסתכל מן הגזוזטרה" בשעה שיזרקוה למדורת האש. ואולם אשוב אל קאטולוס. לבסוף, בסיום דבריו, הוא מוסיף עוד קצת טענות שעל גבול הרצינות וההיתול, טענות שיסודן בזיכרונות העבר הקרוב שעבר ואינו עוד: שפתי מי תנשקי, שפתיו של מי תנשכי, חתלתולה מרושעת ויקרה שכמותך? וכשהוא נזכר באותן נשיקות ונשיכות הריהו מוכרח לשוב מיד ולשנן לעצמו: אמץ לבך, קאטולוס, אמץ לבך. האם הוא מתלוצץ? האם אינו מתלוצץ? לך תדע.

מה שמקסים כה בשיר זה הוא שקאטולוס, גם בכאב-לבו האמיתי, נשאר כל-כך רומאי, נשאר מודע למידתם של הדברים כפי שהם מחוץ לגבולות כאבו, והוא מסוגל לדבר אל לסביה לא בלשונו שלו אלה בלשונה ובמושגיה שלה. הרומאי הוא אמנם אף-פעם - כמעט אף-פעם - לא יותר ממה שהוא, אך הוא גם אף-פעם (עד בוא שקיעתה ונפילתה של רומא) לא פחות ממה שהוא, ובכך עוצמתו. בכך, בהיותו "לא פחות ממה שהוא", די כדי לשלוט בעולם: כי אותם רגעי החולשה והשבירה של ה"הֵיות פחות" הם הרגעים שבהם מתרחש כישלונו של האדם.

עם זאת, למען האמת, צריך להוסיף כי אותם רגעים שבהם קורסת הקיסרות, הם גם הרגעים שבהם נולדת הדת, מה שמביא לידי כך שכאלף ושלוש-מאות שנה לאחר מות קאטולוס ולסביה, הנערה הפשוטה שעליה כתב את שירת-האהבה הריאלית שלו, נולד על אדמת אותה ארץ משורר אחר, והלה כתב שירת-אהבה אחרת, אשר בה העלה נערה פשוטה אחרת, ביאטריצ'ה שמה, אל העליון שברקיעים, הרקיע התשיעי, ושם קבע אותה כהוויה קורנת אור בתוך ים אין-סופי של אור.

---

אין זאת אלא שלאחר מאה שנה עדיין נותר החדר כפי שהיה, כי הנה כך מתאר אותו מישהו אשר ביקר בו לא מכבר: החדר מצוי בקומה השנייה של בית מוקף עצים, באחד מרחובותיה העיקריים של העיירה אמהרסט שבמאסאצ'וסטס. הוא מרווח, מוצף אור שמש. וילונות לבנים. שולחן קטן, עם מגֵרה אחת.
בחדר זה התגוררה אמילי דיקינסון במשך חמישים ושש שנות חייה, ורוב הזמן שהתה בו. כאן כתבה כאלף ושמונה-מאות שירים, במחברות שנמצאו לאחר מותה. בעודה בחיים נדפסו שבעה מהם, מן הפחותים, שנמצאו ראויים לדפוס על-פי הבנתם של כמה אנשי-רוח. נוסף על כתיבת שירים הצטיינה אמילי באפיית-לחם, רקיחת ריבות וגידול פרחים בחממה. שערה אדמדם-ערמוני היה ועיניה חומות, לבושה תמיד לבן, ובכתובים שונים, כגון באנציקלופדיה בריטניקה, היא מתוארת כ-Plain, דהיינו "פשוטת מראה" או אפילו "דלת תואר". ואולם, מתוך הסתכלות בתמונת-הדיוקן שנותרה ממנה היא נראית לי כבחורה ממש מתוקה.
בסגנונה יש איזה דיוק סהרורי, כדיוק אשר, לפי מה שמספרים יודעי-דבר, בהליכתו ובמעשיו של סהרורי (חשבתי אפילו לכתוב "דיוק פראי"). אין באותה סהרוריות כלום מן המתחכם והתיאטראלי, דבר שאפילו מיטב הכתיבה הסוריאליסטית - לורקה, למשל - לא תמיד נקי מהם. אמילי דיקינסון טהורה לגמרי. הרי לא היה לה שום קהל, ומה אפוא יכול היה להיות עבורה פיתוי לתאיטראליות. היא שוחחה רק עם חייה שלה, ולשון השיחה הזאת אין דומה לה אצל שום משורר אחר.

כפור-החורף הבא על פרחי-השדה הוא "הרוצח הבלונדי"; תקווה היא "הדבר עם הנוצות" היושב בתוך הנפש "ומזמר את הלחן בלי המלים"; ובאשר לנפש, הנה זו יש לה "רגעיה החבושים" (רגעים בהם היא כרוכה בתחבושות Bandaged moments), ולעומתם, בעקבותיהם, רגעים בהם היא "רוקדת כמו פצצה"; ושוב, באשר לאותה נפש - והמדובר הוא בנפשה של אמילי דיקינסון - הנה בשיר הנוכחי, לאחר שזו בחרה לה את "חֶברתה", היא נסגרת "כמו אבן". ומה כבר יכול להיות סגור יותר מאבן. אך אלה ציטוטים מקריים, ואילו בהערה זו על אודות השיר "הנפש בוחרת לה את חברתה", רציתי לכתוב משהו אחר.

רציתי לכתוב על נושא הבחירה אצל אמילי דיקינסון. ההשקפה המקובלת היא, כי סיבת הסתגרותה ופרישותה היתה אהבה נכזבת. זהותו של הגבר שנויה במחלוקת, ויש כמה מועמדים לכהונה זו: כומר, עורך כתב-עת, אולי גם שלישי. על אודות זאת רציתי להעיר הערה פשוטה, והיא, כי למרות שהאהבה נחשבת מאורע כה גורלי בחייה של אמילי דיקינסון הנה הנושא כשלעצמו אינו בא לביטוי בשיריה, אף כי נושא זה היה, כמובן, הרווח ביותר בשירת תקופתה. רק קומץ מתוך אותם אלף ושמונה-מאות שירים מתייחס בצורה כלשהי לנושא (המילה "אהבה" כמעט ואינה נזכרת, ומכל מקום אינה מופנית כלפי אישיות כלשהי), והשיר על בחירתה החד-פעמית של הנפש ועל הגפת הדלת ו"סגירת השסתומים" אחרי-כן (במקור נאמר על אותם שסתומים: "The valves of her attention", מה שאפשר לתרגם כ"שסתומי תשומת-לבה", אך הואיל ומופרך לייחס לנפש לב או תשומת-לב, תרגמתי כפי שתרגמתי) הוא מן הבודדים שייתכן לראותם, ומכל-מקום מקובל לראותם, כמתייחסים לנושא.

מי יתיימר לרדת לנבכי-לב, אך אולי ההסבר לתופעה המתוארת הוא זה: אפשר כי חייה של אמילי דיקינסון לא סבבו כלל ועיקר על איזה ציר סנטימנטאלי, ולא ברנש פלוני כלשהו הטביע חותם כה מוחלט עליהם, כמקובל להאמין. אמילי דיקינסון נולדה אל תוך נסיבות, שבהן לא יכלה גאוניותה להיות מובנת (מה שאכן הוכח באורח טראגי וגרוטסקי כאחד), וגרוע מזה, גאוניות זו לא יכלה אפילו להתממש, אלא אם כן באורח-חיים אחד ויחיד. אמילי דיקינסון, בהיותה אשה, לא יכלה ללכת בדרכו של פּוֹ, גאון אמריקאי אחר אשר חי חיי נדודים ותלאות, והיא גם לא יכלה להסכים, למרות חיבתה לרקיחת ריבות, לחיות כעקרת-בית קטנה ההולכת ומיטמטמת בצל כנפיו המרוטות של בעלה. וכך בחרה כפי שבחרה, כאשר הברירה היתה לבחור כך ולהיות מה שהיא או לבחור אחרת ולא להיות מה שהיא. היא בחרה אפוא (באומץ-לב שכדוגמתו מוצאים בטראגדיות יווניות, במקרה אנטיגונה, למשל) לחיות בעולם הזה לא בעמדה של כוח, שהיא עמדה קלה, אלא בעמדה של חולשה, שהיא עמדה קשה אשר רק אישיות חזקה מאוד מסוגלת לעמוד בה. היא קיבלה על עצמה להיות "הרווקה של המשפחה", "הדודה המזדקנת", ועם זאת לדעת (מה שאנו יודעים עכשיו) כי היא, כן, היא אמילי דיקינסון. במלה אחת, היא בחרה להיות נזירה. אוסיף גם ואומר כי היא היתה קדושה. אמנם דומני כי רק לאפיפיור שמורה הזכות להעניק תואר זה, אך אני הרשיתי זאת לעצמי ביחס לאמילי דיקינסון כי אני מאוהב בה.

אפשר אפוא כי הבחירה שעליה מדובר בשיר "הנפש הבוחרת", ובכמה שירים אחרים, היא הבחירה שבחרה אמילי בגורלה, ב"רוב האלוהי" שלה ("אדם אחד ואלוהים עמו מהווים רוב", פתגם זה היה אולי ידוע לה, ואולי הוא מקור הביטוי שבשיר), באותו חדר פינתי שבקומה השנייה, עם הווילונות הלבנים והשולחן בעל המגֵרה האחת. בחדר זה היתה יושבת, אפוא, אלא אם כן יצאה לנסיעות קצרות, או אל חממת-הפרחים, או אל המטבח. אל המטבח, אגב, לא היתה סרה רק לשם עסקי תנור וכיריים; שנים לאחר מותה סיפר מישהו: "היא היתה רגילה לעמוד כבאיזו התפשטות-הגשמיות, כמו מאזינה למשהו חרישי ורחוק, מאוד… אנו, הילדים, היינו רואים אותה תכופות בשעת שקיעת החמה כשהיא עומדת ליד חלון המטבח, מציצה דרך עלוות האילנות בשמי המערב…". ומשם, מן החדר ההוא, פרשה את ממשלתה הלא-נראית, הבלתי-ידועה, על מחוזות רחוקים של הנפש, של הנוף, של טבע העצמים, של חקרי הגורל, של צמחייה, של תאולוגיה, של מלים אשר לא שורטטו על שום מפה שירית קודם לכן.

במובן מסוים זאת היא אהבה - כוונתי לומר, במובן זה שיריה של אמילי דיקינסון הם בעצם כולם שירי אהבה. כי אפשר, אכן אפשרות זו קשה להוכיח במלים שכלתניות, שהגאון הוא מי שאהבתו נתונה לכל היקום כולו, מי שקשור במידה שווה עם הכל ואינו יכול לוותר על חלק מן הדברים תמורת זולתם, אפשר שהגאון הוא מי שבא באיזו ברית-נישואין מסתורית עם העולם כולו, עם הנופים והמראות, העצמים, המלים, החלומות, הכאבים, השמחות. לפני שנים אחדות, בשעה קשה בחיי, נזדמן לי שיר של גתה, שם נאמר: "את הכל מעניקים האלים, האין-סופיים, לאהוביהם עד תום. את כל השמחות, האין-סופיות, את כל הכאבים, האין-סופיים, עד תום". הייתי אומר אפוא שלהיות גאון משמעו להיות אהוב-האל, ואם מתת-האל היא כפי שתוארה לעיל, הרי אי-אפשר להתחמק מלקבלה, ואי-אפשר לדחות חלק ממנה.

תוהה אני, אפוא, אם אכן חייתה ומתה אמילי דיקינסון כרווקה, כפי שמקובל לחשוב. לי נראה כאפשרי שהיא נישאה בגיל צעיר לחתן אשר בו בחרה נפשה - וחתן זה היה העולם. זה היה "הרוב האלוהי" שלה שעליו "לא הוסיפה", שעליו אי-אפשר להוסיף. הנישואין הללו נערכו בסתר ונשמרו בסוד אשר לא נתגלה אלא לאחר מותה, כשנפתחו מחברות השירים.

---

על נסיבות כתיבתו של השיר איני יודע מאומה. כוונתי לנסיבות הנפשיות, לסיפור יצירתו. ואולם, תוך שנמשכתי לשוב ולקרוא את השיר המוזר והיפהפה, עלה בדעתי כי אפשר והוא נכתב על יסוד חלום. שירים שיסודם בחלום הם חזון נפרץ למדי, אני עצמי כתבתי שירים אחדים כאלה, אך אצל טשרניחובסקי ובני-דורו כמעט ואין למצאם, למעשה, איני נזכר עתה אף בשיר אחד ויחיד כזה. אכן שנים אחדות לפני "ויהי בישורון מלך" כתב טשרניחובסקי שיר הפותח במלים "אני בחלומי ראיתי הים הנהדר ורחב הידיים", ומתוך תיאור הים כ"עוטה חשֵכים וערפל" נראה כי היה זה חלום אמיתי, אך בהמשך זונח המשורר את מקור השראתו זה ועובר לרטוריקה. קולרידג', מחברו של "קוּבלה חאן", השיר אשר לא רק נתחבר על יסוד חלום אלא, לפי עדות המשורר, נתחבר בחלום ממש, היה אולי מעיר לו כי טעה בעשותו כך. ואולם באשר ל"ויהי בישורון מלך".

לכאורה דומה שהשיר מתייחס, במידת-מה, לאותם שירים של טשרניחובסקי שגיבורם הוא שאול המלך, אהובו. ואולם אין זה כך. אכן נלחם שאול בפלשתים וגם נפל, אך הוא לא היה זקן במותו, וגם סיפור הנערה אין לו, כמובן, מקור בכתובים. לא היה, אפוא, מלך כזה בישורון. ואם לא גרעין היסטורי כלשהו, מה יכול היה להיות, אם כן, מקור השראתו של השיר? מה שהעלה בדעתי את ההרהור כי שיר זה אולי הוא שיר-חלום היא המילה הפותחת את הבית החמישי: "במורד". בבית הקודם נאמר כי "הפלישתי אז בהר". דרכו של המלך צריכה היתה אפוא להיות, על-פי ההגיון, "במעלה"; אך הוא הלך במורד. משום-מה נטלתי לידי את מילון התנ"ך של שטיינברג, אשר הופיע שנים אחדות לפני כתיבת השיר, ומצאתי בו הגדרה מעניינת, מנוסחת באיזו פשטות, ראשונית, של מושג הירידה: "כל תנועה טבעית או מוסרית מלמעלה למטה". טבעית או מוסרית. בחלום, אשר בו נחשפת במידת-מה ראשוניותם של הדברים, באה לביטוי הזהות שבין "התנועה הטבעית" ו"התנועה המוסרית", בין הפיסי והנפשי, בין המילה והמהות. הואיל והמלך הולך אל אובדנו, הרי שהליכתו היא בהכרח במורד, תהומה.

במהלך השיר מופיעות שוב ושוב תמונות כגון זו, מופיעות בלי שהופעתן צפויה מבחינה הגיונית, מוארות כמו על-ידי ברק פתאומי וחוזרות ונעלמות. בבית הראשון מופיע איזה מלך, שהווייתו אינה היסטורית, אולי אפילו לא אישית: אולי אין הוא אלא איזו הוויה של אהבה, של כאב, של הזדהרות, של גורל. באותו בית מבזיקה לכהרף-עין אספה של "ראשי עם", ומבזיקה ונעלמת תמונת המלך ה"מחזיק שלח על הר נשפה ורם". בשני הבתים הבאים מתגלה איזו הוויה של "שפחות רבות", של חמדת-נשים שופעת, ומתוכה מתייחדת אחת ש"כולה נוי": כלילת יופי, "גזרתה חשוּקים, עיניה נוטפות אור". נוטפות אור! שפחה זו היא, כמובן, יותר אלילה מאשר שפחה. ואולם "לא היו לה תמרוקים". הכיצד זה לא יהיו לאהובת-המלך תמרוקים כלשהם, ואפילו בוחרת היא שלא להשתמש בם? רק איזה היגיון-של-חלום עשוי לחסר ממנה את תמרוקיה. אחרי-כן מופיע פתאום "הפלשתי". הוא אינו בא מן הטריטוריה הריאלית שלו, מן החוף, מן השפלה, אלא מופיע על ההר, מלמעלה, כעוף טרף, כענן שחור. המלך, בפסוק הלקוח פתאום מסיפור אחר, מסיפור-חייו של אברהם, "מריק את חניכיו" ויוצא לקראת הצר. יציאה זו אל המוות בידי פלשתים מקרבת את המלך הזה אל שאול, מה שמתבקש אצל טשרניחובסקי, ואולם זקנותו של המלך ביחס לנערה מקרבת אותו אל דוד: דמות זו, עם היותה כה מוחשית, היא אפוא מעורפלת בערפול האופייני לדמויות של חלום, היא מה שהיא ומשהו אחר בעת ובעונה אחת. היא כמעט דבר והיפוכו, אלא שבחלום דבר והיפוכו אינם כה רחוקים זה מזה, שאול ודוד אינם, ככלות הכל, כה שונים זה מזה. ובכן הולך המלך במורד לקראת אובדנו הממתין לו על ההר. נץ מופיע, ונעלם. המלך "צועד על פי בור". מה לו לבור בלב הנוף? אלא אם כן, כמובן, זו הזהות בין "הטבעי" וה"מוסרי", הפיסי והנפשי, הטופוגראפיה והגורל.
אימה חשכה גלומה בבור זה, בתהום זו. אך עתה, בעוד החשכה הולכת ואופפת אותו, רואה המלך "עיני אור". אור זה, הקורן עליו מעיניה של האהובה, הוא אור של התגלות.

לפני שנים רבות ראיתי בחלום לרגע קצר אור כגון זה בעיניה של אהובה, ואף כי סיפרתי על כך בספר, הנה לא היתה לי שום יכולת להביע במילים את האור ההוא. ואולם הוא לא כבה בנפשי, אינו נפרד מגורל חיי, ודומני שאני יודע אל מה התכוון המשורר, אף כי גם הוא אינו יכול כנראה לומר על כך יותר מאשר שתי מילים שכשלעצמן אינן אלא צנועות למדי - "עיני אור". וכאן מגיעים לקצם השיר, הסיפור, החלום. החלום חלף כחלום, אין עוד להחזיר את גלגל-הזמן אחורנית, הכל אבד, רק נושא האהובה נותר, אור עיניה, האור. וכך, למרות הכל, הסיום הוא סיום של התעלות, של הארה. לא ביאוש מת המלך אלא באהבה, כנאמר במלות-הסיום הנהדרות: "הוא ידע כי לא ישוב בדרך-הלך בה, כי זקן באהבתו די צעיר למות בה".

לומר, כי זו הבאלאדה היפה ביותר בשירה העברית, זו אמירה צנועה. נראה לי כי זה אחד השירים בעלי המהות הדתית ביותר (אולי דתיות פאגאנית) אשר נכתבו בשפה זו.

ועכשיו, לאחר כתיבת המלים האחרונות, אני נזכר. ולאחר שנים כה רבות, תועפות של זמן. ילד קטן הייתי אז, בכיתה בי"ת או גימ"ל, ופעם הופיע בבית-ספרנו הרופא העירוני, דוקטור טשרניחובסקי. אחד הילדים אמר כי האיש הוא משורר, אך זה היה רחוק מהשכלתי. ואולם חזותו היתה מושכת עין; רעמת התלתלים. השפם העב. תתליו כבר היו אפורים. היה זה, כפי שאני יודע עתה, שנים אחדות לפני מותו. נקראנו לבדיקה. כשנכנסנו, כחצי-תריסר דרדקים, ועמדנו לפניו, ציווה עלינו להתפשט. בהיסוס פשטתי את חולצתי וגופייתי, אך נכלמתי מלהמשיך הלאה. הוא הבחין בכך, ובהביטו בי במבט מבודח אמר: "אין לך להתבייש בפני, הלא אני בודק גם ילדות, ואף הן מתפשטות". גילוי זה שיצא מפיו נשמע באוזני כדבר בל יאומן, מרעיד יסודות ארץ. כהזוי עשיתי כאשר צוּויתי וקרבתי אליו, לפי רמיזתו. ואז הקיש באצבעו פעמיים או שלוש על חזי, כאילו היתה זו דלת קטנה.

---