|
בהיות החיים לאמנות, אין הם עוד מה שהם בעיננו. הם כמעט מה שהם בעיני אלוה / מאת פנחס שדה
מתוך ההכרחיות של הרגע
לפני כחמש שנים, מתוך ההכרחיות של הרגע, כתבתי את המשפט הבא, והוא נדפס אז לראשונה בעצם המקום הזה בו נדפסות עתה מלים אלה: "אל תצפה שאלוהים יעזור לך כפי שאתה רוצה. הוא עוזר, לפעמים, אבל בדרכו שלו".
את השאר על אודות כך כתבתי בספר. מאז עברו רגעים רבים, רבים מאוד. עתה, ואף הפעם מתוך ההכרחיות של הרגע, ברצוני לכתוב את המשפט הבא: אף כי מקובל על הבריות לומר שהאור נראה בקצה המינהרה, לא כן הוא, אלא, כדרך שייארע לנוסע ברכבת, לפתע, בלי אשר ציפה ופילל, מגיח הוא מחשכת המינהרה וכל האור כולו בא עליו בבת אחת. לחם, גבינה ושתיקה כי לודויג ויטגנשטיין, גם בהיותו פרופסור לפילוסופיה בקמברידג', היה מתגורר בדד בחדר צנוע, כמעט דל, זאת ידעתי, אך כאשר למדתי לדעת, מתוך קריאה מקרית במקום כלשהו, כי היה ניזון יום יום בלחם וגבינה (הוא העיר פעם כי "לא איכפת לי מה שאני אוכל, ובלבד שיהא זה תמיד אותו דבר"), עוד רבתה, בדרך הטבע, חיבתי אליו. ואולם באשר לפילוסופיה. ויטגנשטיין היה, כך אפשר לומר (אף כי הוא עצמו אמר כי רעיונותיו מפורשים שלא כהלכה) אבי האסכולות הפילוסופיות הרווחות כיום בעולם האקדמאי, דהיינו אלה העוסקות בלשון, בסמאנטיקה, בתרגילי תחביר, בניתוח הגיוני של ההגיון את עצמו. במלים פשוטות (הוא עצמו, שלא כתלמידיו, השתדל לנקוט מלים פשוטות), הפילוסופיה, או מה שמתקרא כיום בשם זה, הפכה מעיסוק במהויות לעיסוק במלים. היא איבדה את אמונתה באפשרות של מגע עם מהות הדברים עצמם (וכרגיל אצל מי שאיבד אמונתו היא אף חורצת לשון כלפי אותה אמונה-לשעבר, דהיינו הפילוסופיה המיטאפיסית, ורואה בה כמעט מעשה-ילדות), ואינה מותירה לעצמה אלא את המגע עם המלים המתארות את הדברים, או מגדירות אותן. אם לחזור אל ויטגנשטיין ולנסח את אמירתו ניסוח תיאולוגי, ניסוח אשר לא הוא ניסח אותו, הרי זה כאילו אמר: אלוהים אינו מדבר אלינו, כפי שאולי דיבר פעם אל איוב מתוך הסערה. החיים אינם מדברים אלינו. אין טעם להטות אוזן עד אין סוף. מסביב לנו שתיקה גמורה. הבה נעסוק איפוא במלים האנושיות שלנו. זה מה שיש. ואולם לא כך. אלוהים כן מדבר אלינו. הוא מדבר באמצעות החיים. והחיים אכן מדברים אלינו, ולא באמצעות מלים. החיים מדברים באמצעות החיים. מה שנותר איפוא הוא להאזין להם. פעם זה קול מתוך סערה, כפי ששמע איוב. פעם זו הודעה על בנך שנהרג במלחמה, או אשת-נעוריך אשר אבדה לך. פעם זו אהבה, ופעם אחרת כאב ועלטה חשכה. פעם זה רגע חסד והארה, פעם אחרת זה נהר מים רבים בנסיעתך בארץ רחוקה, הררי-שלג נישאים, עץ, מוסיקה, חלום ממעמקים. ופעם זה אפילו כסא קש צהוב, פשוט ודל. כן, אותו איש שהביט, לפני כתשעים-וחמש שנה, בכסא הצהוב ההוא והעלה את תמונתו על בד, החיים דיברו אליו, ברגע המסויים, באמצעות הכסא. הנה כי כן, החיים מדברים אלינו. ולהבין את החיים אפשר, אולי, אם אכן אפשר, רק דרך החיים. "אם רק בחיים האלה" בעודי נער קראתי את מלותיו של פאולוס באיגרתו הראשונה אל הקורינתיים, והן לא נמחו מזכרוני: "איך יאמרו אנשים מכם כי תקומה למתים אין? ואם אין תקומה למתים, גם המשיח לא קם. ואם לא קם המשיח, אז הבל קריאתו והבל גם אמונתכם... אם רק בחיים האלה שמנו מחסנו במשיח - אז עניים מרודים אנחנו מכל אדם!" פאולוס היה, כמובן, איש משכיל, והוא הבין כי יש מקום לספקנות, ואולם אם מחמת ספק אין אנו מאמינים אלא במשיח שמת ונמק בקברו, אויה, מה גדול ומוחלט אז יאושנו, אנו אבודים. וכך הדבר באשר לאמונה באמנות: בכוחה, בנצחיותה, בעליונותה, במהותה המשיחית. האמנות כמשהו היולי, ראשוני, מוסרי מעל לכל מוסר, דתי יותר מכל דת מקובלת. האמנות כמאמץ הגדול ביותר לבטא את חידתיות הקיום. האמנות כהכרח מיטאפיסי. האמנות כפי שהבינוה בטהובן בשבתו בדד בחדרו על דפי הרביעיות האחרונות שלו, ואן-גוך בעמדו בשדה עם כן-הציור מול הברושים הנסערים. על כן חרפה ופשע הם לתלות את האמנות כסרח-עודף במשהו אחר, בציבור, בדעת-קהל, באסכולה, בחברותא, בנושא פוליטי, בהסכמת הכלל, באומה עצמה כי יש בכך משום חוסר אמונה, או לפחות קטנות אמונה. ואז, אם אנו עובדים את האמנות אבל איננו מאמינים בה, אנו אבודים. פוליטיקה, שירה פוליטיקה היא התבטאות של כוח, ואין לה שום מובן אחר. פוליטיקה היא שלטון, כסף, תחבולות, טנקים. ברמותיה הגבוהות (אלכסנדר, נפוליאון) זו אמנות הכוח, ברמותיה הנמוכות (שרים, עסקנים) זו מלאכת הכוח, לשיר על פוליטיקה, לגבב עליה מלים, להזדנב בשוליה, זה מופרך, עלוב. שירה היא כוח מסוג אחר, עם מציאות אחרת משלה. שירה היא כתיבתו של המשורר על עצמו ומתוך כך על עולם ומלואו. כך אף לגבי המשורר האפי, הקלאסי: העולם שבשירת הומרוס הוא עולם שבקרבו, - וכי איזה קיום יש לאודיסאוס ואכילס זולת אשר במלים של הומרוס? קירקגור כותב במסתו על אברהם כי המשורר נחות מן הגיבור וכי אין ייעודו אלא להלל את הלז. אלה דברי הבל, שנכתבו בשעה של נמיכות-רוח. כשכתב קירקגור על אברהם, על עצמו כתב, הוא עצמו היה הגיבור. קרבנו של קרקגור גדול היה מקרבנו של אברהם, הואיל ויצחק הושב לו לאברהם ברגע האחרון ואילו אבידתו של קירקגור את רגינה אולסן היתה אבידה לנצח נצחים. אינני אומר, איפוא, כי אין זה יאה לפוליטיקאי לעסוק בפוליטיקה, או כי עיסוקו זה טפל הוא. לא כן, שהרי זו מלאכתו, וכפי שאין לומר לחייט שמלאכתו אינה מלאכה, ואין לומר כך לשען, לקברן או למגדל-דבורים, כך אין לומר זאת לפוליטיקאי. מה שאין כן באשר למי שעיסוקו באותו עיסוק נכבד ונשגב שעסקו בו הומרוס, שקספיר וגיתה, - גיתה, שישב וכתב בנחת את האידיליה "הרמן ודורותיאה" בשעה שתותחי נפוליאון רעמו בקרבת-מקום על אדמת מולדתו. לא יאה הוא שהלה יתרוצץ ככלבלב בשולי הפוליטיקה, מצפה לאי-אלה עצמות קטנות שתושלכנה אליו. בלילה, בשדה התעופה איני יודע אם אפשר לסכם את מחשבתו של שפינוזה באמירה כי "לטבע אין כוונות", ואולם במלים אלה, על-כל-פנים, נקט פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטה העברית, בשיחה חטופה עת נזדמנו שנינו, לא מכבר, בחצות לילה, לשדה-התעופה של לוד. אני הייתי אז בדרכי לאירופה, והוא בא ללוות את בתו הנערה בדרכה לאירופה אף היא. והנה, כאשר אינה לנו המקרה להפגש באותו מקום, ואנו לא נפגשנו לפנים אלא פעם אחת לפני שנים רבות ונשכחות, וידע אותי עם בתו באמרו: הנה האיש אשר את ספרו קניתי לך היום כמתנת-נסיעה. אחרי-כן, בעוד הנערה, אשר באה גם בלווית להקה לא קטנה של מחזרים שהיו עסוקים באכילה כריכים ואשר בחביבותם ביקשו לחלוק עמי, נפנתה לענייניה, נכנסנו האב ואני לאותה שיחה חטופה. שאלתיו לדעתו, האם אך צירוף-מקרים גרידא הוא שהתרחש בעניין הספר והפגישה, צירוף-מקרים אשר אמנם ייארע לעתים אך אינו דבר יום ביומו, או שמא יש במקרים כגון אלה דבר-מה נוסף, איזה קישור פנימי נסתר מהבנתנו. אינני יודע, ענה, והוסיף: אבל שפינוזה אמר כי לטבע, או בטבע, אין כוונות כלשהן. אמירה זו התמיהתני. האפשר, תמהתי, כי אכן אמר שפינוזה שלטבע אין כוונות? והלוא זה דומה לחלוטין לכך שהיה אומר, למשל, כי הטבע כולו מלא וממולא כוונות. שהרי בשני המקרים מתיימר בן-אנוש לדעת מה או מה לא צפון וגנוז בחובו הנעלם של הטבע, ואף זאת, שאם נניח כי אכן הטבע נקי מכל שמץ של כוונה, וזו רק הנחה שכלית שאין עליה עדות כלשהי, הרי היותו כך היא עצמה מיוסדת, אם אפשר לומר כן, על , איזו כוונה ראשונית, בראשיתית, - הכוונה שלא להתערב לחלוטין בחיי בני-האדם, מעשיהם וקורותיהם, ולהניחם לנפשם בתוך יקום אינסופי סתמי. ואולם כאן הגיעה שיחתנו החטופה, שניעורה בעקבות אותו צירוף-מקרים פעוט, לקיצה, כי בחוץ, על המטלול תחת שמי הלילה, כבר היה ממתין המטוס. פתיחת דלת בלילה במשך ימים אחדים, בעקבות שנתבקשתי לא מכבר ע"י עורכת של כתב-עת ספרותי לכתוב משהו על אודות אורי צבי גרינברג, מהרהר הייתי באיש וביצירתו, ואולם הקושי הגדול ביותר שלי, קושי אשר לא שיערתיו מראש ואשר עורר בי ממש תמיהה, היה עצם הקושי לכתוב עליו. לא היה קשה לי, ואף נעים היה לכתוב על הוקרתי אותו מנעורי. אף לא היה קושי מיוחד ליטול קצת שירים שלו ולדבר בם בלשון-לימודים, מוטיבים, מטאפורות, וכיו"ב. גם לא קשה היה לשאת דברים על היותו משורר האומה והמלכות וכו'. ואולם דעתי, בשבתי אז בחדרי, נתונה היתה לעניין אחר. עת מה קודם לכן סחה לי אשה אחת שננטשה על-ידי מאהבה כי מדי לילה, בשובה אל חדרה הריק, אומרת היא עם פתיחת הדלת: שלום, חדר. ובוכה. השאלה שטרדה את דעתי, ואשר לא עלה בידי למצוא לה מענה, ואשר על כן לא יכולתי לבסוף להיענות לבקשה שנתבקשתי היתה מה - מה באמת - היה א.צ. גרינברג אומר אל עצמו, על-כל-פנים בשנותיו המאוחרות, כשהיה פותח את דלת חדרו בלילה. הקושי שלי לכתוב על א.צ. גרינברג היה הקושי להבינו, ואמרתי בלבי כי חלילה לי שאעשה לו מה שעושים לי, לכתוב עליו בלי להבינו. כאשר ביאליק אומר: "צנח לו זלזל על גדר וינום - / כה ישן אנכי", אין לי ספק שאני מבין מה הוא אומר. כאשר טשרניחונסקי אומר: "אל היער! לו, סוד ורמזים ורזי-רזים / פינות חושך, צריחות זרות, סבך שורשים נאחזים", הריני מבין בבירור מה הוא אומר. גם מרחקי זמן ומקום אינם מפריעים בעדי, כשלעצמם. יכול אני להבין את הלדרלין, באמרו: "עם אגסים צהובים / ושיפעת ורדי-בר / תלויה הארץ באגם", או את לי טי פו באמרו: "הסתכלו למטה: לאור הסהר, כרוח בלהות, / קוף רץ בין הקברים! / התשמעו את יללתו? הוא מילל / אל תוך הריח המתוק של החיים". אמירות אלה יכול אני להבין מתוך חיי שלי, מתוך ימי ולילותי. לעומת זאת התקשיתי מאוד, אף כי באמת השתדלתי, להבין מה אומר גרינברג, בשיר ארוך שנכתב שנים אחדות לפני מותו ("זמר הכבוד לא ידום", 1973), בפנותו במלים אלה אל האלוהים: "אבי עליון השקף עלי למטה: / ממעונה אלוהי קדם, בטרם מתפשטים פה / בחירי עמי ממדי קרב שלהם ונטשו נופים: / סיני בהוד גונים, בארות נפט גדות חופים - -". כלומר, בטרם מפנה צה"ל את שדה-הנפט של אבו-רודס. בכל הכנות והענווה, מה יכלו לומר לי מלים אלה, ומה גם בהיאמרן סמוך לצאתו של האיש מארץ החיים הזאת? מה הן יכלו לומר לי כאשר ישבתי באותה שעה בחדר, מול החלון אשר מחוצה לו נראה חלל חשוך, אורות בודדים במרחק, כוכבים אדרים, יקום של אינסופיות וחידה. * "בליל גשם בירושלים". שיר של א.צ. גרינברג משנת 1954. "עצי מעט בחצר הומים כעצי יער". היער הוא כמובן יער אירופי, עולם אהבתו הראשונה של המשורר, לא יער ירושלמי מעשה-ידי מחלקת הייעור. בשמים, כמתואר בשיר, עננים. ברקים ורעמים. המשורר בחדרו. ילדיו נמים במיטותיהם. פתאום הרהור: "אם אל יצוני כעת כשציוה / לאבי הקדמון - אציית בודאי". מה גדול היה המרחק שאליו חש צורך לברוח ולהתרחק מן הכל אם הרהור כזה עלה ממצולות נפשו. הכסא הצהוב בשיחה עם גברת אנגליה כלשהי, מן הסתם עתונאית ("העניק ראיון", כך, אם איני טועה, נקרא הדבר בלשון-העתונים), שיחה אשר נזדמן לי להעיף בה מבט לאחר שתורגמה לעברית ונדפסה בכתב-עת ספרותי מקומי, נשאל הסופר מילאן קונדרה: "האם חיים עתירי-נסיון הופכים את ספריך לאוטוביוגרפיים?" ותשובתו: "שום דמות בספרי אינה דיוקן עצמי ואין שום דמות בספרי שהיא דיוקן של אדם חי. איני אוהב אוטוביוגרפיות במסווה. אני שונא חוסר-צינעה של סופרים. בעיני חוסר-צינעה הוא חטא ממדרגה ראשונה". לא נזדמן לי לקרוא את כתבי מר קונדרה, אף כי את שמו שמעתי. אבל, במשך השנים, נזדמן לי לקרוא שירים של ארכילוכוס, המשורר הלירי הראשון של יוון ושל התרבות המערבית בכללה, שבהם הוא מתנה קבל עם ועדה את אהבתו לנערה ניאובולה ורב את ריבו עם אביה ליקאמבס, שסירב להשיא לו את בתו. וקראתי את שיריה ששל ספפו, על אהבתה לנערה זו או אחרת. וקראתי את ספרו הקטן של האיש המתקרא בשם קוהלת - אם מלך היה או לא איני יורע - אשר בו מספר האיש על חייו וניסיונותיו ועל מחשבותיו אשר הפיק מהם. וקראתי את וידויו של אוגוסטינוס, ההגמון של היפו וקדוש הכנסיה, על אודות חייו שלו, משגיו, יאושו, דרכו אל ההתעלות והחסד. וקראתי את קונטרסו של המשורר דנטה אלגיירי איש פירנצה, LA VITA NUOVA, או בתרגומו העברי "החיים החדשים", שבו הוא מגולל בשיר ובפרוזה את פרשת אהבתו לנערה ביאטריצ'ה, ומבטיח כי עוד יכתוב לכבודה ולזכרה מלים אשר טרם נכתבו בידי שום אדם על שום אשה, ואכן עשה כן ב"קומדיה האלוהית" שלו. וקראתי את הווידויים של רוסו, ואת ספר חיי-עצמו של גיתה, ומה הם, בעצם, כל ספריו, החל מ"יסורי וורטר" וקבצי-השירים וכלה ב"פאוסט", אם לא ביטויי חייו האישיים. וקראתי את ספרו של ניטשה על אודות עצמו, הספר שכתב מתוך יאושו והאקסטזה שלו כאחת, ECCE HOMO, ואת השירים על חייהם, אהבתם, נסיונותיהם, צפונות-לבם, של היינה, קיטס, הלדרלין, רמבו, אמילי דיקינסון. וקראתי את ספריהם, בחלקם "אוטוביוגראפיות מוסוות" ובחלקם גלויות, של מרסל פרוסט וז'אן ז'נה. והאזנתי לרביעיות האחרונות של בטהובן, כגון הרביעיה אופוס 132, שבהן הוא מתוודה על חייו, יסוריו, התעלותו, עצם הווייתו. וראיתי את ציורי דמויות הנשים של פיקאסו אשר צייר אותן שוב ושוב, הנשים הנשואות לו, האהובות עליו, השוכבות בחיקו, ואשר לאחת מהן אמר: "אני מצייר כפי שאחרים כותבים אוטוביוגראפיה". וראיתי את הדיוקנאות-העצמיים של רמבראנרט ושל ואן גוך, המגלים באופן שאין גלוי ממנו את עצמם כפי שעצמיות זו משתקפת בפניהם, וכן את ציור הכסא הצהוב של ואן גוך. הו, כן, הכסא הצהוב. הייתכן? אדם נוטל כסא קש פשוט מתוך חדרו הפרטי, סתם רהיט בין מעט רהיטיו, ומעלה את תמונתו על הבד, ומבקש להציגו קבל עם ועדה (כיום אכן מוצגת התמונה בנאשיונל גאלרי בלונדון), ומתיימר כי יצירת-אמנות היא זו? אילו נעשה כדבר הזה כאן ועתה - ולא בלי ידיעה אני אומר זאת - היו מגיחים מחוריהם מושכי-עט וצווחים מעל סחבות-עתוניהם: נבלה נעשתה בישראל! מגאלומניה! האיש יצא מדעתו! באבנים נסקלנו, ברוק נטביענו! מה שמר קונדרה לא הבין, כמדומני (רבים אינם מבינים, אך עליו, כסופר, אפשר לתמוה), הוא שכאשר כתב פרוסט על חייו, בין שהיתה זו "אוטוביוגראפיה במסווה" ובין שהיתה זו אוטוביוגראפיה גלויה, הוא לא כתב על חייו כעל דבר-מה פרטי, המוגש לציבור בבחינת מלאכת-רכילות. הוא כתב עליהם כעל איזה אטום בתוך היקום, כעל חלקיק של הוויית-החיים הקוסמית, חלקיק שהתגלה אליו כפלא, כמסתורין, כחווייה דתית, ואשר אותו הוא רוצה להביע במלים. וכך באשר לדנטה, להלדרלין, לרמבו, לאמילי דיקינסון, לבטהובן: כך אפילו באשר לאותו כסא צהוב, עני ודל, של ואן גוך. כסא זה הוא חווייה דתית לא פחות מאותו מעשה-אמנות מפואר הקרוי בשם כנסיית נוטר-דאם, אותו חזו עיני, לפני ימים אחדים, על גרות הסיינה. כאשר החיים הופכים לאמנות הם אינם עוד מה שהם בעינינו. הם כמעט מה שהם בעיני אלוה.
דבר | 25.4.1986
באתר: 16.5.2003 | עודכן: 15.12.2004
|
