|
הבעש"ט והלצים / מאת פנחס שדה
ושלוש מסות קצרות על הצניעות, על תהילת האלוהים ועל השמחה אחר הצהרים בבית-העלמין בחולון
לאטי, בצהרי יום חורף בהיר, תחת שמים שקטים, פוסע הייתי בבית-העלמין של חולון. מימיני ומשמאלי, לשני צדי המשעול, מוארות באוה החיוור של שמש רחוקה, ניצבו המצבות. לבנות, אפורות, קצתן שחורות, נוף של אילנות אבן נמוכים, ללא ענף ועלה. בעודי פוסע כך, בדרכי אל קצהו האחר של שדה הקברות, חלף מבטי, פה ושם, על-פני המלים החרוטות באבן. דומיה שררה מסביב, רק איזו ציפור קטנה ניתרה בקרבת
מקום, שום אדם לא ניקרה בדרכי. מה שמשך את תשומת-לבי היה מיעוט הכתוב על המצבות. ככל שראתה עיני, לא נכתבו, בדרך כלל, אלא שם המנוח, לעתים גם יום לידתו ויום פטירתו, אף גם שם אביו ואמו. לא עוד. וכי מה עוד נותר לכתוב? על אודות עיסוקיו של האיש, תאריו, נכסיו בעולם הזה? לאחר היציאה מן העולם הזה הכל אחד, ומה שהיה אינו עוד, והכל שווים בנוּחם מנוחת עולמים בעפר, או, מי יוכל לומר, בעמדם לפני כסא הכבוד. כך הלכתי לאטי, איש עדיין חי, בין לוחות השיש והמלים, בדממת צהרי יום החורף. ואולם ככל שהוספתי ללכת הבחינה
עיני כי עוד דבר-מה נוסף, פה ושם, על המעט שנכתב, עוד מלה אחת. פה ושם, על מצב זו או אחרת, נאמר על המנוח כי איש צנוע היה. האיש
הצנוע, כך נחרט על האבן, או האשה הצנועה. משתאה מעט, ברגש של ענוות-רוח גמורה, הרהרתי בחכמתם של הללו שכתבו זאת על מצבת שאֵרם, או שמא היה זה המנוח עצמו אשר ביקש בצוואתו כי ככה ייכתב עליו. הן תואר זה אין גדול ממנו, הוא השבח הגדול מכל השבחים האפשריים. שהרי
זו הסגולה האחת והיחידה המתאימה לאדם, הסגולה האחת שהיא נכונה, מדויקת. דבר זה, שאולי אינו זכוּר היטב בשעות שונות ובמקומות
אחרים, ברור היה בלכתי לי לאט במשעול של בית-העלמין בחולון, תחת השמים של צהרי יום החורף, על העפר אשר, באותה שעה, ידעתי בידיעה גמורה כי אליו, או אל שכמותו, ישאוני ויורידוני, והוא יהא סופי.
את קברה של אמי, חיה בת שמואל וחנה נ"ע, אשר מתה עלי שבעה ימים קודם לכן, באתי אז לפקוד. קדיש בענוות-רוח גמורה, בפליאה מתחדשת מדי יום ביומו, מביט אני במלים אחדות אלה, משתאה לחכמתם העמוקה, השקטה, הטראגית, של הללו אשר חיברו תפילה קצרה זו לעילוי הנשמה ואשר קבעוה בסידור התפילות. אף מלה, אף מלה אחת מתוך שבעים וכמה המלים שבתפילה זו, אף כי הלוא זו תפילתו של היתום על אביו או אמו יולדתו, או על קרוב ערירי, לא יוחדה להווייתו האישית של זה שהלך לעולמו, אף לא במלה אחת נזכרים שמו, פעלו, סגולותיו, קל וחומר שאין נזכרים חלקו ונחלתו בעולם הזה. אדם יסודו מעפר וסופו לעפר, כציץ יצא ויימל ויברח כצל ולא יעמוד, ולאחר צאתו מעולם זה אינו עוד. מה אם כן נותר לומר, מה אפוא נאמר במלות התפילה. אך זאת בלבד, שיתגדל ויתקדש שם האל הנעלם, וכי יהא שמו מבורך ומשובח ומפואר ומרומם ונישא ומהודר ונעלה ומהולל למעלה מכל ברכה ושיר ושבח ונחמה אשר דל לשונו של האדם מסוגל להם. ועוד זאת, שהנותר בחיים הנושא תפילה זו מבקש בסיומה מעט חסד, מעט שלום וחיים על עצמו ועל השרויים עמו עדיין בעולם הזה. ואמר שצריך להיות בשמחה (מדברי רבי נחמן מברצלב) יצירות האמנות, הציור, השירה, המחשבה, נוצרות מתוך שמחה, לא מתוך כאב, לא מתוך עצב, מרירות, זעם. אמנם הללו אי אפשר להם, כמדומה, שיהיו נעדרים מחייו של האיש היוצר, אפשר שאין הם נפרדים ממנו עד יום מותו, הם ניכרים במצבים שונים של חייו, של יחסו אל עצמו ואל הבריות, הם מתעצמים לעתים מסוימות עד כדי שררה כמעט, ובשעות מסוימות הם מגיחים ונראים בכל אפלוליותם, לרגעים אפילו בחזות מכוערת, והיותם היא מן הסתם, או אולי אף ללא ספק, הכרחית, טבעית, מהותית. למוֹתר להזכיר, ומה גם שהסיפור ידוע לכל, את חיי היסורים של ואן גוך, למשל, את הכאב, את הזעם אשר היפנה ביחוד כלפי עצמו. אבל, אף כי בלעדי אלה אפשר כי ואן גוך, לא היה מה שהיה, הנה לא מתוכם נוצרו ליל הכוכבים ושדה החיטה הזהובה ושדרת הברושים הנסערים, אלא מתוך איזה שיכרון של שמחה עמוקה, הווייתית, שמחה שמעבר לכל אותם כאב וזעם. אך אפילו הללו שהחיים האירו להם פנים בעודם בחיים, הללו שידעו טעמם של ניצחון ותהילה, הללו שלא נפל בגורלם להיות למרמס-רגל לחזירים וללצי הביבים והמחראות - כי לא רק קדושים שדמם נשפך יש לה לדת זו הקרויה אמנות, אלא גם לוחמים ומצביאים וקיסרים - גם אותם חזרו ופקדו שוב ושוב, עד אחרון יומם, אותן שעות של דכדוך ושברון-לב, כעס ומרה שחורה. הנה לא מכבר סחו לי אנשים שהיו מיודעים לפיקאסו ולשאגאל - אני רושם שורות אלה בשבתי עתה בפאריס - על אודות קצת מהליכותיהם של שניים אלה, אחד שהיה בבחינת קיסר בממלכת האמנות והשני שהיה מן הנסיכים בה. על התפרצויות-הזעם של הראשון, ביחוד באחרית ימיו, על היעדר-הנדיבות שבמנהגו עם הבריות, על קשיחותו המופלגת כלפי אוהביו, וזאת אף כי היו לו, כמובן, גם צדדים אחרים ושעות אחרות, עם הקסם והרוך שבהם. ובאשר לשני, בתמיהה סחו לי היאך, גם כאשר תהילתו כבר חבקה עולם והעתקי-תמונותיו הפליגו אל פינות העולם הנדחות ביותר, עדיין חוזר היה לרגעים ומתנֵה במרירות את סיפורו של מקרה מצעֵר זה או אחר שהתרחש לו בתחילת דרכו, כחמישים שנה קודם לכן, ועדיין היה משתקע בדכדוך גמור למקרא איזו רשימת-ביקורת עויינת ואפילו נדפסה זו בכתב-עת נידח ואפסי או בעיתון אידישאי כלשהו, והיה בכך כדי להפריעו מעבודתו למשך ימים אחדים. והגיעו הדברים לידי כך שאשתו היתה מקפידה, לבסוף, להעלים מעיניו את אותם קטעי העיתונים. לא בלי חיוך סיפרו לי המספרים מה שסיפרו, וגם אני חייכתי עמהם, ואולם הדברים עצמם לא היו דברי בדיחה. שעות הדכדוך, הצער והזעם היו אמיתיות. ועם זאת, כאמור, לא הם, לדעתי, מהווים את מקורות היצירה, אלא איזו שמחה מהויתית, קמאית, מסתורית, אולי אף נסתרת כשלעצה. וכוונתי לומר כי אף אם נוצרת היצירה, אם נכתב השיר, במצב שהוא כשלעצמו מצב של כאב, בשעה של שברון לב קשה - ולא בלי ידיעה רושם אני כאן מילים אלה - הנה, במעמקיה של שעה זו, לא נראית ולא מוּדעת, גנוזה אותה שמחה. אולי שמחה זו היא, במובן מה, מושג זהה למושג הגאוניות. ואולי, מי יוכל לומר, מי מאתנו, בני תמותה בעודנו בעולם הזה, יודע, אולי שמחה זו היא איזה גל זעיר הבא ונוגע בנו מאיזה אוקיאנוס אינסופי, אוקיאנוס בלתי נראה ובלתי נודע לנו, של שמחה, של אושר בראשיתי, של חיים אינסופיים, חיים שהם מעבר לחיים ולמוות שלנו, אולי שמחה זו היא איזה הד, איזה רחש, המגיע אלינו מעולם אחר, או על-כל-פנים מעולם שאולי איננו אחר אבל הוא עולם שאין אנו מודעים לו, עולם שבו שורר צדק מהותי, עולם שבו מתמזגים הניגודים ומתאחדות כל הסתירות, העולם בבחינת אלוֹהוּת. הבעש"ט והלצים
A Beverly Gordey
בימים יפים, ימים
מאושרים, בא לי להעתיק עתה על דף
נייר סיפור זה.
היה מעשה בקהילה אחת - כך פותח סיפור המעשה - המובא בספר "שבחי הבעש"ט" וכבר חזרתי והבאתיו ב"ספר הדמיונות של היהודים" - היה מעשה בקהילה אחת, שנראו שני לצים בבית-הכנסת של הנשים, ונפל פחד על הנשים עד שהוכרחו לעזוב את בית-הכנסת. הלך רב הקהילה וישב בבית-הכנסת ולמד שם, ונתגרשו הלצים מאותו מקום. מה עשו, הלכו ותפשו את שני הילדים שלו. שלח הרב לקרוא לבעל-שם-טוב, ונענה הבעש"ט ובא, ונטה ללון בבית בודד יחד עם הסופר שלו. וציווה שיביאו את הילדים למקום לינתו, ועשו כן.
לא היה סיפק בידם לישון - כך ממשיך סיפור-המעשה - והנה באו שני המזיקים לאותו בית ועמדו בפתח,והיו מתלוצצים על הבעש"ט איך הוא מזמר "לכה דודי". קם הבעש"ט וישב על מיטתו ואמר לו לסופר: "הראיתָ?" והסופר, שראה מה שראה, תחב ראשו תחת הכר ואמר לו לבעש"ט: "הניחה לי". כשגמרו הלצים להתלוצץ פנו לגשת אל הילדים. קפץ הבעש"ט ממשכבו וגער בם ואמר להם: "להיכן אתם הולכים?", והם לא פחדו
ואמרו: "מה איכפת לך?", והתחילו שוב להתלוצץ ולזמר "לכה דודי" בניגון של הבעש"ט. כשראה הבעש"ט כך עשה מה שעשה ונפלו שני המזיקים ארצה ולא יכלו לקום. התחילו להתחנן לפניו. אמר להם: "תיכף תראו שהילדים יבריאו". אמר לו אחד מן המזיקים: "מה שעבר כבר אינו, וכבר ניזוקו האברים הפנימיים, ועכשיו באנו להזיק את הילדים עד תומם, אלא שגרם מזלם ורום מעלתו כאן". שאל אותם הבעש"ט: "איך, ומה,
ולמה באתם לבית-הכנסת?". אמרו לו המזיקים: "חזן אחד היה מתפלל בבית-הכנסת, והיה לו קול שקוראים באס, והיה נואף גדול. ובעת זמרתו היתה כוונתו למצוא חן בעיני הנשים, והיה לו הרהור עבירה, וגם הנשים הרהרו עליו, ומשני הרהורים אלה נבראנו אנחנו, שני המזיקים, זכר ונקבה".
עד כאן סיפור-המעשה, כלשונו. והנה הפרט שמשך את תשומת-לבי עם קריאת הסיפור היה, שמעללם הראשון של המזיקים, מיד לפגישתם עם הבעש"ט, היה להתלוצץ על זמרתו, על הניגון בו שר את שיר האהבה היפה והקדוש. כלומר, לעוות את ניגונו, לסרס אותו, לעשותו לצחוק, להטיל בו את חלאתם, את זוהמת הווייתם שלהם. לא פרט שולי הוא זה אלא הבנה גאונית של מספר סיפור-המעשה שראה בכך את תחילת הקרב בין אותם לצים לבין האיש אשר בא לטהר את המקום מן החולי אשר הטילו בו הללו. "וכשגמרו הלצים להתלוצץ" - הליצנות היתה כעין קריאת-קרב שלהם - "פנו אל הילדים". קרב זה לא היה אפוא כלל וכלל בבחינת שעשוע, הוא היה קרב על עצם החיים ממש. היה בו איוּם על עצם החיים. דם נשפך בו. ועל דעתי, כשקראתי מלים אלה, עלו זכרי-דברים שונים, רחוקים, מפליגים, מהם כמעט פרועים במובן-מה.
חשבתי על רגעיו האחרונים של ישו על הצלב. כאשר קרא, בשיא יסורי גופו ונפשו, "אלי אלי למה שבקתני", סברו כמה מן הנוכחים - כך מסופר אצל מתי בפרק כז פסוק 47 - כי "הוא קורא אל אליהו", וקראו אליו בצחוק: "נראה אם יבוא אליהו להושיע לו...". איך שהליצנות, ההתחכמות המטומטמת, היעדר-ההבנה המוחלט, היו מעורבים וממוזגים בשגב הטראגי של אותה שעה הרת-עולם! וחשבתי על אותו מבקר-אמנות בן
המאה ה-17, אחד רוג'ר דה-פילס, שכתב כי "צייר זה נעדר חוש יופי, בקלות הוא מתדרדר אל תוך טעם רע, ולצבעיו גון של בשר רקוב". זאת
על רמברנדט. או אחד בשם שייבה, בן המאה ה-18, שכתב כי "מוסיקה זו עיקרה להטוטים, ואולם למוֹתר להסביר זאת למלחין היות ואין לו
תקנה". זאת על י.ס.באך. "מוטב להיות שוליה בחנות ממשורר עלוב, שעל כן מוטב לך לחזור לחנות", כתב פלוני ב"אדינבורו רוויו" עם הופעת ספר שיריו הראשון של ג'ון קיטס. ובתואר "ספר אבסורדי, משוגע, סימפטום עצוב של תקופתנו", קידם מישהו ב"ספקטייטור" את פני "מובי דיק" בצאתו לאור. "השנאה אל מאטיס בתחילת דרכו" - קראתי בספר על תולדות האמנות - "היתה מרושעת, כמעט פסיכוטית". ומה ידועים לדראון דבריו של אחד בשם וולף אשר כתב ב"לה פיגארו" על תערוכתם הראשונה של האימפרסיוניסטים: "חמישה או ששה חולי-רוח, קבוצה של יצורים אומללים שהוכו בשיגעון-גדלות, נתקבצו כדי להציג את עבודותיהם...". וניטשה מספר היאך לאחר הופעת זרתוסתרה ("וכי מי מידידי ראה בו יותר מיומרנות פסולה, אך למרבית המזל נטולת-ערך לחלוטין?") היו מיודעיו מקדמים את פניו בשתיקה ובמבט אטום ("שום מבט
אינו מברכך") כאילו עשה איזה מעשה מביש אשר מוטב להתעלם ממנו. זוכר אני את העצבות שהעכירה את לבי כשקראתי לראשונה שורות אלה ב-
ECCE HOMO. מבוייש ישבתי, כאילו גם לי איזה חלק באותה חרפה.
זאת באשר לאותם אנשים אשר תהילתם, על-פי-רוב לאחר מותם, כבר חובקת עולם. אך מה באשר לאותם רבים מני-ספור שנמקו בפינותיהם הנשכחות עם חלומותיהם ויסוריהם, הללו שהיו בבחינת ילדים אשר אכל נפלו טרף ללצים ולמזיקים שבקרבתם חיו, ילדים אשר תחילה "ניזוקו האברים
הפנימיים" שלהם ולבסוף "ניזוקו עד תומם", ואשר לא "גרם מזלם ורום מעלתו" לא נזדמן לשם להושיעם? אני ידעתי בשנות חיי אחדים כגון אלה, הם היו ידידי נעורי, ואני נושא את זכרם, את הווייתם, בכל אשר אני הולך בדרך-חיי. להם, לא לחברה, לא למדינה, לא לתרבות, נתונה נאמנותי. הם המצפון שלי. גם, ואולי ביחוד, את מלחמתם אני נלחם, שנים רבות לאחר מותם, לאחר יסוריהם. הם עומדים כצללים לצדי, בלתי נראים, שותקים, מוסיפים עדיין לחלום עמי את חלום-נעורינו המשותף. הם מבקשים ממני משהו. משהו רציני מאוד. וקרוב לוודאי כי בגללם, ולשמם, רושם אני עתה שורות אלה.
אני עצמי, לפני שנים, שקדתי כציפור בודד על גג - כמאמר משורר התהלים, כי אכן באמת ישבתי אז בעליית-גג - וכתבתי ספר צנוע אחד אשר קראתיו בשם "החיים כמשל". כמשל, זאת אומרת לא כאיזה סיפור פרטי, אף כי הספר ארוג כמובן מסיפורי החיים שחייתי, אלא כמשהו מופשט, דהיינו כביטוי של חוויית המגע המסתורית עם החיים כשהם-לעצמם, עם החיים כטבע, ככח היולי, ראשוני, אשר חיי שלי, אלה שחייתי ושעל אודותם ומקריהם סיפרתי, היו אך בבחינת איזה אטום בתוך הכלליוּת של ההווייה האינסופית הזאת, אעז לומר ההווייה האלוהית הזאת, בבחינת איזו מולקולה אשר צפה, עיוורת, שיכורה, אחוזת השתוממות וחרדת-קודש, בתוך הזרימה האדירה הזאת של כלליוּת החיים. הלוא החיים הם משהו משותף. הם מעיין משותף אשר כל אדם ואדם שואב ממנו את טיפותיו האחדות שלו. גם עולם המחשבה כך, עולם הרוח, האמנות. הוא מצוי באיזושהי הווייה נעלמה, ואין אנו אלא שואבים מתוכו, אם אכן מתרחש לנו דבר זה, חסד זה, טיפות אחדות כלשהן, צליל כלשהו, גוון כלשהו, הארה זעירה כלשהי המנוסחת במלים. האמנות, כמו החיים, אינה נחלתנו האישית של אף אדם, אינה חלקתו הנבדלת. אנו רק חוטבי-העצים של יער-עד זה, שואבי-המים של מעיין נצחי זה. ובכן כתבתי, כמיטב יכולתי הצנועה, את הספר. והנה, לכשהופיע, בתוך המציאות אשר בה הופיע, עטה עליו, להשתוממותי הגמורה, מתוך מיני חורים ובורות-שופכין אשר קיומם אף לא היה ידוע לי, עדת לצים, מזיקים קטנים מקפצים ומפזזים וזבים ריר. האחד, מעל דפי איזה סמרטוט הנמכר בחוצות, צווח כי זהו "גילוי-עריות, פורנוגרפיה...". רעהו, אחד פרופסור, יעץ מעל דפי סחבה אחרת כי "צריך להגיב על צרימת דיבור זו בשתיקה גמורה", דהיינו לקבור את הספר ואת מחברו בעודם בחיים. שלישי, אשר אף הוא מתכנה בשם פרופסור לספרות, נבח מעל דפי סמרטוטו שלו כי אין יאה לספר זה אלא להיכתב על גבי קירות בתי-השימוש הציבוריים. אלוהים יודע מה תמימה היתה כוונתי בכל מה שכתבתי שם. תינוק היוצא לתומו לשוטט על הכביש הראשי אינו יכול להיות תמים יותר. ואולם כך או אחרת, למה ראוי היה לו לספר זה להיכתב על קירות בתי-שימוש ציבוריים? האם שירים על אהבה, פרקים על הפלגה למרחקים, זיכרונות על ידידים שחיו בטהרה ומתו ביסורים, הם משהו כל כך שלילי עד שאין די עבורם בפח-אשפה ודרושים לא פחות מאשר כתלים של בתי-שימוש ציבוריים?
אכן זה היה לפני שנים לא מעטות. השמים, באותו קיץ, זכורים לי כתכולים מאוד. אני מודה לאל עולם שזכיתי לחיות תחת שמי התכלת ההם. ואולם אין זאת אלא שפרייתם ורבייתם של הלצים אינה חדלה לעולם. כי הנה שוב ושוב ברבות השנים חזרו הללו, עדיין להשתוממותי המסוימת, והגיחו מתוך ביביהם ומחראותיהם, עטופים בסחבות של נייר עיתונים וכתבי-עת, גיחוך אווילי על פניהם ולשונם זבה ריר. חוייה משונה, מייגעת, לא נקיה, היא לחזות בחזיון-ליצנות זה. לא מכבר רשמתי בספר, במשך עת מה, דברים על אודות ניסיון מסוים אשר התנסיתי בחיי באותה עת. מתוך הכרח מוחלט רשמתי מה שרשמתי, בשעות לילה בשעות יום שהיו לפעמים חשוכות משעות לילה. רשמתי שם שירים על אבדן, חרטה וכאב, רשמתי מחשבות על נושא הבנתנו ואי-הבנתנו את האלוהות, רשמתי את אשר התרחש לי בחלומות. שוב, כבאותו ספר משכבר הימים, כתבתי מה שכתבתי, מה שאנוס הייתי לכתוב, כביטוי של חוויית המגע עם החיים כשהם-לעצמם, החיים ככח מסתורי, ראשוני, במקרה זה כח קשוח ומייסר, אשר חיי שלי לא היו אלא כקליפת אגוז זעירה צפה ומיטלטלת על משברי גליו האדירים. זאת אפוא כתבתי בספר, וכעין מחווה למשורר שהיה נערץ עלי כל השנים, אותו משורר אשר דיוקנו - על-פי תמונה שנותרה אחריו - היה כדיוקן מלאך, ואשר יושב היה שנים רבות גלמוד ונשכח בחדר שכוּר בדירתו של נגר בעיר טיבינגן, על חוף נהר הנקאר, ואשר פתח את שירו המופלא במלים "עם אגסים צהובים ושפע ורדי-בר תלויה הארץ באגם", כעין מחווה צנוע ממרחקי הזמן והמקום לדמות זו המקודשת בעיני קראתי לספרי בשם "ספר האגסים הצהובים". ואולם לא חלפו אלא ימים מועטים וכבר החלו עולות ומגיעות לאזני צוויחותיהם של הלצים. אמנם רפים היו הקולות, ואך מהותם נתעבת כשהיתה. "ציניות אכזרית", צווח פלוני. "מגאלומניה", ענה רעהו לעומתו. "מאניירה ספרותית ותו-לא", פעה לץ אחר. "פאשיזם", צייץ חברו.
לעתים יש והייתי משתומם במשך השנם: ליצנות זו, מה מקורה, ומהיכן מגיחים לצים אלה? מה סיבת היותם, מה גורם להם להיות מה שהם? מנין אומללות הווייתית זו, טמטום מרושע זה? "מר קיטס, חזור לחנות"... "מלוויל, אתה משוגע"... "רנואר, חולה-רוח מסכן שכמותך"... "באך, להטוטן ששכלך קצר מלרדת לעומק ביקורתי המלומדת"... והרי העולם מלא אור, תכלת, הררי-שלג נישאים, נהרות זורמים, פרחים, יופי, חיים. מהו אפוא שמחשיך כה את הווייתם, מה עושה אותם למה שהם? ותמיהה נוספת: האם הלצים, בעת שחשו, מיד בתחילת מעשיהם, להתלוצץ בזמרתו של הבעש"ט ולעקמה ולסלפה, אכן התכוונו ביודעין לעקם ולסלף? ושמא לא היה זה כך אלא מפני שהליצנות היתה טבעית להם, היא היתה אופיים
ומהותם, שהרי הם היו לצים. אם כך ואם כך, עדיין נותרה השאלה בעינה: אותה ליצנות, מקורה מהו? ועל כך מובאת בסיפור, לקראת סיומו,
תשובה ברורה לגמרי: מקורה, פשוט, בזוהמה. לידתם מתוך הווייה של זוהמה. נואף אחד היה מהרהר הרהור של עבירה בשעה שהיה מזמר זמר של
תפילה, דווקא באותה שעה עצמה, ומתוך אותו הרהור "נבראנו אנחנו, שני המזיקים". אין זה מקרה אפוא שהמזיקים, אשר נבראו מתוך זיהומו של זמר התפילה (האם, בנסיבות-חיים אחרות, חלמו בנעוריהם לזמר זמירות-קודש, לכתוב שירי-קודש, להיות כקיטס וכבאך וכרמברנדט, אלא שחלומם נשחת ולא נותרו ממנו אלא הרהורי עבירה ולצון?), צורך מיוחד להם לפגום בכל זמרה, לזהם כל תפילה.
לבסוף עוד נותרה שאלה, לא נעדרת חשיבות כשלעצמה, העם המזיקים אכן מזיקים. כוונתי, היש בהם סכנה ממשית. צר לומר, אך כמדומני שהתשובה על כך היא כי אכן אין הם נעדרי סכנה, והסכנה היא בהוויית הגועל שהם מביאים לעולם, בגועל העשוי לגעת בלבו של היוצר, של המשורר, של האמן, והגועל עלול לבסוף להביא עמו עייפות, ובנסיבות-חיים מסוימות קשות במיוחד, וכבר היו דברים מעולם, אפילו יאוש. מי יתנני מלון אורחים במדבר, אמר הנביא בשעה אשר כזו.
ואולם סיפור-המעשה הקטן והמופלא על אודות הבעש"ט והלצים מפליא אפילו בעניין אחרון זה. לבסוף, כך מסתיים הסיפור, "נתן להם הבעש"ט
מקום אצל באר אחת, מקום שאין בני-אדם מצויים שם". התשובה העולה אפוא מתוך הסיפור על השאלה שנשאלה לעיל היא, שלא המזיקים הם אשר
נוחלים לבסוף את הניצחון. לא הבעש"ט הוא אשר, לבסוף, ביקש לעצמו מלון אורחים במדבר. לא כן, כי את המזיקים והלצים דחה ושילח אל מקום כגון זה, "מקום שאין בני-אדם מצויים שם". המובן הברור של מלים אלה הוא שסופם הנחרץ הוא אבדון, שכחה, הימחקות.
את השורות הללו בא לי לכתוב, ואני כותב אותן, בשעות של אושר, בהיותי חי ימים מאושרים. לא בעת צער, זעם ובחילה, לא מתוך זיכרונות של מרירות. אני יושב עכשיו בחדר, ליד שולחן כתיבה ולנוכח נייר לבן המואר באור המנורה, במרחק פסיעות אחדות מנהר הסיינה. הבית, אשר בו אני מתארח מזה עת מה, הוקם עוד בימים שלפני המהפכה, ובכניסתי אל חצרו, וכאשר אני סוגר מאחורי את שער-העץ הגדול של החצר, הנני מוקף דומייה עמוקה, דומייה של מנזר. בחצר גם באר עם קילון ודלי. כתלי המעון מוגהים בצבעי תמונות של שאגאל. מארחי היו ידידיו, ותמונותיו נִבטות מכל עבר. ופה ושם תמונה של מירו, ובראק. מן החלון, בצדה האחר של החצר ברחוב גראן אוגסטין, נשקף ביתו של פיקאסו. כאן חי, כאן צייר את גרניקה. פנים הבית ההוא מתואר באחד הרומאנים של באלזאק, וכפי שאומרים לי הרי צורתו כצורת הבית בו אני יושב. מאושר, בשמחה חגיגית, אני יושב בתוך הדומיים והיפעה הזאת. בזיע של יראת-קודש אני מביט אל צדה האחר של החצר. אמנם היקרים ביותר ללבי, הללו אשר להם נתונה היתה נאמנותי בכל מה שחייתי ועשיתי בחיי, ואשר אני מאמין כי בשום שעה שהיא לא בגדתי בהם, הם קדושי האמנות, קדושי הדת שלי, הללו שהתייסרו בחייהם ומתו בודדים על קידוש שמה של דת זו, ואן גוך, סזאן, גוגן, הלדרלין, קיטס. אך דת זקוקה לא רק לקרבנות שדמם נשפך אלא גם ללוחמים מנצחים. לא רק לפטרוס הקדוש שלה ולסבסטיאן הקדוש שלה, אלא גם לקונסטאנטינוס הגדול ולגריגוריוס הגדול שלה. שאם לא כן, הלא נגזרו עלינו מראש רק הכישלון, ההפסד, היסורים. שאם לא כן, פירושו של דבר הוא כי עולם זה הוא נחלתם הבלעדית של החזירים, המזיקים, הלצים. ובכך הן יהא משום חוסר צדק נורא, והצדק חשוב הוא מאוד. וחלילה לו לעולם שיהא נעדר צדק כלשהו. ופיקאסו, או מאטיס, הם היו לוחמים מנצחים של דת זו. פיקאסו כעין אחד הקיסרים שלה היה. ועל כך, אף כי קדוּשתם פחוּתה מזו של המתים על קידוש השם, על כך מגיעה להם התודה והתהילה. כי הם ושכמותם הוכיחו כי לא הלצים והמזיקים ושאר יצירי הביבים והמחראות הם בעלי העולם הזה, וחשיבותו של דבר זה לא תשוער, זו חשיבות דתית ממש, וזאת הואיל ולא אותם לצים ומזיקים קטנים הם הם אשר יהללו יה, והרי לשם מה אנו נמצאים בעולם זה אם לא כדי להלל, בשמחה, בכאב וביופי, את יה ואת עולמו. בשמחה כתבתי מלים אלה.
הארץ | 23.4.1986
באתר: 5.3.2003 | עודכן: 15.12.2004
|
