בשבתי בחדרי בשלוות הלילה עלה בדעתי הפשר האפשרי של תשובת אלוהים לאיוב. בלי משים עלה הדבר בדעתי. אני לא הייתי מהרהר אז בכך, וגם ספר התנ"ך לא היה בקרבתי ולא קראתי בו. נוטה הייתי, באותה שעה סמוכה לעלות השחר, להתנמנם.

פשר התשובה שעלה בדעתי היה פשוט מאוד, ועם זאת לא עלה בדעתי עד אז, אף כי לפעמים, במשך השנים האחרונות, מהרהר הייתי באותו סיפור מעשה. סיבה היתה לי לכך. לא עיונית, לא לימודית. ביקשתי להבין מה ענה האל על הכאב והאבדן שהתרחשו לו לאיוב - אם אכן ענה.

רבים ניסו להבין, וגם לבאר, את דברי האל ההם, המשתרעים, החל מן הפרק השלושים-ושמונה, על פני ארבעה מפרקי הספר. ראשית הדברים נעוצה, על-כל-פנים, בפרק הראשון. "איש היה בארץ עוץ", כך פותח הסיפור. באשר לאותה ארץ עוץ, הנה אין היא בהכרח משל. אפשר שמקומה היה, כפי שכבר העירו על כך, בין ארץ אדום וארץ כשדים, ואולי עוד כיום נותר לה זכר בשמו של חבל-ארץ עוץ שבדרום ממלכת ירדן, על גבול מדבר ערב. ואולם הערה זו לא היתה אלא הערת-אגב. פרטים גיאוגרפיים והיסטוריים אינם מעלים ואינם מורידים לעניין מה שאני בא לרשום כאן. כשם שהמאמין היהודי מקבל את מעמד הר סיני כמאורע שאירע בתולדות העולם ואין חילוק בדבר היכן מקומו של אותו הר, וכשם שהמאמין הנוצרי מקבל את חיי ישו, מותו ותחייתו, כמאורע שאירע בתולדות העולם ואין הוא נצרך לסימוכין מדעיים כאלה או אחרים, ושניהם רואים את המאורעות הללו לא כמקרים חד-פעמיים אלא כהתרחשות מתמשכת עד סוף הדורות - כך, במחשבתי על סיפור איוב ובשורות שאני עומד לרשום כאן על אודותיו, נראה לי סיפור זה כמאורע שאירע בתולדות העולם והוא מוסיף והווה בתוך חיינו האנושיים. מכל מקום, באשר לעצם סיפורו של אותו איוב, הנה נאמר על האיש כי היה ישר וירא אלוהים, וכי היה עתיר נכסים, והיו לו בנים ובנות וצאן ובקר וכו'. יום אחד, בעקבות משהו שהתרחש בסתר העולמות העליונים, משהו אשר האיש לא יכול היה, כמובן, מחמת מגבלות השגתו האנושית, לדעת על אודותיו דבר, אבדו לו בפתאום בניו ובנותיו ובתיו וצאנו וכל יקרותיו, ולא די בכך אלא, כעבור עת מה, גם לקה האיש בשחין.

ואז, בשבתו, כמסופר, "בתוך האפר", החל האיש לשאול שאלות. הוא לא שאל שאלות עד אז, עד שלא נעשה לו רע. הכאב, הוא שעורר את השאלות. הכאב עצמו הוא שאלה. אך בתחילה, קודם החילו לשאול, הוא מקונן. "יאבד יום איולד בו", הוא אומר. אין אנו מוצאים כי איוב, בדומה ליעקב בראותו את כתונת יוסף הספוגה בדם, מזכיר את בניו או בנותיו. על עצמו, לא עליהם, הוא מקונן. כל המתרחש מתרחש בתוך עצמו, ומתוך התייחסות זו אל עצמו הוא מגיע בהמשך הדברים אל האל. לאמור, יש רק שתי דמויות של ממש בחזיון האיובי - דמותו הגלויה של איוב ודמותו הנעלמה של האל, אשר לבסוף, על פי מה שכתוב, אף היא כמו מתגלה לרגע. הטריטוריה עליה מתרחש העימות בין שתי דמויות אלה - אם ייתכן לכנות את השניה בשם דמות ואת המתרחש בשם עימות - אינה אותה ארץ עוץ, כברת-אדמה ששמה נזכר לרגע כבדרך-אגב, אלא נפשו של איוב. סיפור איוב הוא סיפור קורותיה של נפש אחת.

*

שתי תמונות, אשר במקרה מצויות ברשותי ומונחות עתה לנגד עיני, מורות באמצעות שפתן הציורית, את מהות מצבו של איוב, ואף שהשתיים מתארות דבר והיפוכו, דהיינו האמנים ציירו מה שציירו מתוך נקודות-ראות הפוכות זו מזו, הרי בסופו של-דבר מגיעים אנו, מתוך התבוננות בהן, אל אותה נקודה עצמה. התמונה האחת שאני מביט בה כעת היא תחריט מאת ויליאם בלייק, העתק שחור-לבן שגזרתי פעם מאיזה עיתון, היא מצויירת, כפי שצפוי אצל בלייק, מתוך ראיה פנימית. במקרה זה כמו מתוך ראייתו של איוב את עצמו. העולם מתואר כחלל סגור: מאחורי גבו של איוב מזדקר, כמעט רובץ עליו, הר גבנוני, קודר. פינת התמונה, בצד ההר, חסומה על-ידי איזה כותל אבנים, באופן שאיוב כמו מוקף בלא דרך נסיגה. משמאלו גוחנת אשתו ותנועת-ידה מביעה את דבריה אליו, ככתוב: "ברֵך אלוהים ומוּת". מה שאשתו מציעה לו לאיוב הרי זה, בפשטות, להתאבד. איזו הצעה! תחת שאשתו, האמורה להיות היצור האנושי הכי קרוב אליו, תתמוך אותו, הרי היא מתגלה כמין תופעה אבסורדית, אפילו גרוטסקית, ובכך מודגשת, כמובן, לבדיוּתוֹ של האיש השרוי במצב זה. בצדה הימני של התמונה, דבוקים יחד כמו כותל הסוגר על איוב משמאלו, נראים שלושת החברים, איש איש מושיט לעומתו לא יד אחת ואצבע מאשימה אחת אלא שתי ידים מלאות אצבעות פשוקות, כשלוחות לתפוש את קורבנן ולעשות בו שפטים. ובתוך כל זה נראה איוב כורע על הארץ ופניו נשואות השמיימה, והבעתו אינה בלתי-דומה להבעתו של אותו אדם אשר, ברגע מסויים, אמר את המלים: "אלי, אלי, למה עזבתני?".

התמונה האחרת המונחת עתה לנגד עיני אף היא העתק, אך צבעוני. זהו עיטור לסיפור איוב שנעשה בצפון איטליה באמצע המאה ה-15, ושום פרטים נוספים, כגון שם הצייר, אינם ידועים לי. והנה מה שמצוייר כאן הוא היפוכו של המצוייר בתמונה הקודמת: בצבעים שעיקרם ירוק וכחול וחום מתואר כאן עולם נחמד, כרי דשא וצאן רועה לבטח, גנן מעבד את חלקתו הירוקה, דייג מטיל חכה במימיו הכחולים של נחל שברבורים שטים בו, במרחק נשקפות חומותיה הזהובות של איזו טירה, ומעבר לכל זה פרושים שמים כחולים, או אולי ים הוא זה. אלמלא נאמר לנו כי זהו עיטור לסיפור איוב, אפשר היה שלא לזכור כלל את קיומו של איוב. ואולם זהו אכן העולם בו שרוי איוב, כל איוב. כמקובל ברבים מציורי הרנסאנס מתואר כאן העולם הסובב את המתייסר, או הנצלב, כעולם אובייקטיווי, עסוק בעיסוקיו, פורח ושמח. בלשון נרגשת-משהו התבטא על כך המשורר העברי במלותיו הידועות לכל תלמיד: "השמש זרחה, השיטה פרחה והשוחט שחט", ואילו המשורר האנגלי בן-זמננו, בשיר נודע המתייחס לציור של ברויגל "נפילת איקרוס", כתב: "בעניין הסבל הם לא טעו מעולם, רבי-האמנים העתיקים: עד מה היטיבו להבין את מיקומו האנושי; היאך הוא מתרחש בעוד מישהו אחר סועד, או פותח חלון, או סתם משתרך לו לדרכו...". ואולם, הרי זהו עצם מצב הכאב: שבעוד השמש זורחת והשיטה פורחת ומישהו פותח חלון, בעוד הצאן רועה על הגבעות הירוקות ושמי התכלת משתרעים להם נצחיים ואינסופיים, הולך ומתכווץ האיש בתוך כאבו, בתוך האבדן שלו. וכך, בסופו של דבר, אין שתי תמונות אלה, תמונתו של בלייק והתמונה הרנסאסית, אלא אותה תמונת-עולם עצמה.

*

בעולם זה יושב איפוא איוב, והוא שואל: "למה לא מרחם אמוּת, מבטן יצאתי ואגוע?". אלה אינן, עדיין, השאלות ממש. הללו עולות בהמשך דברי איוב, והן מופנות אל אלוהים: "הודיעני על מה תריבני. הטוב לך כי תעשק, כי תמאס יגיע כפיך?". לאיוב יש צורך חיוני לדעת את פשר מה שאירע לו. אם יש בו חטא, מהו חטאו, או מהי הטעות (בין חטא וטעות, אפילו אם אין השנים זהים ממש, קיימים קשרים מהותיים) שטעה? ואם אין בו חטא, מהי המשמעות האפשרית של מה שאירע לו, אם יש לכך משמעות בכלל? בהמשך הדברים מוסיף איוב ושואל את אלוהיו: "העלה נידף תערוץ, ואת קש יבש תרדוף?". האיש אשר זה לא מכבר, בפתח הסיפור, נתכנה בשם "איש גדול", עתה לומד הוא לדעת את מצבו האמיתי של האדם. את היותו כעלה נידף ברוח. דברים כאלה, על אודות מה שלמד עתה לדעת, ושאלות אשר את פתרונן הוא עוד מבקש לדעת, מפנה איפוא איוב אל האל. הוא אינו כופר בו, שהרי אז תתבטל מעיקרה כל אפשרות של תשובה על שאלותיו, והוא דוחה את העצה לקלל אותו. הוא רק מבקש לקבל, אם אפשר, איזה מענה, איזו הארה.

*

בסיפור המעשה הזה, כפי שכבר העירו, יש אלמנט של טראגדיה במובן היווני של המושג. ואולם יש בו, כפי שנראה לי, גם איזה אלמנט של קומדיה. באשר לטראגדיה, הנה אין ביכולתו של איוב להשיג את כללותה של זו, את מקורה, את מהות הפולמוס הנערך בשמים בין האלוהים לבין בר-הפלוגתא שלו ואת ההתערבות בין השנים הבאה בעקבותיו. המתרחש בשמים - כפי שאנו קוראים לכך בלשוננו המוגבלת - הוא כמובן מחוץ ליכולת השגתו של איוב, כמו של כל ילוד-אשה אחר, בדומה לאי-יכולתו של אדיפוס, למשל, להשיג את סיבתה של הגזירה שגזרו עליו האלים עוד בטרם לידתו. איוב משיג רק את הקצה הסופי, הנמוך, האנושי, של הטראגדיה, את נגיעתה בו באמצעות האסון והכאב.

לא בלי משים הזכרתי את שמו של אדיפוס. כי אף שמלומדים שונים, בדברם על דמיונו המסויים של סיפור איוב לטראגדיה יוונית, נוטים בדרך כלל להשוות את מקרה איוב אל מקרהו של פרומתאוס, וזאת משום ששני הגיבורים מתלוננים כי נענשו ללא צדק - הנה נראה לי כי מקרהו של איוב נוגע יותר במקרהו של אדיפוס, וזאת משום התעלומה שבשורש שני המקרים הללו. שני המקרים עיקרם תעלומה. במקרהו של אדיפוס נראה, למראית עין, כי עניין לנו בחידה פלילית פשוטה: מיהו רוצחו של המלך? כך סבור גם אדיפוס עצמו, המשתדל לחקור חידה זו. ואולם כבר ניטשה כתב באחד המקומות כי דבריהם של גיבורי הטראגדיה היוונית דלים, בדרך כלל, ממעשיהם; או, אם לנסח זאת במלים אחרות, משמעות גורלם של הגיבורים, יותר משהיא מתבטאת בדבריהם, מתבטאת על-ידי המעשים שהם עושים ואשר רק במידה מועטת, במגבלות ההבנה האנושית, הם עצמם מוּדעים להם. החידה שביסוד סיפור אדיפוס איננה החידה הפלילית, ככל שזו מרתקת: החידה, אשר כל עלילת חייו של אדיפוס, ולא רק אותו יום יחיד אשר בו מתרחשת עלילת-המחזה, מוקדשת לפענוחה, היא, כפי שהיא נראית לי, זו: האם גזירתם של האלים אכן מתקיימת עלי אדמות? האם אכן גורלנו מונחה, מראשיתו ועד סופו, על-ידי מה שנקבע מעבר להווייתנו האנושית? ליוֹס ויוֹקסטה סבורים כי התשובה לכך אינה בהכרח חיובית, והם נוהגים בהתאם לסברה זו; יוֹקסטה אפילו הולכת ומתחזקת בדעתה ככל שהולך ומתקרב הסוף המר; ואולם אדיפוס, בהשתדלותו הבלתי-נלאית - השתדלות אשר גם היא חלק מגורלו וכפויה עליו על-ידי הגורל - לפענח את החידה המוגבלת שנתקל בה, הולך ומפענח, לאמיתו-של-דבר, את החידה הראשונית המונחת ביסוד עלילת חייו, ביסוד עלילת חיינו.

לא בלתי-דומה לכך הוא מה שמתרחש בסיפורו של איוב. אף כאן, כפי שנראה לי, נסתרת השאלה המהותית מאחורי מסווה של שאלה מוגבלת, ובעוד שדברי איוב נסבים, בדרך כלל, על אותה שאלה מוגבלת, הרי עצם הווייתו ועלילת-חייו מבטאים את השאלה הראשונית, המהותית. השאלה המוגבלת היא שאלת הצדק: האם צודק הוא מה שאירע לאיוב? האם נהג אלוהים בצדק? איוב טוען כי הצדק עמו, בני-הפלוגתא שלו טוענים את ההיפך. ואולם, הנושא האמיתי של עלילת איוב אינו, כלל וכלל, נושא הצדק. אף כי איוב, בחלק גדול מדבריו, אכן מדמה כך, הרי אין זה כך. הניסיון לייחס לאלוהות, או לטבע, או לגורל, את מושגי הצדק במובן האנושי הוא מלכתחילה נסיון אבסורדי, כפי שאכן מוסבר בקלות ובפשטות בסיום הספר (אף כי מכאן אין להסיק כי ממשלת החיים נתונה בידי היפוכו של הצדק; מסקנה זו אינה הכרחית, ואולי אף מוטעית, הואיל ולעיתים מתגלה לנו היאך מתוך הרע והמכאיב יש וצומח לבסוף משהו טוב ומיטיב, וגילוי זה יש בו אולי משום רמז לאיזה צדק הנשגב מהשגתנו), ואילו היתה עלילת איוב מיוסדת על נושא זה, נושא הצדק, כי אז היתה מופרכת מלכתחילה, ולשם אותו הסבר קל ופשוט לא היה צורך בכל כך הרבה כאב, נפתולים וחילופי-דברים.

הנושא האמיתי של עלילת איוב הוא נושא המשמעות. עצם קיומה של משמעות כלשהי. אמנם, כפי שאדיפוס אינו מקבל לבסוף הסבר מדוע גזרו עליו האלים מה שגזרו, אלא רק אישור לכך שאכן גזירת האלים שרירה וקיימת בתוך חיינו, כך איוב לא יוכל לבוא בסוד המשמעות של עלילת חייו, אבל יוודע לו כי אין זו עלילת שווא. השאלה האמיתית שאיוב חוזר ושואל איפוא לכל אורך הסיפור, אף כי, בדומה לאדיפוס, לאו-דווקא באמצעות מילותיו אלא באמצעות כאבו, באמצעות חייו, היא: למה? לשם מה אירע לו מה שאירע? האם יש לכך מובן, ערך, משמעות כלשהי? מה שאיוב מבקש הוא איזו הארה. ואמנם עתיד הוא, סמוך לסופו של הסיפור, לקבלה.

*

זה באשר לאלמנט הטראגדיה שבסיפור. באשר לאלמנט הקומדיה - הנה אותו מספקים שלושת הרֵעים. אליפז ובלדד וצופר, ואולי יותר מהם הרביעי, אליהוא, וזאת כי דבריהם הארוכים אינם מתייחסים, בעצם, לבעייתו האמיתית של איוב, וממילא נשמעים לעתים חילופי-הדברים כשיח של חרשים. מלומדים העלו השערות בדבר היות הספר מזיגה מיצירותיהם של מחברים אחדים, ונוספו על כך שיבושיהם של מעתיקים, מה שגרם לאי-התאמות שונות ובמקום אחד, בפרק כ"ז, אף לבלבול גמור. ואולם השורות שאני רושם כאן אינן אמורות להוות חיבור לימודי, שעל כן לא מענייני הן אותן השערות. ענייני כאן הוא בסיפור איוב כחזיון קיומי, ובחזיון זה, כפי שהולך ומתברר מתוך דבריהם-שלהם, ממלאים החברים מעין תפקיד של ליצנים. לאחר קצת דברי תנחומים ונימוסין אומרים הם לאיוב כי אין זאת אלא שהוא אשם במה שאירע לו. ובעוד שתחילה אין זו אלא אמירה מופשטת המתבקשת מהשקפת עולמם, הרי בהמשך, בפרק העשרים-ושנים, שולף פתאום אליפז, אשר בתחילת הסיפור נאמר עליו כי בא אל איוב "לנוד לו ולנחמו", כתב-אישום מפורט שלפיו מוצג איוב כפושע פלילי ממש: "הלוא רעתך רבה ואין קץ לעוונותיך: כי תחבול אחיך חינם ובגדי ערומים תפשיט, לא מים עייף תשקה ומרעב תמנע לחם... אלמנות שילחת ריקם" וכו'. אופיו האבסורדי של המצב שאליו נקלע כאן איוב הוא בכך, שבאותה מידה שאין למצוא שום אישור להאשמותיו של אליפז, אין, בעצם גם אפשרות להכחישן. בפתח הסיפור מתואר איוב כאיש "סר מרע", אך לא נאמר עליו שהיה עושה טוב, ומי יודע, אפשר שאכן לא טרח להשקות צמאים ולתמוך באלמנות, וכך הגענו עתה למצב בו מתברר לחלוטין כי אין עוד טעם בשיחה זו, כי אין שחר בכלל לשיג ושיח בין אדם לרעהו, וכי לא נותר עתה אלא להחריש. להחריש ולצפות, אולי, לאמירתו של האל, אם אמנם אמירה כלשהי כזאת היא אפשרית.

*

ואולם בסיפור זה, אשר השפעתו של השטן כה בולטת בו, בוודאי גם האלמנט הקומי אינו יכול להיות נקי מאיזו מהות שטנית. ועל כך צריכות להיאמר מלים אחדות.

כי מי הם אותם קולות המדברים אליו, אל איוב, מי הם רעיו אשר באו "לנוד לו ולנחמו" ונמצאו מקיפים אותו בקטרוגים וגידופים, מיהו אותו "אליהוא בן ברכאל ממשפחת רם" המגיח פתאום, בלי אשר שמו ועצם קיומו נודעו עד הרגע ההוא, ומלקה בשבט לשונו את האיש היושב באפר? כאשר נקטתי במונח "ליצנים" לא מובנו המשעשע של המונח היה לנגד עיני, אלא זה שבתחום הטרמינולוגיה הדימונית, דהיינו המובן של לצים, מזיקים, מיני שדים. כי האם אי אפשר שאותם קולות אשר דיברו אל איוב, מתוכו הוא בקעו והגיחו, מתוך פנימיותו דיברו אליו, מתוך כאבו, מתוך החלל הריק של אבדנו? בין שלוש המערכות של החזיון האיובי, שהראשונה בהן היא סיפור אסונו של האיש והאחרונה סיפור תשובתו של האלוהים, אפשר שמערכה אמצעית זו, הארוכה שבהן, היא גם הקשה ביותר. העינוי הרע מכל אלה שפקדו את האיש עד כה. הספקות, החרטה, הבהלה, הערעור, היאוש, מתחילים לקרוע את נשמתו. הם קוראים אליו מתוכו: וכי מי, אם לא אתה במו-ידיך, המיט על ראשך את אסונך? האיש, המנסה בשארית כוחותיו להגן על עצמו, על זהותו, על שפיותו, עונה מה שעונה. ואולם הקולות הבוקעים מתוכו, מן התוהו של העולם הריק מכל מה שאבד לו, אינם מרפים ממנו, אינם מניחים לו: אתה, אתה האשם, החוטא, הטועה, הכסיל, הסומא, האובד!

*

ואז, בפסוק הפותח של הפרק השלושים-ושמונה, נאמר: "ויען ה' את איוב מן הסערה, ויאמר".

על פני ארבעה פרקים משתרעים דברי האל, דברים שכשלעצמם הם בהירים, ואפילו פשוטים למדי. הם מתנים את גדולתו ומסתוריותו של האל לעומת קטנותו ודלות-השגתו של האדם. באשר לגדולת הבורא, הנה זו מתוארת בעזרת דוגמאות שונות מתוך עולם הטבע: בריאת היקום, פלאיה של בריאה זו, רבגוניותם של החי והצומח וממדיהם המופלגים של כמה מיצורי הבריאה, כגון הלוויתן. באשר למסתוריותו של הבורא, הנה הנאמר הוא קצת פחות פשוט, אך אינו נבצר מהבנה. למשל, בצד יצירי-הטבע הנזכרים בזכות ממדיהם או כוחם, כגון אותו לוויתן וכגון הבהמות והנשר, נזכרת גם בת-היענה, שאיננה אלא התגלמות הטפשות, "כי תעזוב לארץ ביציה ועל עפר תחמם, ותשכח כי רגל תזורהָ וחית השדה תדושׁהָ" - דהיינו שהיא מפקירה את פרי-בטנה למרמס רגלי עובר ושב. וכל כך למה? כי האל "לא חלק לה בבינה". והנה לכאורה אין לו לאל מה להשתבח בבריאתה של זו, ומה לו להזכירה. ואולם הטעם לכך הוא שאין האל מבקש, בסופו של דבר, להפליא את איוב בנפלאות, ולא אל הבנתו וכושר-השיפוט שלו הוא פונה. מה שעולה מתוך סיפור בת-היענה הוא כי, אדרבא, האל עושה כרצונו וכאוות-נפשו, מושגי ההגיון - וממילא מושג הצדק ההגיוני - אינם הולמים אותו, אין הוא מבקש להיות מובן, ואך שוא והבל נסיונות האדם לחקור בנסתרות.

*

אם אכן זאת היתה תשובת אלוהים לאיוב, האמנם תשובה היא זו?

באשר לאותן עובדות זואולוגיות ובוטאניות ודומיהן, הנה הללו, בהיותן ידועות לכל נער חובש ספסל לימודים, מן הסתם גם לאיוב לא היה בהן, זולת לשון הרצאתן המפוארת, משום חידוש. ובאשר למה שהוגד לו לאיוב כי נסתרות דרכי האל ולא לו להבינן, הנה גם קודם לכן היו הללו נסתרות ממנו והוא לא הבינן, ומכאן שלא נתחדש לו לאיוב כלום ולא נוסף לו מאומה על מה שהיה לו, או שחסר לו, מלכתחילה. אי אפשר, איפוא, לראות באותם ארבעה פרקים משום תשובה כלשהי. ואולם, הן בעליל נאמר בפסוק הפתיחה של הראשון באותם ארבעה פרקים: "ויען ה' את איוב מן הסערה". האל, כך נאמר, אכן ענה. אם לא נקבל את האפשרות כי פסוק זה אין בו ממש, חוזרת איפוא ונשאלת השאלה היכן הוא אותו מענה שענה ה' לאיוב מן הסערה.

*

בשבתי בחדרי, בשלוות הלילה, עלה בדעתי כי תשובת האל מצויה כבר קודם לאמירתה של מילה אחת ויחידה מאותן מילים הנחשבות לתשובת האל, היא מצויה כבר כולה בפסוק הפתיחה, "ויען ה' את איוב מן הסערה". התשובה היתה ביכולתו של איוב לשמוע את קול ה' מן הסערה.

לכל אדם אִנה המקרה, בעת זו או אחרת של חייו, לשמוע קול סערה, אם בעד החלון בליל חורף, אם בלכתו בשדה, אם בהפליגו על הים - ואולם איש מאתנו לא שמע את קולו של ה' מן הסערה. מדוע, איפוא, שמע איוב? מתוך סיפור המעשה אי אפשר להסיק אלא שהוא שמע מה ששמע משום שבניו ובנותיו מתו עליו, וביתו נחרב, וצאנו אבד, וגופו הוכה בשחין. ואי אפשר להסיק אלא שהדבר לא יכול היה, כנראה, להתרחש בשום דרך אחרת. כל מה שאירע לו לאיוב, למן הרגע הראשון בו התקיימה השיחה השמיימית, היה דרוש, הכל היה הכרחי, האבידה, הכאב, גם התמהון והשממון, גם אותם הקולות שדיברו אליו, קולות הספק והערעור, האשמה, החרדה. בשום דרך אחרת לא היה איוב יכול להגיע, לבסוף, לידי שמיעת מה ששמע מתוך הסערה. לא בדרכה של דת כלשהי, או מסורת, או לימוד. בסיפור זה, לא בלי משמעות, מוצג איוב כאיש מחוץ לכל דת ומסורת מקובלת, מחוץ לאומה כלשהי, כאיש מתגורר באיזו ארץ נידחת, שהיתה אולי, אז כהיום, ארץ מדבר.

ברגע מסויים, רגע בו התחוללה איזו סערה גדולה באותה הווייה מדברית, הגיע האיש ההוא, באיזשהו מובן, לידי התנסות בחוויית מציאותו של אלוהים. מהו מובנו האפשרי של דבר זה? בארבעת הפרקים שמקובל לראותם כתשובת אלוהים אך אין הם אלא הסבר, עד כמה שייתכן הסבר מילולי, של אותו רגע, מדובר באריכות על אודות פלאיות היקום. ואולם, באותו רגע של הארה אין לו לאדם צורך להשקיף סביבו על תופעות טבע אלה או אחרות, מפליאות ככל שתהיינה. די לו לאדם להביט אז, לכהרף-עין, ולראות את עצמו, את גופו שלו הצנוע, המוכר והשגור לו כל כך, אולי אף דל התואר, ועל-כל-פנים הנטול לכאורה כל מסתורין. אך הלוא זה הוא עצם התגלמותו של המסתורין הבלתי ניתן להשגה של החיים, המסתורין של היות היש מתוך האַין! כי אפילו יגיעו החוקרים עד חקר ההווייה החומרית, עד אותם נבגים שהם אולי ראשית החיים ועד החלקיקים התת-אטומיים ועד כל מה שעשוי המחקר להעלות מנבכי המציאות המיקרוקוסמית, הלא עדיין ייישאר, ללא נגיעה בו וללא שמץ של יכולת להשיגו, אותו מסתורין של ההווייה הקודמת להוויית החומר, הקודמת לגוף, הקודמת לחיים כפי שהם מוחשיים לנו וגלויים לעינינו - ההווייה כלשעצמה, האַיִן, כביכול, אשר מתוכו מתגלה היש, אשר מתוכו מתגלה האדם לעיני עצמו, ואשר אליו חוזר היש, חוזר האני שלנו ונבלע בו. אפשר איפוא כי ברגע מסויים, אותו רגע הסערה, היתה לו לאיוב, לכהרף-עין, איזו הארה של פלא ישותו, פלא החיים כשלעצמם שהוא מעבר לכל המתרחש בתוך החיים עצמם, מעבר לכאבי הקיום, חרדותיו וזוועותיו, ומתוך הכרה זו של ישותו הגיע, למשך אותו הרף-עין דמוי-חלום, גם להכרת מציאותו ההכרחית של מקור הישות הזאת, של מה שבהיעדר יכולתנו להשיגו אינו יכול להצטייר בתודעתנו אלא בבחינת אין אינסופי, של מה שאין בלשוננו האנושית אלא מלה אחת להתייחס בה אליו, היא המלה אלוהים.

*

זה היה איפוא סיפור קורותיו של איוב, וכאן מגיעים אנו אל פסוקיו האחרונים של הסיפור. פסוקים אלה יש בהם מוזרות מסויימת. שלא כבסיומן של רוב עלילות הטראגדיה אין עולה מפסוקים אלה, עד כמה שניתן להבין, שום הארה או נחמה מיטאפיסית. כשוך הסערה, ולאחר שנדם אותו קול שהגיע לאזניו, מתקבצים קרובי איוב ונותנים לו "איש קשיטה אחת ואיש נזם זהב אחד", וגם נזכר מספרם המדוייק של צאן איוב וגמליו, בקרו, אתונותיו, בניו ובנותיו. כך איפוא מתואר האיש כיושב ומקבץ את המטבעות והנזמים ומונה אותם, מן הסתם, בקפידה, ואפשר להניח כי כל דעתו נתונה לעסקיו, שהרי ניהולו של רכוש רב כזה מצריך שימת-לב מרובה. פראנסיס בייקון, באחת ממסותיו שנזדמנה לי בעת זו בה אני כותב שורות אלה, אומר כי "ברכת אלוה בתנ"ך מתבטאת בהצלחה, ואילו בברית-החדשה היא מתבטאת במצוקה", והוא מעיר כי האחרונה נעלה על הראשונה לפי שהיא חושפת באדם את סגולות נפשו. אפשר איפוא לומר כי הפסוקים האחרונים של סיפור איוב נמצאים, מכל מקום, בהתאמה עם רוח התנ"ך, או, עם לנקוט מינוח קלאסי, אפשר גם לומר כי סיום זה הוא סיום של קומדיה.

ואולם נראה לי, כי אולי תיתכן גם הבנה אחרת של פסוקי הספר האחרונים. אולי מה שעולה מתוכם הוא, כי את הרגע, את השעה בה שמע איוב את הקול מן הסערה, אי אפשר להשהות אל מעבר לאותו רגע, לאותה שעה. ההארה שהיתה לו לאיוב בעקבות כל שהתרחש לו קודם לכן, אי אפשר היה לו לשמרה כאילו היתה נכס – קל וחומר שאי אפשר היה לו להעבירה לאחרים, להורישה לבאים אחריו, ובכללם קוראי הסיפור. כל אדם לעצמו ולבדו, רק הוא עצמו והוא לבדו, מתוך כאבו שלו, אולי יוכל להגיע, אם אמנם יגיע, לידי שמיעת קול מתוך סערה. אבל רק בעצמו, ולבדו. ואחרי-כן, כמו הכאב, ימוג וישַכח גם הקול. כמו הכאב, המכאיב רק כל עוד הוא מכאיב, כך הקול מתוך הסערה נשמע רק כל עוד הוא נשמע.

לפני שנים אחדות הייתי מאזין, במשך עת מסויימת, למוסיקה מן המאה השמונה-עשרה. עת מה קודם לכן באתני מצוקה שכמותה לא ידעתי מעודי. כיום סבור אני כי אותה מצוקה לא עמדה בהתאמה הגיונית עם סיבתה, ואולם אז, כשהתרחש הדבר, לא עסקתי בהעלאת סברות. היה זה כאב קמאי, פראי, שהגיח מתוך איזו תהום שבתוכי ובמשך זמן מסויים, ימים, שבועות, חודשים, השתלט כליל על כל הווייתי. רגעים היו אשר בהם קרוב הייתי לשאול את נפשי למות. הואיל ומה שאבד לי אז אי אפשר היה שישוב אלי, נראה היה לי כי לא נותר לי אלא לאבוד יחד עם מה שאבד לי. כך ישבתי לילות וימים בין ארבעת כתלי חדרי, כלוא עם אותו נמר של כאב אשר כל חמת זעמו המטורפת היתה מכוונת כלפי. באחד הימים ההם, או אולי היה זה לילה, כי לא הבחנתי אז ביניהם, החילותי, כמו בלי משים, להאזין למוסיקה. היתה זו מוסיקה מן המאה ה-18, יצירותיהם של שניים או שלושה מלחינים בני העת ההיא. מה ששמעתי אז מתוך אותה מוסיקה לא היה ביטוי של הלכי-נפש אנושיים. אני לא רציתי לשמוע קול אנושי, כבר הייתי מלא יותר מדי בהווייה אנושית. מה שהייתי זקוק אז לשמוע, ומה ששמעתי מתוך אותם צלילים הדורים הערוכים בסדר קפדני, בקצביות מאופקת של מחולות חגיגיים, היה משהו כמעט נקי מאנושיות, משהו שמעבר לצער, לגעגועים, למחשבות, למאבקים. היתה זו מוסיקה של שמחה, אך מעבר לשמחה האנושית, מוסיקה בטהרתה, כאילו דיבר אלי איזה קול מתוך הטבע עצמו, קול היוּלי, ראשוני. זה היה מה ששמעתי מתוך מה ששמעתי. האם היה זה רמז כלשהו על-אודות איזו הרמוניה שמעבר לחיים הללו, שאינה יכולה להתפש בחיים הללו? לא ידעתי מהו המובן השכלי של מה שאני שומע, אך ידעתי כי לא אוכל להתקיים אם לא אשמע את מה שאני שומע. זאת היתה הצלתי אז. לילות וימים, בלי הפוגה, מאזין הייתי למוסיקה ההיא. כך חלפה העת, ועם חלוף העת הלך הכאב ורפה, הלך ודעך, ואז, כמעט בלי להבחין בדבר, גם הייתי הולך וממעיט יותר ויותר להאזין לאותה מוסיקה, וככל שעדיין האזנתי כבר לא הייתי שומע את מה שקודם לכן הייתי שומע מתוכה. וחלפה עוד עת, חלפו שנתיים, שלוש שנים, ולבסוף, לא מכבר, הבחנתי כי בחדרי שוררת דממה גמורה, שלווה, שתיקה, כי אין נשמעת בו עוד שום מוסיקה, וכי אינני שומע עוד ואינני זוכר עוד מאומה ממה ששמעתי.

---