|
הנשים כמשל
מאת תמר מרוז
השבוע יצא לאור "ספר האגסים הצהובים" של פנחס שדה, ספר שחלקו שירים וחלקו מסות תאולוגיות, והקשר ביניהם אינו נהיר לפעמים. אולם אין זה קובץ מקרי אלא ספר אוטוביוגראפי, המשך של "החיים כמשל" שיצא לאור לפני שנים.
זוהי אוטוביוגראפיה של התנסויות פנימיות, חוויות פנימיות, שאינן נאמרות כלל בספר "ולא מעניין כל-כך להסביר את קשרי הדברים",
כדברי מחברו. אבל בגילוי-לב רב ובהרבה אירוניה עצמית מספר פנחס שדה על דברים שהתרחשו, ייסורי-נפש שבעטיים נכתב הספר, בדומה לעץ-הגומי שכאשר הוא נחתך בגזעו מתענגים אנשים, מאוחר יותר, מן החומר אשר הגיר מפצעיו.
שתי פרשות שהתרחשו הולידו את הספר הזה. פרשות בנאליות אולי אבל בוודאי שיש בהן יסודות מוזרים, אפלים. שתי פרשות של אהבה ונטישה.
עשר שנים ועוד שש
מקרוב מרחוק, בתהפוכות החיים אהבתני היפה בנערות אשר ידעתי בימי חלדי (לורליי, עמ' 50) שרי בת שבע-עשרה היתה תלמידת שמינית כשידיד משותף הביא אותה אל פנחס שדה, לכאורה איש קודר, מכונס, ספון בביתו תמיד, מוקף ספרים, אפוף מוסיקה, חי חיים נזיריים כמעט, כותב בדבקות, מחמיר עם עצמו, אבל גם מתייחס לעצמו בהרבה אירוניה והומור. "בסך הכל אני לא הטיפוס הכי-הכי בעיני עצמי, ועיסוקי הוא בעצם ללכת למכולת, לקנות לבן, לכתוב דברים. אני לא מצטנע. להיפך. גם פסקאל מן הסתם אכל סלט בזמן שכתב את ה'הגיונות' שלו". שרי מתוארת על-ידי רבים כאשה היפה ביותר שראו. יופי לא-ארצי. ממוצא אוסטרי. בת למשפחה עשירה מאוד. מוח חריף ומראה שקוף כמעט, פנים לבנות, שיער זהוב, ארוך. "והקסם שלה", אומר שדה, "היה ייחודי ממש, כמו איזו לורליי מהמיתוסים". במשך שנים רבות התראו לסירוגין. שרי נישאה לאיש והתגרשה ממנו. היא למדה קבלה באוניברסיטה בירושלים. היסודות האפלים שבאופיה נרמזו לעתים גם לעין זרים. היו תקופות שלבשה רק בגדים ארוכים ושחורים ואת קירות חדרה צבעה בשחור. "כמו שמישהו עובד-שטן", סיפר אחד מידידיה, "היא היתה עובדת את המוות". עם יפיה הערטילאי, השברירי, חיה שרי את חייה בתוך מצוקות אפלות, חיים כפולים, נסתרים, שאיש כמעט לא ידע עליהם. אולם על פי-רוב לא ניכר הדבר כלל. היא קנתה בירושלים דירה הצופה אל נוף מרהיב. גמרה את חוק לימודיה ועמדה בסיום כתיבת הדוקטוראט שלה על האר"י הקדוש. הצעת נישואין "ואז", מספר שדה, "אחרי ארבע שנים שלא נפגשנו כלל טלפנה אלי ואמרה שרוצה לראות אותי. היא באה והיתה יפה כפי שלא היתה מעולם. סיפרה שהתגרשה מבעלה. התראינו הרבה, וערב חורף אחד, כשבחדרי על הגג דלק התנור החשמלי הקטן שהפיץ אור אדמומי, ישבנו מולו בשלווה ואמרתי לעצמי: 'כך אני רוצה להיות כל חיי. ביופי הזה. בשקט הזה. ואמרתי לה: 'את יודעת מה עלה בדעתי? בואי ונתחתן'. אחרי שהכרתי אותה שש-עשרה שנה, לפתע, לראשונה, כהרף-עין חשתי כך. "והיא אמרה כן, קירבה את ידי אל פניה ונשקה לה, ואני חשתי בדמעותיה על ידי". כיצד הופך דמע כזה לשירה? בתחילה כתב: וכאשר מקץ שנים אלה אמרתי לה: היי לי לאשה דמעה של בדולח נשרה על כף ידי בנשקה לה. טיוטה שנייה: דמעות חמות של מלח נשרו על כף ידי, נמסו. הגרסה החמישית – זו המופיעה בספר: טיפות שתיים של גבס קר נשרו על כף ידי, נמסו. "כתבתי 'גבס', מגחך פנחס שדה, "כי לפי איזו מסורת רומאנטית לא היה לי נוח לכתוב שבכתה, ולכל השתמשתי בדימוי בנוסח לורקא, אבל רואים שאני שקרן לא-מוצלח כי גבס לא נמס. להיפך, מתקשה. לא צריך לשקר. "תכנַנו להינשא,לנסוע ללונדון. הימים עברו במין אווירה קסומה כזו, ושמחה הדדית. בינתיים עבדו פועלים וסגרו את המרפסת בביתה, כדי שזו תהפוך לחדר-העבודה שלי. החלטנו להמתין שבועות מספר עד שתגמור להגיש את הדוקטוראט שלה. ולאט-לאט דברים מוזרים החלו להתגלות". ואולי בצבץ מה שעבר עליה כל השנים: שבע שנים ועוד שש של בדולח קר, ערבים שחורים מעל ערים מתות של מלח. יותר ויותר הופיעו הפחדים. חלומות-בלהה וביעותים. מתוך השיר "כריזנטמות" (עמוד 54): אחר-כך באו ימים, כפי שהבינותי ממעט דבריה, של איזו חרדה מצוקות פנימיות, פיזור-דעת. באחד הלילות הופיע אליה השטן... "ישבתי והרגעתי אותה כמו שמרגיעים תינוקת. ידעתי שהחרדות שלה מוחשיות. השטן בחלומה, כך סיפרה, הפחיד אותה במשהו זוועתי. משהו נורא שהיא פחדה לתאר. וכך החל לפתע לרבוץ בחשאי צל לא-מובן. מין אווירה מלאנכולית באוויר. אבל היינו יושבים יחד שעות. היא היתה עובדת ואני עבדתי ושלווה מתוקה כזאד היתה שרויה. מודעת-אבל "ביום ההולדת שלי ישבתי בחדרי ומכרה הביאה מתנה קטנה, וכבדיחה גם עיתון-ערב עם הורוסקופ, כי שם היתה תמונה שלי עם עוד אנשים שנולדו באותו מזל: ואלנטינו, המלכה ויקטוריה, קיסינג'ר. צחקנו יחד והמשכתי לעלעל בעיתון ואני רואה מודעת-אבל וכתוב בה על מותה של שרי. "קראתי אבל לא האמנתי. זה נראה סוריאליסטי לגמרי! סהרורי. כמו חלום. אם הייתי קורא סיפור כזה, לא הייתי מאמין! כמו שכותב שייקספיר בסוף 'הסערה': 'אנחנו עשויים מאותו חומר ממנו עשויים חלומות'". מה שאירע-נכתב בהמשכו של השיר: אחרי-כן ב"פולקסווגן" אל כנסיית יוסף הקדוש פנתה, עלתה על המגדל וכמו ציפור בהתפשטות הגשמיות פרשה כנפיים, פרחה אל ים התכלת הנגרש. את הידיעה על כך למדתי ממודעה בעיתון-ערב. ועדיין לא היתה זו הפרשה העיקרית שאודותיה נכתב "ספר האגסים הצהובים", שנושאו הוא, אולי, ייסורי הנטישה. "אולם", אומר פנחס שדה, "כל חיי אני רוצה בכך, ותמיד כשאני חולם על אהובה, ותהיה דמותה אשר תהיה, החלום טראגי בסיומו, והיא נוטשת אותי בצער כזה, כאילו איזה גורל כופה אותה. וזו תחושה מחרידה. כשזה קורה בחלום, מתעוררים. אבל כזה קורה במציאות אין לאן להתעורר. "כל חיי רצופים פרידות. פעמיים הייתי נשוי לשתי נשים נפלאות וחזרתי תמיד על הפרידה. זה לא מקרי. זה קו. נישואי הראשונים היו אהבת-נעורים בקבוצת כינרת. יעל היתה בת המושב. היינו חברים שנה ואז נישאנו. התגרשנו כעבור שנה. היא היתה נפלאה. אשתי השנייה היתה אחות בקיבוץ, בנגב. מכרה הביאה אותה אלי. כשנפתחה הדלת הייתי המום לראותה, אשה נהדרת. ידעתי מיד שאני רוצה לשאת אותה אך הצעתי לה נישואים רק אחרי שעה. נישאנו כבור שבועיים רק משום שברבנות עיכבו. היינו נושואים כעשר שנים. היא אשה נפלאה. (דרך-אגב, לפרשת חבצלת שלפני כשתים-עשרה שנה פרסמה את המכתבים שלה אלי. כשהיינו יחד חיינו בנועם רב. שנים רבות לא ראיתי אותה. לפני כחודש, כשהתאבדה, טלפן לי החבר שלה וסיפר לי על סיבת-המעשה.)" פגישה בשוק החצילים הפרשה אודותיה נכתב הספר התחילה במקרה והסיפור נשמע בנאלי-משהו. תחילתו ביום קיץ, כשמלכה, סמינריסטית בת תשע-עשרה, הלכה לספרייה ודרשה את הספר "החיים כמשל" של פנחס שדה. בספרייה לא נמצא הספר והיא חיפשה במקומות אחרים, מצאה אותו, ומסיבה לא ברורה לה עלתה לאוטובוס ונסעה לתחנה המרכזית בתל-אביב. בהמשך של הסיפור יש יסודות קומיים מסוימים. "אני", אומר שדה, "קניתי חצילים בדוכן. זה לא מצב שבו אתה מצפה למשהו. היא נעמדה מולי, הביטה בי ושאלה: 'אתה פנחס שדה?' הבטתי והיא נראתה כמו נערת-החלומות שלי מהשומר-הצעיר, בחולצה לבנה, בסנדלים ובצמות זהובות, עבודות. "הרגשתי גרוטסקי: לעמוד בשוק עם סל חצילים. אמרתי בכעס: 'אולי תחליטי כבר?' אז היא אמרה 'טוב' והלכה. "למחרת לפנות ערב שכחתי מכל הפרשה. הטלפון צלצל והיא אמרה: 'אני הנערה שדיברה אתך אתמול בתחנה המרכזית. אמרת לי להחליט, אז החלטתי: להיות אתך'. אמרתי: 'אם החלטת, קחי את החפצים שלך ובואי', ושנינו סגרנו את הטלפון. "כעבור חצי שעה הגיעה עם חפציה והתחילו שלוש השנים המאושרות ביותר של חיי. "ממה מורכב אושר? מזה שצחקנו כל הזמן? היו גם פרידות, אבל תמיד חזרנו והיינו יחד. יכולתי לרקוד ולשיר ולהשתטות. והיתה גם הבנה, מאגית כמעט. "אחרי שלוש שנים לחצה שנינשא, ואני לא רציתי. חשבתי על הפרש הגילים שבינינו וסירבתי. יותר מאוחר, באלפי ורבבות הפעמים שחזרתי וחשבתי על כך, נראה הדבר כשפת-החיים שלי שחזרה על עצמה שוב ושוב: הוויתור על האהבה הארצית והאושר. "ועדיין לא היה הזעזוע. נפרדנו בידידות ובנשיקות. רק כעבור כמה חודשים הבנתי כמה שגיתי. התקשרתי וביקשתי שתבוא. היא באה וסיפרה לי, חרישית, שהיא נשואה ומצפה לתינוק. בעלה ממתין למטה והם נוסעים לחו"ל. ויותר לא ראיתי אותה" ואז התחיל הייאוש הנורא. מתוך "היום והשעה": ... מתוך ידי אזל הדם ומשהו חופר וחופר ואינו חדל משהו זה הוא שמתרחש לי עכשיו והוא כורה קבר בתוך לבי. התחילו שנים של ייסורים שאין כמעט לעמוד בהם. ייסורי אהבה. חרטה. "אילו רק יכולתי להשיב את הזמן אחורנית". מתוך "צהריים": והכאב הנורא הזה על כי במו ידיך איבדת את האהבה שהיתה אולי האחרונה בחייך... הבלהה הזאת, עכשיו עולה הרהור זה בדעתי, מה צריכה היתה להיות בלהתו של אדם למצוא עצמו לפתע מחוץ לשערי גן-העדן, יושב, ראשו בין כפות ידיו, בלב עולם שמם. כאב עז "אדם שלא נקלע לסערה כזאת", אומר שדה, "לא יאמין למשמע אזניו. אצל ג'וזף קונראד, ב'טייפון', מתוארות סערות כאלו. באוקינוס ההודי. תיאור סופה כל-כך עזה שברור לגמרי שאין תקווה עוד. שכולם יטבעו. התחושה של כוח שפועל עליך בצורה בראשיתית, דתית כמעט. "כשאני אומר דתית אני מתכוון שמתחילים לחפש סיבות לדברים. כמו איוב, שהוא מתייסר, אבל אינו יכול לדעת ש'ערכו עליו התערבות' בשמיים. ועכשיו אני אגיד דבר מצחיק: כשנהרסו בתיו של איוב הוא לא רץ לסוכנות-ביטוח לברר מה הנזקים שנגרמו לו. לא. הוא התיישב באפר ושאל שאלה אחת ויחידה: 'למה?' "אם לא נשארה לאדם השאיפה הבסיסית הזאת, האדירה, להבין מה מתרחש, הוא אינו אדם עוד. וכך מתחילה אצלי ברגע מסוים המטאמורפוזה לתאולוגיה: להסביר חוויה לא-נתפשת במשהו המתרחש שם. והלא כל אחד עובר חוויה לא-נתפשת כזאת של כאב, של אבדן. שום אדם לא יימלט מזה. המקרה שלי הוא רק משל. "ואז המלה השטחית תאולוגיה היא הניסיון למצוא הסבר למה שאיוב ביטא ב'אחזה אלוה בבשרי'. המלה הזאת מגיעה אליך באמצעות עצמתו של כאב. כאשר אדם משמש חוט-מוליך של הברק הזה, של הכאב העצום אשר אפשר להישרף בו". רבים מהדברים הכלולים ב"ספר האגסים הצהובים" הודפסו אולי בתקווה כמוסה שיגיעו אל אהובתו. בשיחה עם מִלכה, המתגוררת עתה עם בעלה המדען ובנה בעיר אוניברסיטאית בארצות-הברית, סיפרה שאכן כל מאמר וכל שיר הגיעו אליה והיא ידעה שכוונו אליה והבינה בדייקנות כל מה שנאמר לה בהם. גם היא סיפרה על אהבתם הגדולה. "מובן שהיה גם אושר בדבר הזה", אומר שדה. "אושר טוטאלי על הרב-גוניות העמוקה של התחושות. כמו באפיגראמה של הלדרלין על הטראגדיות הנוראות של סופוקלס: רבים ניסו לשווא לבטא שמחה בשמחה / אך כאן מבוטאת השמחה בתכלית השלמות. מתוך ייסורים מתבהרים דברים. "גם את השם 'ספר האגסים הצהובים' לקחתי משיר של פרידריך הלדרלין, המשורר הנערץ עלי, שכתב: באגסים צהובים / ובשפע ורדי-בר / רכון הנוף אל האגם... "לשיר הזה נכתבו המון פירושים, אבל עבורי זו מעל לכל התחושה של האגסים המשתקפים במים האפלים. צבעם הבהיר, צבע של זריחה ואור, של ההתחדשות המשתקפת בתוך האימה שעל סף תהום. אבל גם אני עוד לא גמרתי לגמרי להבין את השם, כמו שכאשר פרסמתי אוסף סיפורים של רבי נחמן מברסלב והפצירו בי בהוצאה לאור לתת שם והחלטתי לקרוא לו 'תיקון הלב', והייתי זקוק לכמה שנים להבין את השם שהמצאתי: שאת הדברים מבחוץ אי-אפשר לתקן. לא מה שאבד ולא מה שנהרס ולא מה שנשבר. וכבר קהלת אמר: 'מעוות לא יוכל לתקון'. אם כן, מה נותר עוד לעשות? רק לנסות לתקן את הלב, להבין שדברים מתרחשים בפנים. "ניסיונות הבנה אינם מקהים את הסבל. כל הזמן מקננת בלב תחושה שאני חייב להקריב קרבן. כאילו רובצת עלי איזו התחייבות גורלית להקריב קרבן. "הפילוסוף הדני סרן קירקגור כתב מאסות על ההקרבה ובעצמו הקריב את אהבתו לרגינה ששמה כשם אהובתי מִלכה. רגינה נישאה לאחר, ועברו עליו עוד ארבע-עשרה שנים שבהן כתב ספרי פילוסופיה בהם תהה שוב ושוב על משמעות הקרבן, ואז מת כי נגמרו לו החיים, וקודם לכן כתב: 'אילו הייתי נושא את רגינה הייתי המאושר באדם'. "לפעמים אני חש כמו אותו ד"ר פאוסטוס שנתן את חייו תמורת הבנה ויצירה. התנסיתי בגן-עדן והתנסיתי בגיהנום, כאילו בגזרת איזה שהוא גורל היה עלי להתנסות בכך, ולהבין. כאילו מתוך הצלילה העמוקה ביותר בייאוש, צמח הספר הזה". הארץ | 1.3.1985 
תמר מרוז - (היתה?) עיתונאית.
| קישורים | ביום השנה השני למותה - השיר ועוד על שרי פיירשטיין; ציפורים של זכוכית - גירסת השיר של אהוד בנאי (קובץ mp3) לורלי, צהרים - שירים מאת פנחס שדה שבחו של אברהם - סרן קירקגור
באתר: 16.6.2003 | עודכן: 15.11.2004
|
