- אמרו על חבצלת הרבה דברים, בין השאר שהיתה אשה מזמן אחר, מדור אחר.

פנחס שדה: היו בה כוחות שבאו מעולם המדבר, עוצמה, פראות, שגב, בדידות. אשה במדבר בלילה ליד איזו מדורה, מחוץ למחנה, שרה לתוך הלילה בקול קדום מרעיד ומופלא שלו היינו שומעים אותו היינו מזדעזעים. במידה מסוימת זה גם העולם שלי.

- איך היא הגיבה לפרסום בעיתונות כשהספר יצא?

שדה: צריך לזכור שהיתה אלמונית. מעולם לא ציפתה ששמה יופיע בספר הטלפונים. כשהגיעו העיתונים וכותרות הענק והתמונות והתואר אשת הספרות של השנה בהעולם הזה, דברים שסופרים ומשוררים מחכים להם כל ימיהם, הסתכלתי על פניה והיא לא הנידה עפעף. כאילו הסתכלה ממרחק גדול כמו אדם חצוב אבן, בעל חכמה עתיקה. נאמר, הגאון מוילנה מתייחס לדיוקן שמשרטט לו עיתון העיר. הסתכלתי על הנערה התימניה הקטנה הזאת וחשבתי אותו הרגע, זה צריך להיות אות ומופת. זה היה מעבר לה, מין כוח וחוכמה קדומה עתיקה, אפילו קודרת קצת. כשאנחנו משוחחים עליה, אני מרגיש ברצינות שאני לא מספיק חכם לדבר עליה, ואין לי דעה מצומצמת על עצמי. אני נמצא באיזו מדרגה נמוכה כדי להאיר אותה.

- האם כתבת עליה, האם הפכה לגיבורה של אחד מספריך?

שדה: אחרי שנפרדנו כתבתי פעם שיר עליה, קצת ליצני. היו התבטאויות שלי בכל מיני הזדמנויות כל הכתיבה שלה שהיתה בה גאוניות. "התמסרות", לדעתי, הוא הביטוי הגדול ביותר של נפש האשה היום בעברית. לא כתבתי עליה בספר. אם אמשיך לחיות, ואני לא יכול להיות אחראי לעצמי אפילו עד מחר, וארגיש שיש לי היכולת והפתיחות לומר משהו שיהיה שווה ערך לדברים שהיא כתבה, אכתוב.

- מה אתה מרגיש עכשיו?

שדה: ברגע זה, איזה כאב בלתי נסבל. אני לא חושב שבכלל מותר לדבר על זה. אני מכיר את זה מהמציאות שלי, להיות במרחק שתי דקות מהמעשה, אבל מה שקובע זה הרגע בסופו. מנקודת ראותו של אדם חי, הכל נמוך ועלוב בהשוואה לאדם שהתאבד. הרי ברור שאלה האנשים הטובים ביותר, הצדיקים והרגישים והנקיים ביותר. במעשה שלהם כאילו אמרו שהעולם הזה, כביכול המגרש הפרטי של הנבלות, הטיפשים והמושחתים וכל עלובי החיים. הייתי רוצה שכל אלה שהיו בחיים שלי והתאבדו, עשרה במספר, יחיו היום. עשרה אנשים קרובים מאוד בחיים של אדם אחד. אין לזה קשר אלי. האנשים האלה רצו להתיידד איתי, מה אני יכול לעשות. אלה היו הנפלאים ביותר שפגשתי בחי. מה שנוגע לחבצלת, ניסיתי לשכנע אותה בזמנו, וזה חלק מהכעס שלי עליה, להוציא מיד ספר שירים חדש. אמרתי לה שתקח טרמפ על גל הפרסום, והיא אמרה שהיא עדיין לא מוכנה. היתה לי כנראה תחושה. רציתי שהיא תחזיק מעמד. היה לה קשה לפני שהכירה אותי. היה לה קשה גם אחר כך. הפרסום הפתאומי לא היה דבר קל בשבילה עם הרגישות שלה. רציתי שהיא תחזיק מעמד, שתתמסד קצת. יונה וולך אמרה בראיון, שבשלב מסויים היתה מוכרחה להשיג פרסום, כי זה מגן עליה במציאות הקשה. רציתי שלחבצלת תהיה הגנה כזאת, שלא תהיה סתם יוצאת דופן.

- אנשים שמעו מפיה כעס על הצורה שבה ערכת את "התמסרות".

שדה: פעם ראשונה שאני שומע שהיא כעסה. זו היתה עבודה משותפת והדדית. הסכמנו מה טוב לעניין. שיקולי הבחירה לא היו אישיים. למשל, העניין עם ההדלפה, שהיתה חצי בדיחה בינינו, יכולתי לעשות שזה לא יופיע בספר. הרי עד היום כל מיני ג'וקים וחרקים נטפלים אלי על השטות הזאת. העניין עם איה היה נשגב בנשגבים. אחת החוויות הרוחניות של חיי. אני חתום על זה. פנחס שדה זה שמי. זה תואר על ידה בצורה גאונית. לו הייתי מסוגל, הייתי כותב ספר על מה שהיה, ויש לי יכולת גדולה של כתיבה. היא בכשרון המופלא שלה הצליחה, ומי שלא הבין ומסלף זו בעיה שלו. הוא חי היום, מחר ימות כמו פשפש.

- הכל היה של חבצלת?

שדה: היצירה היתה של חבצלת. אני הייתי משרתו של העניין. יש לי שיפוט מסוים על יצירות אמנותיות. עשיתי כמיטב שיפוטי. אני לא עושה שיקולים קטנים מה תל-אביב תגיד. הראיה, שהעברתי את הדברים שעד היום משמיצים אותי בגללם. היו במכתבים דברים שנראו לי אז לא טוב בשביל חבצלת כאדם. דברים שלא היו קשורים בי כלל. מנעתי הטלת משא כבד מדי עליה, משא חושפני מדי על מקרי חיים אחרים. אני מניח, שאם מהלך החיים יתפתח כמו שאני מניח, יגיע זמנם של שאר המכתבים, וזה בעצם יבנה את דמותה בצורה יותר עמוקה. כי כל הדברים האלה הם חלק מגדולתה, מהקדושה שלה. אולי אחרי שאמות זה יפורסם. אני מדגיש, על עצמי לא הייתי צריך להגן.

- אני לא חושבת שאתה הוא הנושא, אבל אולי היית צריך להגן עליה?

שדה: את פשוט מצחיקה אותי. חשיפה, פרטים אישיים, זה מצחיק אותי. אני האדם שכתב את "החיים כמשל". אני לא אדם שגדל על המושגים של מה זה יגיד ומה ההוא יחשוב. גדלתי על אדם כמו רוסו, שכתב על הווידויים של וסיפר כל מה שרצה, כולל זה שהכניס את ילדיו לבית-יתומים. מה את באה אלי עם מושגים תל-אביביים. תרשי לי הערה. בכל הידידות, איש לא הכריח אותה. המכתבים נשלחו אלי, אני נתתי אותם בידיה. אני לא הלכתי והדפסתי את זה.

- היא היתה צעירה.

שדה: מה זאת אומרת היא היתה צעירה? כתבתי את ספרי הראשון בגיל 18. רמבו גמר את הקריירה שלו בגיל 19. הצעירים הם חזקים, הטהורים הנקיים. היא היתה גאון באותה תקופה. התייחסתי אליה בכבוד. התייחסתי אליה כמו שאני מתייחס לעצמי, כאשר ראיתי את חיי כדבר שיש לתעד אותו ולפרסם אותו. הספר הראשון שלי יצא בתקופה שכל מה שכתבו בארץ היה על בעיות הקיבוץ והפלמ"ח. אני התחלתי עם זה, מהכיס הקטן שלי יצאו כל אלה. הספר של חבצלת היה גדול מאוד, זה שהיה לה קשה, מה את רוצה שאני אבכה על זה? מה את חושבת שאני מלקק דבש יום יום? היה לה רע, היה לה טוב, היו לה חיים משלה.

- אתה חושב שהיום היית עורך את הספר באופן שונה?

שדה: סיימתי בימים אלה עריכת ספר חדש. בדיוק אותם שיקולים, מה הדבר הנכון לפי המושגים שעל פיהם אני חי. על זה אני מוכן ליהרג אם כי אני מעדיף להרוג. אם הברירה להקפיץ מישהו או לקפוץ בעצמי, אני אעדיף להקפיץ.

- הקשר ביניכם התרופף לאחר צאת הספר. הצטערת על כך?

שדה: הקשר היה ניתק בסופו בין כה וכה. זה היה בספירה כה גבוהה, שזה לא יכול להימשך. שתי להבות אש. הלהבה שלה בערה יותר. הספר היה רק תמצית הביטוי שלה. זה כמו פגישה בין שני מטאורים בחלל. הם לא יכולים להישאר יחד. הם נוגעים זה בזה, יוצאת אש והם עוברים לדרכם. חבצלת היתה ילדה טובה. היא רצתה להתחתן, ללדת ילדים, לעבוד במטבח. היא רצתה את השקט הזה. הדימוי שלי היה קצת דומה לזה של חבצלת. מובן של אשה בשבילי, מישהי שעוזרת לי, מישהי שאני יכול לחיות, לנוח איתה. מבחינה זו היינו דומים. כתבתי מה שכתבתי והיא כתבה מה שכתבה. זה היה הגורל של שנינו. בעל ואשה לא יכולנו להיות.

- נאמר לי שניסית ליצור איתה קשר במשך השנים. שביקרת בדירתה ביונה הנביא לפני כחודשיים.

שדה: לא ניסיתי ליצור איתה קשר. חייה היו חייה, ולא היה לי שום מגע איתם. אכן, ביקרתי בדירתה ביונה הנביא. אני לא חושב שהסיפור הזה צודק לכבודה. היא צלצלה אלי אחרי עשר שנים שלא היה בינינו קשר וביקשה כסף. באתי לשם והבאתי מה שהיה לי. העניין היה מוזר. היא הסתכלה כאילו בקושי מכירה אותי. נתתי לה צ'ק והיא אמרה למה צ'ק? למה לא מזומן? אמרתי, חבצלת בשם אלוהים אחרי עשר שנים זה מה שמעסיק אותך. מה בוער, תגשי מחר לבנק באלנבי ותפרטי את הצ'ק. היא ענתה: עוד הערב אני רוצה ללכת למסעדה ואני גם רוצה לראות סרט, והוסיפה בוא אלווה אותך. הלכתי איתה. זה היה עגום ומוזר. הנחתי שגם הפסיכיאטריה, אחרי הכל, משאירה אדמה חרוכה במוחו של אדם. הלכנו לכיוון הים. בדרך ניסיתי לקיים שיחה קצת אישית ולספר לה דבר קטן מחיי, כדי שכל הפגישה תקבל קצת צורה אנושית. היא הסתכלה בי בחוסר סבלנות ואמרה אני לא מעוניינת לשמוע סיפורים אישיים שלך. כל הפגישה היתה מיותרת. שאלתי אותה, אין לך גרוש? היא השיבה שיש לה 20,000 שקל מהביטוח הלאומי, פלוס פה ושם. עשיתי חשבון שהוצאות המחיה שלי, להוציא חשבונות ומסים, פחותים מזה. זה לא היה דחוף, אחרי עשר שנים להריץ אותי בענייני כספים, ובנוסף לזה לקבול שהבאתי צ'ק. שמעת אותי מדבר על גדולתה, קדושתה וגאוניותה. כאן, אמרתי בלבי, יש אלמנט של חוסר שפיות הדעת. כל המטומטמים והחלאות כותבים שאחרי 12 שנה חבצלת התאבדה בגלל אהבתה הנואשת אלי. היא הסתכלה עלי כעל מישהו שהיא לא מכירה. אל תבואי אלי עם תחקירים נוסח זיגל שהייתי בדירתה. זה היה כבד? למי לא כבד? בזמני היא לא הזדקקה לפסיכיאטרים והסיבות ברורות. אני חושב, שכאשה את לא צריכה הסבר למה.

- מה תעשה במכתבים שמונחים אצלך?

שדה: פנו אלי מהספריה הלאומית וביקשו את כתב היד של "החיים כמשל". השבתי להם שאני מאוד מחבב את כתב היד הזה. אם יפנו ויבקשו את מכתבי חבצלת למשמרת, אתן להם. אני בעד שיבואו חכמים בעוד מאה-מאתיים שנה וילמדו אותם.

- פסיכיאטר אמר לי ש"החיים כמשל" הוא בסט-סלר במרפאות פסיכיאטריות.

שדה: חושבים עלי רעות. בסך הכל, אני אדם די תמים ונחמד. אני רוצה בטובתם של האנשים האלה. כשדיברתי בזמנו בחריפות נגד הפסיכיאטריה, שאני סולד ממנה, רציתי שאנשים יאבקו על חייהם ולא יפקירו עצמם בידי פסיכיאטריה וסעד וכדומה. את מדברת עם אדם שהיתה לו החוויה הנשגבה ההיא, היתה לו גם חוויה של חולשה קיצונית, שהיה כעלה חלש על אוקינוס סוער, וקם מחדש. אני יודע שבסופו של דבר תבוא נפילה בלי תקומה.

---