תיק חבצלת

אי אפשר להרוג אותי עכשיו אפילו בתותחים. אני לא ניתנת להריגה. אני כמעט איננה (מתוך התמסרות)

חבצלת התאבדה ביום ראשון, ב-18 בנובמבר בשעה שמונה בבוקר, באור היום. היא לא השאירה מכתב, לא חשה צורך להיפרד מאיש. השאלה מדוע התאבדה נשארה סתומה. דודה, יחיאל חבשוש, יאמר בצער "רוח היא באדם". חברים יאמרו החיים ניצחו. הסבל שלה בשנים האחרונות מירק כל רבב. חבצלת בחרה במוות כי לא עמד בה הכוח להמשיך במסע היסורים. שמיו היחידים של אדם הם יכולתו לקוות. בגיל 35 בחרה לסיים את חייה בדרך כה אכזרית, בקפיצה מגגו של בית בן שלוש קומות ברחוב יונה הנביא. הלכתי לחפש את חייה. הלכתי לבית אביה ברחוב מגידו בתל-אביב. זה היה מוקדם מדי, קצת אחרי השבעה, ביום סגרירי וגשום. בבית הכל חלול. אביה חיים חבשוש, יהודי דתי בן 81, תימני עם זקן לבן ארוך ועיניים אדומות, ישב אבל במרכז חדר, שפוף כמו התכווץ מאסונו. האם שקטה מאוד, נראית מנותקת מהמציאות. היא לא אמרה דבר רק חייכה בשרירי הפנים.

כל בוקר הולך חיים חבשוש לבית-הכנסת להתפלל ולבקש כפרה על בתו שהתאבדה ובמעשה זה חטאה לפני האלוהים. בני משפחתה של חבצלת נפגעו מקטעים קצרים שפורסמו בשבועות האחרונים, לפיהם חבצלת מתה מאהבה לסופר המפורסם. אביה היה כה אדיב וכה אצילי, שחשתי בושה על שאלותי, והלכתי.

חבצלת נולדה בתל-אביב ב-30 במרץ 1950, מזל טלה. המשפחה גרה ברחוב נחלת בנימין. האב התפרנס ממסחר תבלינים. היא היתה בת הזקונים במשפחה בת שבעה ילדים, שלושה בנים וארבע בנות. חודש לאחר יום הולדתה השישי, נהרג אחיה שמעון בגזרת כיסופים ליד הגבול המצרי. שמעון תרשיש (חבשוש) היה סייר, נחלאי, חבר קיבוץ תל-קציר. הוא נפגע מאש חיילים מצרים כשהתנדב לעלות על גבעה ולהסיט את אש המצרים מחבריו הלכודים. הוא היה הבכור. בכתבים שהותיר אחריו תיאר את מסע המשפחה מתימן לארץ ישראל, רכובים על חמורים, בדרכי עפר בוציות בין רכסי הרים גבוהים. מימין התבוננו בהם עדרי צבאים ומהעבר השני צפה בהם מחנה גדול של קופים אכזריים. בעדן התעכבו עד שהאב חיסל את עסקי המסחר שלו ואחר-כך המשיכו באניית מסע בים-סוף וברכבת בהמות שהובילה אותם לארץ.

מותו של שמעון פגע קשות במשפחה. האם יהודית חלתה מאוד ולא יצאה ממיטתה שנים מספר, ולמעשה, נראה שלא החלימה אף פעם. כך איבדה חבצלת את אמה בגיל צעיר מאוד. "ואולי הייתי מדברת אל האמא שלי בשמיים, אמא שלי את רחוקה תדעי לך שאני בודדה כאן אני לא מחפשת אותך באף מקום אני אף פעם לא רואה אותך אבל אני מסתכלת על הכוכבים ואת נמצאת מעבר לכוכבים וזה כל כך רחוק עד שאני מסופקת אם את נותנת את דעתך עלי. את אולי מדברת עם המלאכים וחיה לבדך בין עשבים ועצים כמו בציור שציירתי אותך אבל בלעדייך לא הייתי קיימת וכשפעם הדיבור שלי יגיע אליך בכי מעט עלי אמא כי אני בודדה. ואין לי שם לא קוראים לי שום דבר". ("התמסרות" עמ' 22).

הבית היה דתי-מסורתי. חבצלת למדה בבית-ספר יסודי-דתי לבנות ברחוב שלמה המלך 14. כבר אז גילתה כשרון ביטוי וחיבוריה זכו להיות מוקראים לפני הכיתה "והפנים של כולם היו נעשים אחרים, יפים". בבית שמרו על מנהגים מתימן. בחגים היתה חבצלת יוצקת מים על ידיהם של הוריה, סבתה ודודיה. אמה לא תמיד תיפקדה. היא ואחיותיה נשאו בעול הבית, דאגו תמיד לקבל את פניו של האב בחוזרו מהעבודה, להגיש לו את נעלי הבית, להכין את ארוחתו. כזה היה מנהג הבית.

בעולמה של חבצלת, אומרת לי אחות פסיכיאטרית שנקשרה אליה בליבה, בא לידי ביטוי פער תרבויות שאולי שופך אור על הרבה שאלות מדוע כך התגלגלו הדברים. "במעמקי לבה היו שני עולמות. מצד אחד, השורשים העמוקים שינקה מבית אבא ושקסמו לה, ומצד שני החיים שלה בתל-אביב, המרידה במסורת, הבחירה בחיים חופשיים. היא לא הצליחה לגשר בין שני העולמות. פעם אמרה לי שאילו נשארה בתימן, היתה נישאת ומגדלת הרבה ילדים והיתה חיה כמו כולן. ואילו כאן בארץ לא יכלה לממש תשוקה זו והחיים הפכו לחיפוש מתמיד אחר זהות עצמית ואחר דרך חיים שתהלום אותה. היא נולדה לאהבה. פעם הקריאה לי שיר שכתבה על אהבה, דבר שנוגע במעמקי הנשמה. אהבה אידיאליסטית, לא מזויפת, מלאת רגש, נתינה לזולת. החיפוש אחר האינסופי, אחר דבר אמיתי, שאולי אי אפשר למצאו והרגישות העמוקה הביאו אותה למחוזות אחרים. והחיים התאכזרו".

צבי יעקובי מכיר את חבצלת כחמש שנים. נקשרה ביניהם ידידות. נקודת המפגש היתה, בין השאר, הכתיבה. צבי (30) מקיבוץ נען עומד לפרסם בקרוב ספר שירה ראשון. הוא נחרד ממעשה ההתאבדות. "אולי מפני שהרגשתי שהיה פה צו-גורל שלא יכלה לחמוק ממנו. ידעתי שהאשה הזאת תתאבד בגלל תפיסת העולם הרומנטית-אשלייתית שלה. היא סימלה את ההתנפלות על החיים. את הצורך להגיע לקדושה דרך הקדֵשה, כלומר, דרך הלכלוך של החיים. הצורך שלה לאהוב לא היה במובן של הדדיות. אלא להיות משרתת, הדום לרגליו. פעם קראה לזה אלוהים, פעם קראה לזה גבר. גם ביחס שלה לציור היה הצורך הזה להתמוסס בחלק העכור של החוויה. היא דיברה הרבה על אהבה. היה לה צורך להתאפס, לעבוד מולך גדול ועריץ. זו היתה חולשתה, אותה עבודת אלילים". לצבי יעקובי יש תחושה חזקה שאת הרומנטיקה של המוות ירשה חבצלת מפנחס שדה: "כשקפצה, בטח הניפה ידיה כמלאך".

החיפוש אחר משמעות החל, כנראה, בגיל 17. לאחר שנתיים בבית-ספר תיכון למסחר מאסה חבצלת בלימודים, קמה ונסעה לקיבוץ משמר העמק, שם חיו אחיה ציון חבשוש, אשתו ברנדה, אנגליה במוצאה, והבנים התאומים. חבצלת היתה במשמר העמק שנה. היא אהבה את חיי הקיבוץ, את העבודה בגן הירק: "את האוויר הצח, את שיחי העגבניות השופעות. את השלווה". במשמר העמק התוודעה למתנדבים, לחיים הזרוקים, ההיפיים כלשונה. בתוך החיפוש עברה, כמקובל, דרך החשיש, אך הבינה די מהר שתחנה זו מסוכנת מדי. בתום שנה בקיבוץ נסעה לאילת, שם חייתה בבית אחותה איילת שמאי ובני משפחתה במשך שישה חודשים. את חבריה ההיפים המשיכה לפגוש כשחזרה לתל-אביב. לימים היתה נזכרת במקומות שנהגו לשבת בהם, כמו החצר האחורית של בית-ספר גורדון, מתחת לעץ הגדול.

חבצלת חזרה לגור בבית אביה. היא למדה דרמה חצי שנה בבית צבי ופרשה. היא התקשתה להתמיד בתוך מסגרות. באותן שנים עבדה לסירוגין כזבנית, רוחצת כלים וחדרנית במלון קטן ברחוב דב הוז. בגיל עשרים קראה את "החיים כמשל" והוכתה באור גדול. האיש שכתב את הספר היה בעיניה גדול מהחיים. היא צלצלה אליו, הם נפגשו.

"התמסרות", הספר, מכתבים ויומנים של חבצלת, יצא במרץ 1973 והיה מהר ללהיט חם ומדובר. בחודשיים נמכרו ארבע מהדורות, כעשרת אלפים עותקים. מחיר הספר, אגב, היה תשע לירות. במוספים התפרסמו כתבות גדולות על הקשר הסנסציוני בין חבצלת והסופר שדה. בלה אלמוג, למשל, תיארה את חבצלת כך: "היא איננה יפה. רק העיניים, עיניים בנות אלף שנה ואולי מיליון. כואבות. מתייסרות. עמוקות מאוד. גדולות. עיניים, שהן אולי הפתח היחיד, שדרכו ניתן להציץ אל תוך נשמתה. ולא לכולם ודאי נתונה הרשות. עיניים שחורות".

"התמסרות" היה ספר של נשים, חביבן של עיתונאיות. הכתבות בחלקן הגדול היו ציטוטים מהפיקנטריה של הספר: המין בשלושה; ההצלפות; וידויי האהבה. שדה התראיין והצטלם והאציל מרוחב מידותיו על בת-חסותו הצעירה. הוא דיבר על מיסטיקה, וקצת מיתולוגיה ודת וגואלה והרבה דברים רוחניים. בין השאר ציטט את ניטשה, לאמור שייעודו של הגבר להיות איש מלחמה וייעודה של האשה לשעשע אותו. כמה נחמד. בסימן קריאה מספר 2 פירסמה זיוה יריב ארבעה ממכתבי פנחסון בונאפרטה לרקפת, תחת הכותרת הפנקס פתוח והיד רושמת. חד ושנון ומצחיק מאוד. "מטאמורפוזה רקפתית שלי! את כותבת לי איך שאת סטרת לי, אוך שאת הצלפת בי ואיך ירקת עלי, וקראת לי פנחס-כיס חמוד שלי. לא, רקפת. דברים אלה אינם ראויים לפרסום. הם פרטיים מדי". יריב מכנה את שדה "פין-חסון הגאון, בועל-גואל, גואל הרחם, השדיים והתחת, השילוש הקדוש". הביקורת הספרותית ברובה לא מצאה הישג ספרותי ב"התמסרות". איש מהמבקרים לא הצליח לנתק את הספר מהדמויות במציאות. היום תאמר עזה צבי שהמכתבים השאירו חותם, שהיו דבר חשוב בשעתו. "הם נראו לי יפים יותר לפני שהודפסו. לא הייתי בעד שיודפסו עם שמו של שדה". אופי הפרסום ותגובת הביקורת היתה מהלומה די כבדה לחבצלת. בת 22, היתה כבר אז שבירה, מתפרקת בקלות. היא ניתקה את הקשר עם שדה וסירבה לראות אותו למרות ששלח אליה שליחים.

מראשית 1970 למדה חבצלת ציור במכון אבני. כשהספר יצא ופרצה השערוריה עזבה את הלימודים. הצייר באשיר אבו רביע שלמד איתה זוכר אותה כאחת המוכשרות בין ארבעים התלמידים. "היא היתה מאוד רגישה. נפש גדולה של אמן. היתה מסתכלת בציור ונזרקת לשמים. הרגישות עברה גם לתחומים אחרים, כמו יכולת הבחנה דקה. היא ריחפה מעלה בתחום המחשבה. היתה לה נפש של משורר, לא רק כמו צייר שיכול למשש את הבד ולגעת בחומר. הציורים שלה היו אקספרסיוניסטים. זכור לי שציירה ציור בשם בית-אבא, עדין, צבעוני. היה משהו רגיש ואוורירי בטקסטורה של הציור ודי מתוחכם. ראיתי אותה כשיצא הספר. היתה מאושרת. אמרה שכותבת עוד ספר. אחרי כמה חודשים ראיתי אותה, זה היה אחרי הפרסום הרכילותי, נראה שהנפש שלה נשברה. כל פעם שהייתי פוגש אותה נראתה יותר היסטרית, כמו אדם שהולך ונגמר, ולא יכולתי להסתכל בה מרוב צער".

שנתיים למדה חבצלת במכון אבני. המורה האהוב עליה היה הצייר יחזקאל שטרייכמן. צלצלתי אליו וחשבתי בלבי, חלפו שנים-עשר שנים והיו לבטח הרבה תלמידים, הוא ודאי לא יזכור. הוא זכר. "תמיד פחדתי שיקרה לה משהו. אני זוכר אותה היטב. בחורה יוצאת דופן, קצת תמהונית". לפני שנה חשבה להצטרף לסדנת ציור של אברהם פרחי, צייר ומורה, מעביר סדנאות ציור גם במוסדות הפסיכיאטריים. הוא הכיר היטב את חבצלת. "היה לה פוטנציאל רגשי ונפשי ויכולת מעשית גבוהה בציור. מעמיקה ורגישה. ציירה גם מהסתכלות גם מהדמיון. היתה חזקה באינטרפרטציות. היא היתה מאוד אקספרסיבית בצבע, עם נטיה למופשט. בציורים שלה עוצמה וצבעוניות". לפני כשנה ביקש אותה שתחליף אותו ותעביר שיעור בבית-החולים. היא הירצתה על גוגן, על ספרו "נוע-נוע", וכולם התפעלו. "בחורה רבת כשרונות. לא היה לה אותו כוח התמדה שכה דרוש ליוצר". שבוע לפני מותה באה חבצלת לבית אביה ואספה את כל ציוריה. היא קיוותה למכור כמה מהם כדי לשלם את שכר הדירה לחודש דצמבר.

שבוע לפני מותה השתחררה חבצלת מאשפוז של שלושה חודשים בבית-החולים אברבנל בבת-ים. היא אושפזה ביולי לפי בקשתה, לאחר משבר קשה שבו ניסתה לפגוע בעצמה. אותו יום שהה עימה ניצן לוי, חברה לחיים בשנתיים האחרונות. בסערת רגשותיה נתקלה חבצלת ברהיטים. ניצן ניסה להגן עליה מפני עצמה. היא אחזה בספר "התמסרות". היה זה עותק שהקדישה לניצן בראשיתו של הקשר. במהלך הזמן כתבה בספר הערות אישיות, רמזים ואמירות ציניות על המכתבים, על הקשר ועל האיש פנחס שדה. אחדים מהמכתבים, לפי ההערות, שלח שדה לעצמו. אותה שבת, שבעה ביולי, נפצעה בעת המשבר מזכוכית חלון שנופצה והספר נמלא דם. היא אחזה בספר ומרטה אותו. כמה ימים לאחר מכן, כשנרגעה ובאה לסוף שבוע, ניקתה את הדירה. כשנתקלה בספר המוכתם השליכה אותו, בעצה אחת עם ניצן, לפח האשפה. ניצן מספר על כך לא מפאת הסמליות בדבר ולא בנימת התחשבנות, אלא כדי להמחיש שהספר ליווה את חייה כל השנים האלה אף על פי שהיו פרשיות חיים אחרות.

בשבוע האחרון לחייה, לאחר שהשתחררה מבית-החולים, היתה צריכה חבצלת לארגן מחדש את חייה. היה עליה למצוא עבודה, לחפש דירה חדשה, שכן בעלת הבית ביקשה אותה לעזוב בגלל האשפוז. היה עליה להשיג דמי שכר-דירה לחודש דצמבר. ניצן שכר בינתיים דירה ועבר לגור ברחוב העבודה. כך הוסכם ביניהם.

ביום שלישי הלכה לחברת חלמיש להסדיר את השתתפותם במימון שכר הדירה לשנה הבאה. עוד באוקטובר 1983 פנתה אליהם בבקשה לממן את שכר הדירה, מאחר שלא עבדה באופן סדיר. בחלמיש פגשה ידיד, את שילה צארום (30): "היא שמחה לפגוש אותי. הזמינה אותי אליה, כנראה היתה זקוקה למישהו. אותו רגע הייתי אטום לזה. היום אני מצטער, מרגיש אשם. היתה נורא בודדה וחשה שכולם ניצלו אותה בעבר. היא ביקשה ממני להגיש שירים שלה לפרס ביאליק והוסיפה: אם תעשה את זה, אני אעזור לך להוציא את הספר שלך. פתאום לא נתנה בי אמון. הרגישה שרק אינטרסים יכולים לחבר בין אנשים. היא הסתכלה על אשה כבת 50, מכוערת ומאוד מוזנחת, שהסתובבה במשרדי חלמיש ואמרה: ככה אני אראה בגילה? היה לה ביד כרטיס הגרלה של מגן דוד אדום. קיוותה שתזכה. יצאנו יחד והיא אמרה שהיא הולכת לראיון בקשר לעבודה בספריית וידאו ברחוב אלנבי".

למחרת הלכה חבצלת לביטוח הלאומי בכיכר מסריק, להסדיר את דמי הזכאות שלה. שם פגשה חברה, מיכל זכאי (28): "נפגשנו במקרה. זה היה ב-12 בצהריים. נפגשנו בקומה השלישית. חבצלת יצאה לפתע למרפסת והסתכלה מטה ואמרה אני רוצה לקפוץ מהגג. ישבתי מאובנת, פחדתי לגשת אליה. אחרי כמה דקות ניגשה למתקן המים ושתתה קצת ונרגעה. שאלתי אותה איך היא מרגישה והיא שתקה. היו לי ביד עוגיות תמרים שקניתי למטה בקונדיטוריה, הושטתי לה עוגיה ואמרתי חבצלת, אני אוהבת אותך. היא חיבקה אותי חזק ואחר כך אמרה, אני הולכת לחפש עבודה". כמנהגה בלילות שבת התקשרה חבצלת יומיים לפני מותה לדודה יחיאל חבשוש (76), איש עסקים וסופר שגר בארץ ובניו-יורק לסירוגין. יחיאל היה אחד מבני המשפחה האהובים על חבצלת. הוא ביקש ממנה להכין תיק עם עבודות שלה, שירים וכתבים שיתפרסמו בספר שהוא עומד להוציא בקרוב. "כדי שתתפוס את המקום המכובד הראוי לה".

יחיאל חבשוש שוקד על הוצאת סדרה בת ארבעה כרכים, ששמה "משפחת חבשוש". חבשוש, משפחה תימנית מיוחסת, היו מהיהודים הראשונים שיצאו לתימן במאה השמונה עשרה וישבו באל-ג'וף בגבול הסעודי ונקראו אל-פותייחי. משפחת חבשוש ישבה בצנעא מ-1850 לערך. הכרך הראשון שיצא בינואר הקרוב יספר, בין השאר, על בני משפחה רבנים ופוסקים גדולים וראשי ישיבה ועל חיים חבשוש, מי שכתב את "מסעות חבשוש-חזיון תימן", תיאור מסע לתימן המזרחית ב-1869 של יוסף הלוי, חוקר האקדמיה הצרפתית שיצא לחקור את שרידי הממלכה השבאית בלווית חבשוש. הלוי פרסם שני מאמרים מדעיים יבשים ואילו חיים חבשוש כתב ספר ציורי, עדות יחידה וחשובה מאותה תקופה על חיי היהודים והערבים בתימן. ד"ר יהודה ניני, חוקר מורשת תימן, אומר שלספר יש ערך רב, גם ספרותי, בזכות שימור הדיאלקט הערבי שרווח בצנעא וסביבתה, ובזכות לשונו הציורית והעשירה של חבשוש, תיאוריו מלאי ההומור והחן והסתכלותו החודרת. ב"התמסרות" כותבת חבצלת על הדוד הרחוק הזה, חיים חבשוש, שעסק גם במעשי כישוף.

הפגישה שלי עם יחיאל חבשוש היתה מיוחדת במינה, גם בתוך המסע המוזר אחר חייה של חבצלת. איש מעניין ומרתק, מי שקרוב לוודאי יטפל במסירות בעזבונה הספרותי הגדול. הוא איש עסוק מאוד שמקדיש את מירב זמנו לשימור מורשת משפחת חבשוש. בימים אלה שוקד גם על הוצאת "תאג' - כתר תורה", לפי ספר תורה של המשפחה, בן 500 שנה, שהובא ארצה על ידי המשפחה ונשמר באוניברסיטה העברית. הספר היה של הסב, רב סלימאן חבשוש. בעולם נשארו שני ספרי תורה מאותו זמן, למשפחת חבשוש ולמשפחת ששון. כתר התורה נכתב בידי סופרים. כריכתו מפוארת, עור וקטיפה ומעשה צורפות תימני מכסף וזהב. בחודש הבא יצאו כמאתיים עותקים שיימכרו לאספנים וישלחו לתערוכות.

אותו ליל שבת, כשביקש יחיאל חבשוש להכין לו תיק שירים, השיבה: "איך תביא את השירים שלי לצידם של כתבי הרב שלום חבשוש והרב סלימאן חבשוש והסופר חיים חבשוש. הלא ההלכה אוסרת את זה?" השיב לה הדוד: "ההלכה אומרת על שיר השירים שהוא קודש הקודשים. על כל הספרים לא אמרה קודש קודשים, רק על שיר השירים, ולא במקרה". "לא ידעתי שהכינה את התיק", אומר יחיאל חבשוש. "מה קרה בשבת אני למד מאנשים אחרים. מה קרה משעה שש בבוקר יום ראשון ועד השעה שמונה שהפילה את עצמה. אני רק נותן הסבר, 'רוח היא באדם' אמר קהלת".

בשבת האחרונה של חייה היתה שרויה חבצלת במצב רוח מרומם וטוב, מספר ניצן לוי. בשבת היא לבשה חולצה שחורה רקומה שקיבלה מתנה בבית-החולים. הוציאה צרור כסף מגולגל, שכר הדירה לדצמבר ואמרה: לא חבל על הכסף הזה. 25,000 שקל קיבלה מאביה, השאר מהביטוח הלאומי. ישבנו בדירה שלי ושתינו קפה. ירד גשם, יצאנו למרפסת האחורית והיא אמרה שתמיד אהבה את החורף. בצהריים צלצלה לאחיה יוסף בשוויץ. מיוסף נפרדה לפני הרבה שנים. ב'התמסרות' תיארה את אחיה יוסף בהומור: "אחי עשה הכי בשכל מכולם ונסע לשוויץ ונשאר קמצן ומצחיק אחד. מישהו שלמד איתו רפואה בז'נבה מספר שאחי היה מספר לבחורות שהוא מערב הסעודית והוא נסיך נפט עשיר. היה מקבל מאבא שלי כל חודש מאתיים פרנק". הקשר עם יוסף היה רופף בשנה האחרונה. יוסף לא היה בבית כשחבצלת צלצלה. אמרו לה להתקשר שוב בשמונה בערב. היא לא צלצלה. אחר הצהריים הלכה עם ניצן לדירתה ברחוב יונה הנביא. לפני שיצאו מדירתו ביקשה ממנו סיר לדברים חלביים. מספר ניצן: "עשינו אצלה צ'יפס ואכלנו. תיקנתי לה את הטלוויזיה. אחר כמה דקות שוב התקלקלה. פירקתי שם חלק והבטחתי לה שאקנה ביום ראשון חלק חדש. נפרדנו בערב. היא אמרה שביום ראשון תלך ללשכת העבודה לחפש עבודה.

ניצן לוי, יליד חיפה, בוגר בית צבי במגמת קולנוע, עורך סרטים, זכה בפרס עריכה תשמ"ד על עריכת "תכול הזקן" של רחל חלפי. ניצן וחבצלת נפגשו לראשונה במסיבת פורים לפני שלוש שנים. כמה חודשים אחרי כן נפגשו שוב בבית ידידים ונשארו יחד. "היינו צוחקים הרבה", אומר ניצן, "היה לה חוש הומור נהדר. היתה חדת לשון ומאוד נבונה. היא כל הזמן כתבה. לגביה, היה זה כורח שלא תלוי בפרסום או באי פרסום. היתה מראה לי דברים שכתבה. היא אמרה לי פעם שצריך לכתוב משהו. זה לא סתם שסופרים מקדישים יצירתם לאדם קרוב. הם משתמשים בו כבמדיום. הכתיבה היתה מראה שלה שרק היא יכלה להחזיק בה. זה היה מקור כוחה. היכולת לעקוב אחר האירועים הפנימיים של הדברים, במפגשים עם אנשים, בינה לבין עצמה, היה כל כך אינטנסיבי שהתקשיתי לעקוב אחרי זה".

ביום ראשון בשעה שתיים בצהרים עבר ניצן בדירה ביונה הנביא. היו לו מפתחות, הוא נכנס והתיישב לכתוב פתק לחבצלת. "נכנסה בעלת הבית מהקומה השניה והתחילה לדבר על פינוי החפצים. חשבתי, אולי שוב מטרידה בענייני הדירה. פתאום החלה לשאול בהססנות אם אני לא יודע מה קרה, אם לא שמעתי מה קרה - חבצלת התאבדה. לא הבנתי על מה היא מדברת. היא מלמלה עוד שני משפטים שקפצה מהגג, שהיתה משטרה, שחבצלת באבו-כביר. קמתיואמרתי לה תצאי מהבית, עכשיו. אותו רגע שום דבר לא נקלט. זה נראה לי טעות, בלתי אפשרי. נשארתי כמה דקות בדירה. התבוננתי מסביבי והבחנתי שהתריסים מוגפים והחלונות סגורים. חבצלת לא היתה סוגרת כך את הבית. חיפשתי בדירה רמז למה שאמרה בעלת הבית ולא מצאתי. יצאתי מהדירה והתחלתי ללכת. הגעתי איך שהוא לאבו-כביר. מישהו הכניס אותי פנימה, שאל מה אני רוצה? מי אני? אמרתי: בקשר לבחורה שהגיעה אליכם הבוקר. שאל: מי, הבלונדינית שמתה מסמים? אמרתי לא, והוא אמר, אה הפשוטה. בוא אחרי. נכנסנו לחדר מתים והוא הוציא רשימה של אותו יום. טבלה גדולה שהשמות כתובים בה באותיות גדולות. הסתכלתי ברשימה ולא ראיתי את שמה ואמרתי בלבי, טעות, בלבול. הוא אמר בוא אחרי, ורצה להתחיל לפתוח מגרות. הסתכלתי שוב ברשימה וראיתי פתאום את השם שלה בגדול, בבירור. הוא פתח מגירה. היא היתה שוכבת שם על הגב, לבושה לגמרי, שלמה, עיניה עצומות, פניה שקטות יחסית. רק משהו בפנים כאילו נשבר, כאילו פקעת הותרה. הסתובבתי ואמרתי משהו כמו אלוהים אדירים, והוא עמד שם והסתכל בי בטח כמו שהוא מסתכל על כל אחד. יצאתי לאור השמש והרגשתי שמשהו במרכז ההוויה של העולם התרוקן. נשאב האור מהשמש. הכל המשיך כמו איזה תעתוע. ניסיתי לחשוב מה עושים עכשיו. גמלה בי החלטה שאני לא יהיה זה שיודיע להורים והחלטתי לטלפן לציון, אחיה מקיבוץ שדה בוקר. חבצלת התאבדה לאור היום. מצאו אותה בשעה 9.30. הרופא אמר שעברה שעה מאז מתה. היא עלתה לגג יחפה, לבושה מכנסי טרנינג, חולצה אפורה וחזיה. היא נפלה חזק וישר. שברה רגל, קיבלה מכה חזקה בצידו של הראש. היה קצת דם בקצה האף.

---

רקמה עדינה

עזה צבי, מתרגמת מחזות, מי שהיתה ידידתה הקרובה של המשוררת זלדה, פגשה את חבצלת ב-1973.
פנחס שדה שלח את חבצלת לעזה צבי, ויום אחד דפקה בדלת והביאה עימה את הספר. עזה צבי אומרת שחבצלת הזכירה לה אשה משבט עדרא (מבטאים עזרא), מאגדות אלף לילה ולילה. שבט עדרא, מערב של לפני האיסלם, היה שבט שהוליד אגדות על אהבות גדולות והצמיח משוררי אהבה. נשות השבט נשרפו באהבתן והשתגעו.
"פגשתי אותה במשך השנים", אומרת עזה צבי, "היה נעים לשוחח איתה. היתה מכניסת אורחים. הקשר עם עדרא בא מכל מיני דברים שסיפרה על אהבות. היא הגיבה בצורה פראית וקשה. היתה מאוד נבונה, עם ראיה מפוכחת, שברגע אחד מפתיע היתה משתנה לשכרון".
במחלקה בבית-חולים תיארו אותה כאדם שנולד מאה שנה לפני הדור שלה. כשהגיעה לראשונה, תיארה אותה האחות כדלקמן: "בזמן קבלתה נראתה כדמות מסיפורי עמים. ספק אם מתקופה עתיקה או מתקופתנו. מבנה גופה מלא. לבושה בשמלה שחורה ישנה, מקטיפה מקושטת ברקמה עדינה אדומה. עטופה בצעיף צמר גדול. פניה מעידים על סבל רב. עיניה הגדולות אדומות, פניה חיוורים. שיערה השחור שופע, מסודר ברשלנות. על צווארה תלויים ארנק קטן ותכשיט כסף מעשה צורף. הופעתה החיצונית די מוזנחת. הכל מונח עליה כאילו ברישול. נראית מבוגרת מגילה. מעיניה השחורות שהלובן אדמדם, בוקעת קרן אור עצובה שמקרבת אליה את הזולת. אי אשפר לעבוד ליד דמותה בלי לשים לב אליה".
היתה לחבצלת אישיות מיוחדת, גם במצבים הפסיכיאטריים. היו רופאים שראו בה אתגר, אגוז קשה לפיצוח. היא הלכה בדרך שבה בחרה. "אשה מקסימה שחייתה באמת", יאמר רופא שטיפל בה. "היא היתה סמל האותנטיות. היא חייתה בבדידות עד הסוף. לא בדידות פיזית, בבדידות קיומית, והיא חייתה את זה לעומק. היא התמודדה עם כל דבר, לכן התאבדה. אבד הכוח".

---

העיר | 21.12.1984

באתר: 10.1.2004 | עודכן: 20.12.2004