בילדותי לא התעסקתי בשירה ולא חשבתי לכתוב שירה. הכרתי נער שכתב שירים והוא נראה לי משונה מאוד. הדחף שלי היה לצייר – וציירתי. בגיל שבע-עשרה לערך בא לי פתאום לכתוב שירים, מתוך דחף עצום. כיצד כתבתי את השיר הראשון "נאום כלב מת", תיארתי ב"החיים כמשל". מה שלא סיפרתי הוא כיצד נדפסת השיר הראשון.
ובכן, הלכתי איתו אל אברהם שלונסקי. במקרה מצאתי את ספרו "אבני בוהו", שבו כתב על נסיעה באירופה, עולם שקסם לי – וזה משך אותי לגשת אליו. בזמנו היה עורך "עתים", שהיה המוסף לספרות של "על המשמר".
שלונסקי ישב בבית קפה בשדרות רוטשילד פינת הרצל, כשראיתי אותו הייתי מלא התרוממות-רוח. הייתי בסך-הכל נער שליח במשרד, ולפגישה איתו לקחתי את הז'אקט החגיגי של אבא, שהיה פועל בניין. הז'אקט היה גדול עלי, אבל אני חשבתי שכך צריך לגשת למשורר גדול. ילד הייתי. ילד אלמוני וכלומניק. הראתי לו את השיר ושאלתי אם הוא מוכן לקרוא אותו. אמר: תבוא בעוד שבועיים. ישב לו עם כוסית-קוניאק והיה מרשים, אדיב ואדיש.
כעבור שבוע באתי. מי יכול היה לחכות שבועיים. הפעם ישב ליד שולחן אחר, מוקף אנשי תרבות שהכרתי רק מתצלומים: זיסמן, גולדברג. לפני כן הרי גם לבית-קפה לא נכנסתי. ראה אותי עומד בפתח. קם, ניגש אלי, חיבק אותי, נתן לי נשיקה על הלחי ואמר שידפיס את השיר בערב ראש השנה. המבין בעסקי עיתונות יודע שזו פריווילגיה גדולה, אז לא הבנתי. השיר אכן נדפס בשני המשכים. הוא מצוי בספר זה, "משא דומה". הייתי כבר קרוב לגיל שמונה-עשרה, והצטברו אצלי שירים ובמוחי המעורפל, מוח של נער, צץ שמו של ישראל זמורה, שהיה עורך ומו"ל של הוצאת "מחברות לספרות". הוא הוציא לאור את אלתרמן ואבות ישורון, רטוש ועוד.
החלטתי שאגש אליו. לא ידעתי כלום. לא היו לי קשרים, לא היה לי מגע עם עולם תרבותי או ספרותי. עבדתי כנער שליח כדי לחסוך כסף ל"בצלאל" ללמוד לצייר. היה לי רושם שכדי להיות צייר צריך ללמוד, ולכתוב שירים לא צריך ללמוד. לוא היתה לי הטעות, שכדי לכתוב צריך ללמוד באוניברסיטה, אולי זה היה משבש לי את הכתיבה עד היום.
חזררתי ולבשתי יום אחד את ז'אקט השבת של אבי, שהביא אותו עוד מחו"ל, וכך, במכנסי חאקי, הלכתי עם צרור שירים ביד - - והייתי נער כל-כך מטושטש ומטומטם, שלא היה לי מושג שצריך לטלפן לאדם כדי לבוא אליו, או לכתוב לו. לנו לא היה טלפון, זה לא היה בעולמי. הייתי בדיוק האיש שהיה בשירי. אני ושירי אותו הדבר. השירים היו האיש.
דפקתי על הדלת, והוא הכניס אותי. ידע כבר את שמי מהשיר שפורסם על-ידי שלונסקי, אבל חוץ מזה לא ידע עלי דבר. קיבל אותי יפה מאוד. ביתו היה מלא ספרים. ההוצאה היתה בביתו, ברחוב גנסין. ישבנו בחדר-האורחים הקטן, על השולחן מפה לבנה, ואשתו, עדה היה שמה, הוא עשה לי היכרות עימה, ואני לא אשכח, היא נתנה לי תה ועוגיות. קשה לי לדבר. אני ממש מתרגש. נער אלמוני, הטרדתי אותם סתם וקיבלו אותי כל-כך יפה. לוא אני הייתי מתנהג עכשיו לאלה הפונים אלי, לוא החצי - אבל לא חשוב. הוא עיין בשירים והסכים להוציאם לאור. לא ידעתי אז להעריך את זה שלא דיבר איתי על כסף.
משוררים אלמונים, ובעיקר לגבי ספרים ראשונים, צריכים בדרך-כלל, להשתתף או לתת כיסוי מלא מבחינה כספית. זמורה לא היה מוסד או חברה. הוא היה דל אמצעים. אדם אוהב שירה. אין כיום דברים כאלה. לא הבנתי אז את גודל המעשה שעשה בשבילי.