שלוה עצלה נחה בשעה זו, שעת אחר-הצהרים מוקדמת, על הגן. רוח הערב עדיין לא החלה מנשבת, שורר חום כלשהו, והדיירים הלא-רבים פזורים פה ושם, מהם נינוחים בכסאותיהם ומהם שרועים על הדשא, בין השושנים.

בצל עץ תפוח רב-עלוה, מסב לו, נים-ולא-נים, הישיש הנכבד. זקנו העבות יורד על חזהו, ובכללו אין הוא נעדר דמיון מסויים לדיוקן שצייר על-פי ההשערה הצייר האיטלקי מיכלאנג'לו, זולת זאת שמחלפותיו וזקנו לבנים עתה לגמרי. מאחוריו, כפוף מעט, ניצב גבריאל.

מה זה? משהו מזמזם? ממלמל פתאום הישיש, ופוקח עין אחת.

גבריאל רוכן כלפי אזנו של הישיש הנכבד. זה כדור-הארץ, הוא אומר. כדור-הארץ?

גבריאל מכעכע, במבוכת-מה. זה עניין עתיק, כבודו הלא זוכר: בראשית היה תוהו ובוהו, וכבודו אמר יהי אור, אחר-כך הואיל כבודו לברוא רקיע בתוך המים, ואחרי-כן יבשה. כך נוצר אותו כדור, ומאז הוא מסתובב, ומזמזם.

מעניין, ממלמל הישיש הנכבד, ודבר-מה זע בפניו עתיקות-הימין. ומה היה אחרי-כן?

אחרי-כן ברא כבודו את האדם, ממשיך גבריאל.

אה? האדם? כן, דומני שאני מתחיל לזכור משהו. נו, תמשיך.

ובכן, כפי שאמרתי, ברא כבודו את האדם, ואף הואיל לעשות לו עזר כנגדו, את האשה. והשניים, שהתגוררו אז כאן, חיו בנעימים, ערומים ולא התבוששו, אלא שאתרע מזלם וחטאו.

חטאו? היאך חטאו?

אמנם כן, חטאו, כבודו התיר להם לאכול מכל עץ הגן, לא חשך מהם אגסים, תותים, מאומה לא. רק פרי אחד נאסר עליהם באיסור חמור, והם, דווקא אותו חמדו. זה היה אוילי מאוד צדם, ותוצאות המעשה היו מעציבות. מעציבות מאד.

הדברים האחרונים מתארכים מעט, והישישי הנכבד חוזר, תוך כדי כך, ומתנמנם. חום הצהרים אמנם הולך ופג, אך עדיין לא הגיעה שעתה של הרוח המערבית הנעימה. בינתיים ניכרת תכונת-מה לקראת שעת התה של-מנחה. בקרבת מקום, על גבעה ירוקה קטנה, מתחילים להתקבץ חברי להקת המנגנים. ראשון לבאים, בהיותו נפש חרוצה ודייקנית, הוא המנצח, האדון הקאנטוּר-לשעבר יוהאן סבסטיאן. בין האחרים יכולה העין המשכלת להבחין בדמויותיהם של וולפגאנג אמדיאוס ושל צציליה הקדושה. והנה קרב ובא גם אורפיאוס, ובעקבותיו באים שלובי-זרוע הימן וידותון. ולבסוף, כינור תחת זרועו, מגיע גם בן-ישי. ובעוד האחרים ניצבים כבר ערוכים במקומותיהם, עדיין משתהה בן-ישי בהתקנת המיתרים, וזאת בלי לשית לב למבטו הקפדני, והבלתי-מרוצה כלל, של האדון המנצח.

עם צלילי הנגינה הראשונים חוזר הישיש הנכבד ופוקח, קמעה, את עיניו. הוא נד קלות בראשו, וגבריאל רוכן אליו.

אותו אדם, ממלמל הישיש הנכבד, זה שסיפרת לי עליו, מה, לבסוף, אירע עמו?

הרי זו פרשה ישנה, אומר גבריאל, אף כי עדיין לא נשתכחה בחוגים מסויימים. כבודו הואיל אז לכעוס על האדם ועל אשתו, וכן על בעל-חיים אחד שהיה מעורב בפרשה, ולאחר שנזף בהם הואיל כבודו לצוות כי יסתלקו תיכף ומיד מן הגן.

ככה? כל כך כעסתי? ממלמל הישיש הנכבד. והוא משתתק, תפוס בשרעפים. עתה נשמע רק קול המנגנים. זהו קטע בעל אופי כעין-ריקודי, ואולם, אף כי הנושא המוביל נע לאט בטאקט של 4/4, אין הכנר הראשון יכול לשקוט על מקומו והריהו מתחיל, כפי שכבר עשה בהזדמנות קודמת, לפזז ולכרכר. לנוכח מחזה זה אין צציליה הקדושה יכולה להתאפק מהשמעת אי-אלה קולות צחקוק, מה שגורם להבעה ברורה לגמרי של מורת-רוח על פניו של האדון המנצח.

כך חולף איזה זמן. ואז שב הישיש הנכבד ונד בראשו, וגבריאל רוכן אליו.

לא סיפרת לי את הסוף, ממלמל הישיש הנכבד. אותו אדם, מה עשה?

וכי מה נותר לו לעשות? אומר גבריאל. הן כבודו ציווה עליו להסתלק. הוא נטל איפוא את אשתו, והלך.

הישיש הנכבד נאנח.

אוי, הוא אומר, חבל, חבל. אני הרי בכלל לא התכוונתי ברצינות. אני סתם, ככה, התלוצצתי קצת.

*

שעת התה-של-מנחה תמה. המנגנים מתפזרים. רוח מערבית מתחילה נושבת, ודמדומים יורדים.

מתוך הבנין הגדול, אשר בהיותו מעבר לגבעה עין הצופה אינה מבחינה בו מכאן, יוצאות עתה שתי דמויות לבושות לבנים. האחת, האחות הראשית, אשר בגיל העמידה, נושאת צרור מפתחות בידה. בעקבותיה פוסע גבר רחב-גרם, מגושם, שגולגלתו המגולחת מבהיקה. זהו אחד המשגיחים. השניים פוסעים לאט, בשתיקה.

למראה שתי הדמויות הקרבות ובאות חולף איזה זיע של אי-שקט עגום בקרב הנוכחים, ואחדים מתחילים אף לקום ממקומם. ובעוד המשגיח נותר לעמוד למטה, מביט בעין קפואה נכחו, עולה האחות הראשית על הגבעה הקטנה המדושאת, מגביהה את צרור המפתחות שבידה, ומשקשקת בהם, כמו בפעמון.

---

ליל קסם

מזה זמן-מה עומדים היינו בתוך הקהל המצומם וצופים, לאור החשמל הצהבהב, במשחק הכדורגל של הילדים. הדבר התרחש בחדר, וכל המחזה היה מיניאטורי: הפעוטות התרוצצו על גבי שולחן, וגם הכדור שלהם, עם שהיה כדורגל לכל דבר, פעוט היה. מן הסתם נועד מחזה זה להוות אטרקציה לתיירים, ואף כי הללו, שעמדו דחוקים זה אל זה כדרכה של חבורת תיירים, היו שקועים במתרחש לעיניהם, הנה אני והאשה אשר עמי לא מצאנו עניין בכך, נסיעתנו, מטעמי חסכון, אמנם נערכה במסגרת חברת תיירות, אך עתה נוכחנו כי אין עוד טעם להמשיך ולדבוק בתכניתה של החברה ובאותה חבורה אלמונית של תיירים. בערב ההוא יפה היתה אשתי יותר מן הרגיל, ואף כי שנים לא מעטות חלפו מאז נישאה לי בנעוריה, ועוד שנים אחדות עברו מאז גירושינו, הנה עתה נראתה כמו פורחת בפריחה שניה, כמין ורד גדול. לבושה היתה מעיל צמר חום שירד עד לקרסוליה, ושערה השחור והמבריק, שעטר את פניה בעלות עצמות-הלחיים המונגוליות ועיני-השקד, היה צונח על צווארון המעיל. משהו מלכותי היה בחזותה, אך אפשר שאני משוחד מעט מחמת רגשותי כלפיה והתקווה לשוב ולחדש את חיינו יחד, תקווה שהביאתנו לצאת לנסיעה זו. וכך, לאחר שעמדנו זמן-מה וצפינו באותו חזיון מיניאטורי, פנינו לצאת מן החדר. כוונתנו היתה לטייל מעט ולהגיע, בשעה הנכונה, אל תחנת-הרכבת שבאותו פרוור לונדוני, למען נמשיך מכאן והלאה את נסיעתנו לבד. בחוץ קידם אותנו ליל כוכבים, שהיתה בו מהות כל הקסם החלומי של עולם זר. פסענו לאט במורד גבעה. באויר ריחפו קרעי ערפל, ששיוו גון כסוף לירק הדשא והעצים הבודדים. שררה דומיה. והנה ראינו, בקרבת מקום, ביתן אשר פתחו היה מואר באורו הצהבהב של פנס. ביקשתי להשתהות ולעיין, לאור הפנס, בלוח-הנסיעות של הרכבת. ובעוד אשתי, שהיתה גבוהת-קומה ממני במקצת, רוכנת מעל לכתפי, עיינתי ומצאתי כי הרכבת הבאה אמורה לנסוע לדוליס היל, ומשם, כך למדתי, אפשר להמשיך לוימבלדון פארק. עד צאת הרכבת עוד נותרה לפנינו כמחצית השעה, ומשהבחנתי כי הביתן שלפתחו עמדנו הוא בית-שימוש ציבורי, ביקשתי מאשתי כי תמתין לי רגע ונכנסתי. בפנים שררה כמעט אפלולית, ואיזו צינה. בעודי עומד והנה איש לבוש מדים, שנראה לי כשמור הגן, נכנס ונעמד לצדי. אף כי נתון היה לכאורה לעניינו הנה היה לי איזה רושם, אולי מחמת משהו במבטו, כי האיש הוא סוטה. כשפניתי לצאת הגיעו לאזני דיבורים. אין זאת כי אם שומר הגן החליף דברים עם מישהו שלא הבחנתי במציאותו קודם לכן. נשמעו אפילו יותר משני קולות. שמעתי אמורים כי מטורף מתהלך (או אולי אמרי: מתרוצץ) ברחבי הגן והורג נשים. לשמע הדברים לא חשתי, בתחילה, אלא תמיהה כלשהי, כי הם נאמרו בעצלתיים ותוכנם כשלעצמו נראה לי בלתי סביר. ואולם בצאתי, כאשר מצאתי עצמי עומד באור הפנס הצהבהב, נגעה בלבי איזו אימה. פניתי כה וכה. מעלי השתרעו שמי הכוכבים, מסביבי דשא וערפל. לא הרחק, סמוך לאגם מלאכותי שמזרקה היתה קבועה במרכזו ומתיזה לצדדים אלומות של רסיסי מים נוצצים, ראיתי את אשתי במעילה החום, המלכותי, מוטלת על הדשא. עד שקרבתי אליה זעה מעט, כמתעוותת, ולרגע נגלו לאור הכוכבים פניה עם עצמות-הלחיים הנפלאות והעינים דמויות-השקד. ואולם כשהגעתי וכרעתי מעליה כבר לא נעה, ואת ראשה הליטה בצווארון המעיל באופן שפניה לא נראו עוד, כמו קיסר שהליט פניו בגלימתו בעת הירצחו, נשאתי עיני. שררה דממה אינסופית. אל מי אקרא? מעברוהרחוק של האגם נראתה אשר צעירה נסה על נפשה, נעלמת בערפל. וסמוך לשם, על משעול בין העצים, נראה איש קשיש הדור בלבושו, במעיל אפור ומגבעת, והוא חובט במקלו, או אולי היתה זו מטריה, בראשה של אשה אחרת. היא צעקה, כנראה, איזו צעקה נואשת, אך שום קול לא נשמע, כמו בציור. ואז התמוטטה האשה וצנחה ארצה, והרוצח פנה ממנה והמשיך בדרכו, לא במרוצה כי אם בצעדים מדודים, לאטו, כמטייל.

---

איתקה

את איתקה, האי, ראיתי בדמדומי ערב. לא ציפיתי לראותה, כי היתה זו הפלגתי הראשונה באותו מסלול ואיי הים שבדרך לא היו ידועים לי. זה זמן-מה חולפים היינו על פני אחדים מן האיים האיוניים, השמש שקעה, רוח קלה החלה מנשבת. עמדתי על הסיפון, צופה על הים המאפיר. משמאל השתרע איזה אי ארוך, ומימין נשקף אי אחר, והאניה עשתה את דרכה, לאט, בתווך. והנה שמעתי אדם אחד שעמד בריחוק-מה ממני אומר, בהורותו על האי הימני: זוהיאיתקה.

הוא אמר זאת כבדרך אגב, ונשתתק. מבטי נמשך כמכושף אל עבר האי הזה, בעל השם האגדתי. ובכן זאת היא איתקה! מה שראו עיני, במרחק כשלוש מאוד מטרים מן הספינה, היה אי קטן למדי, קבוצה של הרים תלולים בהירי-גון, מטולאים פה ושם בפיסות כהות, צמחיה, כנראה. מעל האי, בראש ההר, תלוי היה ירוח גדול, עגול, צהבהב-כתום. האי נראה שומם, ללא שביב אור. הספינה עשתה דרכה בדממה. שקט גמור נח על מרחב הים.

ובכן זאת היא איתקה, אמרתי לעצמי. מכאן איפוא יצא אודיסאוס, כאן המתינה לו פנלופה, לכאן חזר לסיים את שארית-ימיו. משני ספריו של הומרוס, כשקראתים, נתון היה לבי לספר השני: עסקי-הציבור והמלחמות הלאומיות לא קנו את לבי, אך לבי נמשך אל פרשת הנסיעה המופלאה. קליפסו, הקיקלופ, קירקה, הסירנות, הביקור בשאול. וכך, בעודי מהרהר בזה, המשיכה הספינה לחלוף לאט לנוכח האי, שהתנשא עתה עוד רק כגוש גבנוני אפל מעל המים. נקודת-אור נצנצה פתאום. היה זה, כנראה, פנס של מכונית נעה. האי, אם כן, לא שומם היה. בני-אדם עדיין התגוררו בו. מלמעלה תלוי היה הירח הגדול, הצהבהב-כתום, ואני היינו חולפים ומתרחקים בחשכה.

הערב ההוא התרחש לפני שנים אחדות (ספטמבר 1974, זה התאריך אותו מוצא אני על פיסת-נייר והמתייחס להפלגה ההיא), ואך לא מכבר חזרתי ונזכרתי בו כאשר אינה לי המקרה לקרוא באחד מספריו של פרנץ קפקא חיבור קצר בשם "שתיקת הסירנות", ובו מצאתי את המשפט הבא: "כדי להישמר מפני הסירנות אטם אודיסאוס את אזניו בשעווה". משפט זה התמיהני. הסירנות, אשר הומרוס היה הראשון להזכירן בספר השנים-עשר של האודיסיאה אבל לא תיאר את צורתן, תוארו על-ידי הבאים אחריו כיצורים שחציין נשים וחציין דגים, או ציפורים. מי שקרב אל חופי האי שלהן ושמע את זימרתן היה מוקסם ואובד. מה שהתמיהני באותו פסוק של קפקא הוא, שכידוע לא אטם אודיסאוס כלל את אזניו שלו אלא את אזניהם של אנשיו, וכשלעצמו הסתפק בכך שנקשר בחבל אל התורן. אף שבתי ועיינתי באותו מקום אצל הומרוס, ואכן מובאות שם במפורש מלות-השיר שהשמיעו שתי הסירנות "בחן ובנעימות" באזני אודיסאוס, המעיד על עצמו כי "לבבי כמה מאד".

איני יכול איפוא להבין כיצד טעה הסופר הצ'כי בפרט כעין זה, הידוע לכל. או שמא לא היתה זו טעות, אלא שבלא-יודעין ביקש לייחס לאותו גיבור קדמות את המעשה שעשה הוא עצמו, את טעות החיים שטעה הוא עצמו, דהיינו שאטם אזניו שלו מלשמוע את זימרת הסירנות. על דבר זה, שאני אומרו בעצב מסויים, נדמה לי שאני יודע מה היה קפקא עונה. הוא היה עונה לי בלשונו של הכומר ב"המשפט", שאמר, בנימה של נזיפה, ליוסף ק': "יותר מדי מבקש אתה עזרת נשים". אולי כן, הייתי אני עונה לו, אך אילו הקשבת, אדוני, לזימרת הסירנות, אפשר שהיית פטור מלשמוע אותו קול נורא, קול עגום וקר, שקדח יותר ויותר אל תוך אזניך. אולי כן ואולי לא (עשוי היה איש-שיחי לענות), אך האם לא עלה בדעתך כי הקול ההוא, אשר בעבורו ויתרתי על שמיעת קולן המקסים של הסירנות, הוא אולי הקול שאותו בעצם ביקשתי לשמוע, הקול אשר (כביטויו של שומר-השער ב"המשפט") "רק בשבילי נועד"?

ואולם ויכוחים, אם דמיוניים ואם מוחשיים, אינם מושכים את לבי. לבי נמשך לשוב ולהעלות, בשבתי בשעת ערב זו בחדרי, את זכר השעה ההיא כשעמדתי על הסיפון, מביט באור הדמדומים הדועך לעבר איתקה. אילו היו הסירנות מזמרות באותה שעה, חושב אני כי לא הייתי אוטם את אזני. ואולם, איני יודע. פעם כבר טעיתי בחיי, ומי אשר ולא טעה.

---