אני רושם מלים אלה בלילה, ובשעה קשה בחיי. סיפור זה, בנוסחו המקובל, ידוע משכבר הימים. הסופר שכתב אותו כתב מתוך אמונתו שכך אירע הדבר, ואילו אני רושם כאן את קיצורו של הסיפור מתוך אמונתי שלי שהדבר לא היה יכול להתרחש אלא באחת משתי הנוסחאות שאני מביא להלן, וכבר אמרתי שעכשיו לילה. הנה הנוסח האפשרי הראשון: האלוהים ניסה את אברהם, ויאמר קח-נא את בנך את יחידך אשר אהבת, וישכם אברהם בבוקר ויצא לדרך. ביום השלישי הגיע אל המקום, ויקח את העצים, את האש ואת המאכלת, ויעל ההרה. שם בנה מזבח, ערך את העצים,
ואת בנו אהובו עקד. וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת לשחוט את בנו, וישחט אותו. ויקרא אליו מלאך ה' מן השמים ויאמר: עתה ידעתי כי ירא אלוהים אתה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני. ואולם הקול, אף אם לא ייחשב לאחד הקולות הסתמיים המתגלגלים בין ההרים, הנה אפשר להניח כי היה זה קול הלעג הנורא שהשתמע לאברהם מתוך מוחו, בעמדו בלב השממה מתבונן בעינים כבויות ומטורפות במה שנעשה ואין לתקן. זהו איפוא הנוסח האחד, והנה הנוסח האפשרי השני: האלוהים ניסה את אברהם, ויאמר קח-נא את בנך את יחידך אשר אהבת, וישכם
אברהם בבוקר ויצא לדרך. ביום השלישי הגיע אל המקום, ויקח את העצים, את האש ואת המאכלת, ויעל ההרה. שם בנה מזבח, ערך את העצים, וישב עם בנו בצד. כך ישבו בשתיקה, ובשובם סיפר אברהם לשומעיו כי קרא אליו מלאך וזימן לו איל תחת בנו, וגם בירכהו. יצחק החריש, וממנו, ברבות הדורות, אכן התברך אכרהם בזרע רב כחול אשר על שפת הים.
אותו בן יחיד נודע, בזמנים ובמקומות שונים, גם בשמות אחרים. בחייו של הפילוסוף הדני קירקגור, למשל, הוא נקרא בשם רגינה, זו ארוסתו אשר אהב ואשר איבד במו-ידיו. הפילוסוף הדני מת, כפי הנראה, בעודו מחזיק בטירופו. כך, על כל פנים, נראה הדבר מתוך חיבורו אשר כתב בשבחו של אברהם. אני יושב ליד החלון בלילה, והשאלה שאני תוהה עליה היא זו: האם טעות אחת, ותהא חמורה ככל שתהיה, מבטלת את כל מה שקדם לה? האם היא ממיתה את צאנך, אם היית בעל עדרים בארץ כנען, או מוחקת את ספריך, אם היית משורר וכתבת ספרים, או מורידה לתהום-הנשיה את כל חייך הקודמים, אם ידעת שמחות והיית אהוב על נשים? האם הטעות האחת כמוה כמוות? על שאלה זו, אשר חיי תלויים בה, אני תוהה ומבקש מענה בשבתי עכשיו אל חלון חדרי בשכונת יד-אליהו בתל-אביב, מביט החוצה אל תוך החשיכה.
המלאך של קירקגור
עומד אני בחדר בשכונת יד-אליהו בתל-אביב. לפני יושב אדם, ערום מחגורתו ומעלה, רכון על שולחנו. הוא כותב. הלילה ליל קיץ, ומבעד לחלון הגבוה שבקומה השמינית נושבת רוח חמה. בחדר ספרים, תמונות, צמחים. האיש יושב וכותב.
הוא אינו רואה אותי. אבל אני מביט מעל כתפו ורואה את אשר הוא כותב. הוא כותב שתי נוסחאות חדשות לסיפור על אודות עקידת יצחק בן אברהם. הוא אינו רואה כאפשרי את הנוסח הקדמון, והוא מנסה להעלות שתי נוסחאות אפשריות אחרות.
אני אינני נוטה להסכים עמו, אבל איני אומר דבר. אני יודע מדוע הוא עושה כן, מהו הדבר שהתרחש לו בחייו ואשר מניע אותו לעשות כן, אבל, כאמור, איני אומר דבר. ייתכן כי גם אילו דיברתי לא היה יכול לשמוע אותי, אך מכל מקום אין אני מורשה להשמיע את קולי.
טעמי ונימוקי עמי לכך שאיני מסכים עמו. וזאת, הואיל והוא רק מעלה השערות ואילו אני יודע את האמת. אני יודע כי לא רק שהנוסח הקדום אפשרי, אלא שאפשרי גם נוסח אחר, אשר הסופר הלז אינו משער את קיומו.
ברם, אין ברצוני לדבר פה בעניין אותה עקידה שלא נתממשה. עניין זה אינו נוגע אלי. לעומת זה, בכוונתי לגולל במלים אחדות סיפור של עקידה אחרת, שאכן נתממשה. גם אין הם נטולים צד של דמיון, שני הסיפורים הללו.
הסיפור שלי מתרחש לפני מאה וארבעים שנה. בקופנהאגן, בירת דנמרק, מתגורר בחור אלמוני ושמו סרן קירקגור. הוא פילוסוף, או על כל פנים בתור שכזה יהללוהו הדורות הבאים אחריו. ובכן סרן קירקגור הלז מתוודע אל נערה בשם רגינה. רגינה אולסן, זה שמה. היא בת שבע-עשרה שנה. השנים באים בברית-האירוסין. סרן אוהב אותה. אין לו זולתה. היא כל היקר אשר לו. אף-על-פי-כן, כעבור שנה הוא מחליט לבטל את אירוסיו ולוותר עליה.
מדוע, מה מניע את הבחור המסכן לעשות מעשה זה? והרי בעצמו כתב פעם כי בכוחה של רגינה היה להפוך אותו "לאיש המאושר ביותר בעולם". אכן זו הסיבה עצמה: הוא חושב שאין עליו להיות "האיש המאושר ביותר בעולם". שעליו להקריב את אושרו, את חייו, את החיים הללו שלדעתו הם סתמיים ואפסיים, למען מה שהוא מכנה בשם "החיים הרתיים", או, פשוט, "הדתי". בקיצור, הוא רוצה להקריב קרבן, והוא רואה כמופת לנגד עיניו את הרועה הקדמון ההוא, אברהם, שעלה ההרה להקריכ את בנו יחידו.
יפה. אך כזכור נשלח אז מלאך אל אברהם ההוא, ורגע לפני שעמד לשחוט את הילד קרא המלאך אליו לאמור: "אל תשלח ידך!". זה היה ממש ברגע האחרון, וכך נמנע המעשה. והנה בדומה לכך גם בסיפור הנוכחי נשלח מלאך לצורך זה. עליו לבוא אל האיש הצעיר בעצם שעת הערב בה יושב הלה וכותב את מכתב הפרידה שלו לארוסתו, וברגע בו ישלח ידו לחתום על המכתב, רגע לפני כן, אמור המלאך, הבלתי-נראה כמובן, ללחוש על אזנו: "הרף! אל תשלח ידך!". אין ספק, קריאתו של המלאך אי-אפשר לה שלא תפעל את פעולתה.
ובכן מוצא המלאך שנבחר לשליחות זו את עצמו בקופנהאגן, והוא מועיד פניו לביתו של סרן קירקגור. ואולם בהיותו מלאך חדש אשר טרם ירד עד כה לעולם התחתון, הרי בדרכו בחוצות העיר אין הוא נמנע מלהעיף מבט סקרני פה ושם במתרחש לעיניו. בסמטה אחת של הרובע העתיק, סמוך לגשר לנגברו, הוא אף משתהה לרגע כדי לצפות בשני מלחים היושבים בפתח בית-קפה ומשחקים בקוביה. אך אהה, רגע זה שהוא משתהה בו הוא רגע אחד יותר מדי, וכך קורה. כי בהגיעו אל בית הפילוסוף הצעיר, ובגשתו סמוך אליו ללחוש על אזנו, כבר מחזיר הלז את עטו אל הקסת לאחר שחתם על המכתב. רגינה אולסן תינשא לאיש אחר, וארבע-עשרה שנה לאחר הערב ההוא ימות קירקגור כאיש בודד ומסכן, אשר תהילת הדורות הבאים אין בה כדי להחם את יצועו הקר, והכסף המועט שנותר לו מירושת אביו אין בו אלא כדי כיסוי הוצאות הקבורה. זהו סיפור המעשה כפי שאירע, ואני, המספר זאת, יודע את הדברים לאשורם, כי אני הייתי המלאך ההוא.
הנדיל
בלב היער ניצב בית-אחוזה. האורנים נוטפי-השרף מבהיקים בשפע מחטיהם הירוקות באור השמש הרך. פה ושם מזדקרים ברושים אחדים, ומעליהם, עטוף כולו בפרחיו הלבנבנים, מתנשא הסיסם ההודי. הכל פורח: הקזוארינה בפרחיה הזעירים, הלוהטים באודם עמום, והאזדרכת בפרחיה בעלי הגון הסגול המסתורי. זחלים ירקרקים זוחלים בנחת על גזעי האלונים הנפתלים, בין קמטי קליפתם האפורה. ובתוך כל עתרת הצמיחה והפריחה הזאת, על גזוזטרת-העץ אשר לפני הבית, יושב הגביר עם אשתו ובנותיו לבושות הלבנים. והנה קרבים מתוך משעול היער שני יהודים עניים, באים וניצבים בענווה מעבר לגדר. האחד, איש לא-ברור, נושא אסל ודליי-מים על כתפיו, והשני, איש קטן וצנום, יגע מנטל שנותיו, בעל ספיחי-זקן אדמדמים ועיניים טרוטות, נושא בידו כד של יי"ש. "את המים נקבל, ואילו יי"ש לא נחוץ לנו היום", אומר בעל הבית. אז לובשות פני האיש הקטן ארשת של יאוש אשר מלים לא יביעוה, ובפשטו את זרועותיו לצדדים הוא ממלמל: "אנה אני בא? איך אשוב הביתה בלי פרנסה לבני-ביתי?"
נושא המים נכנס אל המטבח לפרוק את דלייו, ומוכר היי"ש פנה ללכת. הלכתי בעקבותיו במשעול היער. הוא הבחין בי, ונעצר. "מי אתה?", שאלתי, "ומה המקום הזה?". "הבאמת אינך יודע מהו המקום הזה?", אמר בקולו החרישי, העצוב, "וכי מה יכולה להיות כל הצמיחה והפריחה הזאת? והאויר מחיה-נפשות ממש. הרי זה העולם האחר, העולם הבא". "העולם הבא!" אמרתי בהשתוממות-מה, "ואתה בצער ומרירות כזאת! מי אתה, איפוא?". "אני הנדיל", אמר. "הנדיל?" הוא הנהן בראשו. "הנדיל, כותב-המזוזות. אפשר שקראת את סיפור-חיי אצל הסופר חיים ברנר. סיפור קטן יש לו, הנדיל שמו. זה אני. בעולם ההוא הייתי כותב-מזוזות, ארבע פרוטות המזוזה. לא טובים היו החיים ההם. הייתי לחוכא בפי כל. וגם בת-זוג מרשעת היתה לי, עד שנתפתיתי לתת לה גט. נותרתי בגפי. חיי כלב. אז, בעת ההיא, הייתי אברך, כבן שלושים. אבל כשיצאתי סוף סוף מן העולם כבר הגעתי לחמישים". "ועכשיו אתה מוכר יי"ש?" "הרי זה עולם הבא, וניתן לי הדבר לשם שינוי, שאשאף מעט מו האויר הצח. שם, למטה, עברו עלי כל ימי בעיפוש". "עולם הבא", אמרתי כמפקפק. הוא נשא אלי את עיניו, שהיו נעוצות עד אז בקרקע. "כן", אמר, "סוברים כי אין שום צד של דמיון. לא כך. יש הבדל, פשיטא, אבל ההבדל לא כל כך גדול. לכאורה הכל אחר: האויר, העצים. ובכל זאת. וכשתתבונן בדבר, תבין כי גלגל חוזר הוא. לא רק בעולם, בכל העולמות. גם בעולמות הבאים, ואלה שיבואו אחריהם". הוא חזר והשפיל עיניו, ופנה ללכת. הבטתי אחריו, עד שגבו ואניצי השיער האפורים-אדמדמים שעל פדחתו נעלמו בין העצים.
בלילה בגן העזוב
בשבתי בחצות ליל קיץ בחדרי נים-ולא-נים, מאזין לאדג'יו המלאכי של הקונצ'רטו העשרים-ואחד לפסנתר של מוצרט, בא מלאך ואחז בידי והוליכני החוצה. הלכנו בגן עזוב בין חרולים עד שהגענו אל בית-אבנים ישן, שנראה כבית-מדרש קטן בעיירה, וכשניצבתי לפני השער ראיתי כי זה שער הספר ליקוטי מוהר"ן תנינא לרבי נחמן מברסלב. הלכתי בעקבות המלאך מחדר לחדר, ובבואנו אל החדר שהיה סימן ס"א של הספר הנ"ל ראיתי על אחד מכתליו, שהיה אחד מדפי הספר, כתוב לאמור:
"השם יתברך הוא למעלה מהזמן. כי כל מה שהשכל גדול יותר הזמן קטן יותר".
ולהלן: "כמו בחלום, שאז השכל מסתלק, ואין לו כי אם כח המדמה, אזי ברבע שעה יכולים לעבור שבעים שנה. ואחר-כך, כשמתעוררים מהשינה, אזי רואים שכל אלה שבעים השנה שעברו בחלום הם זמן מועט באמת. וזה מחמת שבהקיץ חוזר השכל אליו".
היו שם מקומות שהסיד התקלף מעל הקיר והתקשיתי לקרוא, אבל המלאך ביקשני להמשיך, ואני קראתי:
"אבל בשכל הגבוה למעלה משכלנו, גם מה שנחשב אצלנו לשבעים שנה ממש הוא רק רבע שעה, או פחות. רק שאין אנו מבינים זאת. כי גם בחלום, אם היה אחד בא לאדם בשעת החלום, והיה אומר לו שכל זה שנדמה לו שעוברים ימים ושנים הוא רק רבע שעה, בוודאי לא היה מאמין לו כלל. כמו כן בממשות, אף-על-פי שאצלנו נדמה שזהו זמן של שבעים שנה, הרי בשכל הגדול יותר הוא רק רבע שעה. וכן למעלה ולמעלה, עד אשר יש שכל גבוה כל כך ששם הזמן כולו אינו נחשב כלל. כי מחמת גודל השכל כל הזמן אין ואפס לגמרי".
שאלתי את המלאך לשם מה הביאני לכאן ומה משתמע מן הכתוב.
הוא ענה: הזמן והמהירות, כפי שאולי יודע הנך, הם שני פנים של אותו דבר עצמו. ככל שהמהירות גדלה כן מתקצר הזמן, ובמהירות האור, שהיא המהירות המוחלטת, מצטמצם הזמן לחלוטין, לאמור שהמהירות המוחלטת שווה לאפס זמן. או, במלים אחרות, האור זהה עם אפס זמן.
דבר זה, אמרתי, כבר נודע אצלנו מתוך תורתו של אלברט איינשטיין, ולכם המלאכים ידוע הדבר כנראה מתוך מהותכם העצמית, אבל מה משתמע מזה?
הסכת ותבין, ענה המלאך. המוחלט, שהוא כאמור ממהותו של האור, הוא גם מתאריה של האלוהות. ומכאן שהעובדה הידועה לכם כיום, ואשר לא יכלה עדיין להיות ידועה לרבי נחמן, שהאור הוא למעלה מהזמן, זהה עם אמירתו שלו שהאלוהות היא למעלה מן הזמן.
אמנם כן, אמרתי, ואולם היעלה על הדעת לזהות את האור, שהוא מן הנבראים, עם האלוהות, שהיא הבוראת?
לא, ענה המלאך, אך אולי תוכל להעלות על דעתך זהות בין האלוהות לבין הזמן עצמו.
זאת אוכל, אמרתי, אך מה ישתמע מכך?
מכך ישתמע, ענה המלאך, כי היותה של האלוהות למעלה מהזמן, כלומר באפס זמן, פירושה כי האלוהות היא האינות המוחלטת. במלים אחרות, סיים המלאך את דבריו, דע לך כי האלוהות שווה להיעדר של עצמה.
שאלתי את המלאך האם הוא באמת מלאך, או סתם ככה. על כך הגיב בתנועה מזרחית, אשר לא הבינותי אם תשובה מזלזלת לשאלתי היא או ביטוי ליחסו אל הנושא הזה בכללו.
לפנות בוקר חזרתי אל חדרי, איש אחר במקצת.
קינה
אֶלֶקְטְרוֹנִיקָאִים אֲחָדִים בִּשְׁוֶדְיָה קָלְטוּ עַל סֶרֶט-הַקְלָטָה קוֹלוֹת שֶׁל מֵתִים. אִם הַמֵתִים שׂוֹרְטִים בְּצִפָרְנֵיהֶם אֶת סֶרֶט-הַהַקְלָטָה, עַל-אַחַת כַּמָה-וְכַמָה הַחַי כָּאן עֲדַיִן. נַפְשִׁי הַמְשֻׁגָעָה וְהָאִלֶמֶת, הַאִם זִכְרוֹנֵךְ הוֹלֵךְ וּבוֹגֵד בָּךְ. כִּי מִשֶׁבַע הַפְּלֵיאָדוֹת אֵינֵךְ זוֹכֶרֶת עוֹד אֶלָא שְׁמוֹתֵיהֶן שֶׁל שְׁתַיִם, סְטֶרוֹפֶּה וְאֶלֶקְטְרָה. אַךְ מֶה הָיוּ שְׁמוֹת חֲמֵשׁ הָאֲחֵרוֹת? הֵן אֶפְשָׁר שֶׁהָיְתָה בְּפִיהֶן אֵיזוֹ נֶחָמָה בִּשְׁבִילִי. עַכְשָׁו הֵן שׁוֹתְקוֹת. וְכָךְ, רַק הַשָׁעוֹן מְדַבֵּר עוֹד בִּשְׁעַת לַיְלָה זוֹ, בַּחַשְׁמַל הַצָהֹב. אַךְ זֶה נוֹתָר, וְלֶחֶם וּגְבִינָה. אוּלַי גַם מוֹצַרְט. הַאִם חָיִיתִי פַּעַם? כִּי הֵיכָן הַפְּרָחִים הַכּחֻלִים אֲשֶׁר רָאִיתִי בְּהָרֵי טִירוֹל, הַשְׁחָפִים אֲשֶׁר לִווּנִי בִּצְרִיחוֹת עַל-פְּנֵי יַמָה שֶׁל רוֹדוֹס? אָמְנָם דָבָר שֶׁרָאִיתִי לֹא הָיָה יָפֶה כִּיפִי רַגְלֶיה. בַּתַחֲנָה הַמֶרְכָּזִית בְּתֵל-אָבִיב נִתְגַלְתָה אֵלַי בִּיפִי רַגְלֶיהָ בְּדִמְדוּמֵי-עֶרֶב, בֵּין הָרוֹכְלִים הַמִזְרָחִיִים, וּבַלַיְלָה בָּאָה לְבֵיתִי. דֶרֶךְ הָאֵלוֹת לַעֲטוֹת מַסְוֶה, אַחֶרֶת אִי-אֶפְשָׁר לָהֶן. לֵילִי הַמְאֻשָׁר אָרַךְ שָׁלֹש שָׁנִים, וְאַחֲרֵי-כֵן טָעִיתִי. חֵטְא וְטָעוּת הֵם אוֹתוֹ הַדָבָר עַצְמוֹ. אֵין חֵטְא אֶלָא טָעוּת וּשְׂכַר הַטָעוּת גֵיהִנוֹם. אִם יֵשׁ מִלָה שֶׁאֵינֶנִי רוֹצֶה לִשְׁמֹעַ אוֹתָה יוֹתֵר זֹאת הַמִלָה הַיְהוּדִית אֱלֹהִים.
הארץ | 28.9.1981
נכלל ב"ספר האגסים הצהובים", הוצאת שוקן, 1985.
באתר: 25.11.2003 | עודכן: 15.12.2004
