הנפשות:
הורדוס אנטיפס, נציב
יוחנן, נביא
סורי צעיר, מפקד המשמר
טיגֶליונס, רומאי צעיר
איש מקפָּדוֹקיה
איש מחבש
חייל א'
חייל ב'
נער-שרת של הֵרוֹדיה
יהודים, נוצרים, וכד'
שפחה
הֵרוֹדיה, אשת-הנציב
שלוֹמית, בת הֵרוֹדיה

העלילה מתרחשת במבצר מכור, מבצרו-ארמונו של הורדוס אנטיפס מזרחית לים המלח, במרפסת גדולה מעל לאולם המשתה. משמאל גרם-מדרגות, מימין בור-כלא. הלילה ליל-ירח.

הסורי הצעיר: מה יָפה הנסיכה שלומית הלילה!

נער-השרֵת: הבט אל הלבנה! כה מוזר מראֶהָ. דוֹמָה היא לאשה אשר עלתה מִקֶבֶר. וכאילו תרה היא ומחפשת אחר דברים מֵתים.

הסורי הצעיר: מוזר. דוֹמָה היא לנסיכה קטנה עוטָה צָעיף צהוֹב, ואם תביט בה תְדַמֶה שהיא רוקדת.

נער-השרֵת: כמוֹהָ כאשה מֵתה. היא נעה לאט, לאט.

(קולות המלה מאולם-המשתה)

חייל א': איזה רעש! מי זה שצועקים כמו חיוֹת.

חייל ב': זה היהודים זה. תמיד הם ככה. הם יש להם ויכוחים על הדת שלהם.

חייל א': בשביל מה להֵם להתווכח על הדת שלהם?

חייל ב': אני יודע? ככה הם תמיד. הפְּרוּשים, למשל, אומרים שיֵש, מלאכים, והצִדוּקים אומרים שאֵין מלאכים.

חייל א': מַצְחיק. להתווכח על דברים כאלה!

הסורי הצעיר: מה יפָה הנסיכה שלומית הלילה!

נער-השרֵת: תמיד אתה מביט בה. סכנה היא להביט כך בבני-אדם. דבר-מה נורא עלול לקרות.

הסורי הצעיר: יפָה היא להפליא הלילה.

חייל א': הנציב הוא יש לו עכשיו מבט רציני.

חייל ב': כן. הוא יש לו מבט רציני.

חייל א': הוא שָם עַיִן על מַשהו.

חייל ב': הוא שָם עין על מִישהו.

חייל א': על מי?

חייל ב': לא יודע.

הסורי הצעיר: מה חִוְרים פְנֵי הנסיכה. מעודי לא ראיתיה כה חיוֶרת. דוֹמָה היא לצִלוֹ של וֶרֶד לבן בִרְאִי של כסף.

נער-השרֵת: אל נא תביט בה. אתה מביט בה יותר מדי.

חייל א': הרודיה מוזגת עכשיו יין לגביע של הנציב.

האיש מקפדוקיה: האם המלכה הרודיה היא זו אשר לראשה צניף שחור עם פנינים?

חייל א': כן, זאת היא הרודיה, אשתו של הנציב.

חייל ב': הנציב הוא אוהב לשתות. יש לו יין שלושה מינים. מין אחד מביאים מהאי סמוטרקי, וזה אדום כמו המעיל של הקיסר.

האיש מקפדוקיה: אני אוהב זהב.

חייל ב': מין אחר מביאים מקפריסין, וזה צהוב כמו זהב.

האיש מקפדוקיה: אני אוהב זהב.

חייל א': והמין השלישי מסיציליה. זה אדום כמו דם.

האיש החבשי: אלילי מולדתי אוהבים דם. פעמיים בשנה אנו זובחים להם בחורים ובתולות. חמשים בחורים ומאה בתולות. אך כנראה שאיננו משביעים את רצונם, כי הם קשים מאוד אלינו.

האיש מקפדוקיה: בארצי, בקפדוקיה, כבר לא נותרו אלים. הרומאים הדיחו אותם. יש אומרים שהאלים מצאו להם מקלט בהרים, אך אני אינני מאמין בזאת. שלושה לילות שוטטתי בהרים וחיפשתי אותם. לא מצאתים. לבסוף קראתי בשמותיהם בקול, והם לא נענו. חושבתי שהם מתים.

חייל א': היהודים, הם משתחוים לאל שאתה לא יכול לראות אותו.

האיש מקפדוקיה: אינני מבין זאת.

חייל א': בעצם, הם מאמינים רק בדברים שאתה לא יכול לראות.

האיש מקפדוקיה: זה נראה לי מגוחך מאוד.

קולו של יוחנן: הבא אחרי גדול יהיה ממני, ואני קטונתי מלכרוע לרגליו ולהתיר את שרוך-נעליו. אני טיבלתי את הבאים אלי במים, אך הבא אחרי יטבל אתכם ברוח-הקודש ובאש.

אני קול קורא במדבר: פני דרך ה', ישרו בערבה מסילה לאלוהינו.

לא אני המשיח, רק שלוח אני לפני הבא אחרי. הוא יהיה המשיח. הוא יהיה החתן, כי הכלה נועדה לו.

הוא יבוא ומזרה בידו, לזרות ולהבר את תבואת-השדה, ואסף את החטים אל תוך אסמיו, ואת המוץ ישרוף באש-עולם אשר לא תכבה. שובו, כי מלכות-השמיים קרבה לבוא!

חייל ב': תגיד לו שישתוק. הוא מדבר תמיד דברים משונים.

חייל א': לא, לא. הוא בן-אדם קדוש הוא. מנומס מאוד, גם כן. כל יום שאני מביא לו אוכל הוא אומר לי תודה רבה.

האיש מקפדוקיה: מי הוא?

חייל א': נביא.

האיש מקפדוקיה: מה שמו?

חייל א': יוחנן.

האיש מקפדוקיה: מהיכן הוא בא?

חייל א': מהמדבר. היה אוכל שם חגבים ודבש. גם היה מלובש בצמר של גמלים. עם חגורה של עור. היה מפחיד להסתכל עליו. הרבה אנשים היו הולכים אחריו. גם היו לו תלמידים.

האיש מקפדוקיה: על מה הוא מדבר?

חייל א': אי אפשר לדעת. לפעמים מדבר דברים איומים, אבל זה לא לפי השכל שלנו להבין מה הוא אומר.

האיש מקפדוקיה: האם מותר לראות אותו?

חייל א': לא. הנציב לא מרשה.

האיש מקפדוקיה: מה מוזר כלא זה אשר הושם בו הנביא.

חייל ב': זה בור-מים עתיק זה.

האיש מקפדוקיה: בור-מים עתיק! הרי זה בלתי-בריא מאוד.

חייל ב': הו, לא. למשל, אחיו של הנציב, האח הבכור שלו, זה שהיה הבעל הראשון של המלכה הרודיה, הוא היה יושב שם שתים-עשרה שנים. וזה לא הרג אותו. אחרי שתים-עשרה שנים עוד היו צריכים לחנוק אותו.

האיש מקפדוקיה: לחנוק אותו? מי העז לעשות כן?

חייל ב': אתה רואה את האיש ההוא שם? זה נעמן זה, התליין.

האיש מקפדוקיה: והוא לא התיירא?

חייל ב': הו, לא! הנציב שלח לו את הטבעת.

האיש מקפדוקיה: איזו טבעת?

חייל ב': טבעת-המוות. ובשביל זה לא היה לו מה לפחד.

האיש מקפדוקיה: ואף-על-פי-כן, הרי דבר נורא הוא לחנוק מלך.

חייל א': למה? המלכים הם יש להם רק צואר אחד, כמו אנשים אחרים.

האיש מקפדוקיה: לדעתי, דבר נורא הוא.

הסורי הצעיר: הנסיכה קמה! היא פונה מן השולחן! פניה קודרים מאוד. אה, הנה היא פונה לעבר זה. כן, היא הולכת ובאה לעברנו. מה חיורת היא! מעולם לא ראיתיה כה חיורת.

נער השרת: אל נא תביט בה. אני מפציר בך, אל נא תביט בה.

הסורי הצעיר: הנה היא כנרקיס רוטט ברוח… כפר של כסף.

(נכנסת שלומית)

שלומית: לא אשאר. לא אוכל להשאר עוד. מדוע זה מביט בי הנציב ללא-הרף בעיני-החפרפרת שלו, מתחת לעפעפיו הרועדות? הן מוזר הוא כי בעלה של אמי יביט בי ככה. איני יודעת מה פשר הדבר. לאמתו-של-דבר, אכן יודעת אני.

הסורי הצעיר: למה העזבת את המשתה, נסיכה?

שלומית: מה מתוק פה האויר! כאן יכולה אני לנשום. שם בפנים מלא המקום ביהודים ירושלמים הקורעים איש את אחיו לגזרים בפולמוסים על דבר הפולחנות האוייליים שלהם, וברברים הסובאים וסובאים ומתיזים יינם על הרצפה, ויונים מסמירנה עם עיניים משוחות בכחל ולחיים צבועות ותלתלים מסולסלים, ומצרים מעודנים בעלי צפרניים ארוכות ואדרות אמצות, ורומאים אכזריים ומגושמים, עם לשון-העגלים הגסה שלהם. הה! מתעבת אני את הרומאים! גסים הם והמוניים, ומעמידים פני אדונים אצילים.

הסורי הצעיר: התואילי לשבת, נסיכה?

נער השרת: מדוע זה תדבר אליה? מדוע אתה מביט בה? הו! דבר נורא יקרה.

שלומית: מה טוב לראות את הלבנה! דומה היא למטבע-כסף קטן. אף יעלה בדעתך כי פרח קטן של כסף היא. צוננת וטהורה היא הלבנה. בטוחתני כי בתולה היא. יופיה יופי של בתולה. כן, בתולה היא. מעודה לא הפקירה עצמה לגברים, כמעשה האלות האחרות.

קולו של יוחנן: ילדי צפעונים! מי הורה אתכם להמלט על נפשכם מפני חרון-אף הבא? לכן, עשו פרי טוב לתשובה. ואל תאמרו בלבבכם: הלוא אברהם הוא אבינו. כי אני אומר לכם: גם מאבני-השדה יוכל אלוהים להקים בנים חדשים לאברהם.

הנה כבר נטוי הגרזן על שורש העצים. וכל עץ אשר לא יעשה פרי טוב - ייגדע ויושלך אל תוך האש.

שלומית: מי הוא זה אשר קרא בקול?

חייל ב': זה הנביא, נסיכה.

שלומית: הנביא. זה האיש אשר הנציב ירא פניו?

חייל ב': אנחנו לא יודעים שום דבר מזה, נסיכה. זה היה הנביא יוחנן שצעק.

הסורי הצעיר: התואילי שאצוה להביא את אפריונך, נסיכה? יפה הוא הלילה בגן.

שלומית: דברים נוראים דובר הוא על אודות אמי, האין זאת?

חייל ב': אנחנו אף פעם לא מבינים מה הוא מדבר, נסיכה.

שלומית: כן. דברים נוראים הוא מדבר על אודותיה.

(נכנסת שפחה)

שפחה: נסיכה, הנציב מבקשך לשוב אל המשתה.

שלומית: לא אשוב.

הסורי הצעיר: סלחי לי, נסיכה, אך אם לא תשובי עלול להתרחש אסון.

שלומית: האם זקן הוא, אותו נביא?

הסורי הצעיר: נסיכה, מוטב היה לו חזרת. הרשיני להוליכך פנימה.

שלומית: אותו נביא… האם זקן הוא?

חייל א': לא, נסיכה. הוא בחור צעיר בהחלט.

חייל ב': אתה לא יכול להיות בטוח. יש כאלה שאומרים שהוא אליהו.

שלומית: מי הוא זה אליהו?

חייל ב': נביא אחד ותיק מאוד, נסיכה.

שפחה: מה תשובה עלי להביא לנציב, נסיכה?

קולו של יוחנן: אל תגילי, ציון, כי נשבר שבט מכך. הן משורש נחש יצא צפע, וזרעו צפרים יטרוף.

שלומית: מה מוזר קול זה! יש את נפשי לדבר עמו.

חייל א': אי אפשר, נסיכה. הנציב הוא לא רוצה שאף אחד ידבר אתו. הוא אפילו לכוהן הגדול לא נתן רשות.

שלומית: רצוני לדבר עמו.

חייל א': אי אפשר, נסיכה.

שלומית: אני אדבר עמו.

הסורי הצעיר: האם לא מוטב כי תשובי אל המשתה?

שלומית: הוציאו אלי את הנביא.

(השפחה מסתלקת)

חייל א': אנחנו לא מעיזים, נסיכה.

שלומית (מתקרבת אל הבור ומביטה מטה): מה אפל שם, למטה! הלוא נורא הוא להיות מוטל בתוך בור כה אפל! כמו בקבר… (אל החיילים) האם לא שמעתם אותי? הוציאו את הנביא. רוצה אני לראותו.

חייל ב': נסיכה, אני מבקש אותך שלא תדרשי את זה מאתנו.

שלומית: עדיין אני ממתינה.

חייל א': נסיכה, החיים שלנו זה שייך לך, אבל אנחנו לא יכולים לעשות מה שאת דורשת. ובכלל, זה לא מאיתנו שאת צריכה לדרוש את זה.

שלומית (מביטה אל הסורי): אה!

נער-השרת: הו! מה עומד להתרחש? ודאי לי כי אסון יתרחש.

שלומית (ניגשת אל הסורי): אתה הן תעשה זאת למעני, לא כן, נערבות? אתה תעשה זאת למעני. תמיד הייתי חביבה כלפיך. אתה תעשה זאת למעני. רק להעיף מבט חפצתי בנביא מוזר זה. בני-אדם כה הרבו לדבר בו. חושבת אני כי הנציב ירא מפניו. הגם אתה, נערבות, האם אפילו אתה ירא מפניו?

הסורי הצעיר: איני ירא מפניו, נסיכה; איני ירא מאיש. ואולם הנציב ציוה לבל יסיר שום אדם את הסורג מעל הבור.

שלומית (מחייכת): אתה תעשה את הדבר הזה למעני, נערבות, ומחר, בעוברי באפיריון דרך שער מוכרי-הפסלים, אשליך אליך פרח קטן, פרח ירוק קטן.

הסורי הצעיר: נסיכה, אינני יכול, אינני יכול.

שלומית: אתה תעשה זאת למעני, נערבות. ומחר, בעוברי באפיריון תחת גשר קוני-הפסלים, אביט בך מבעד לצעיפי, אני אביט בך, נערבות, ואולי אף אחייך אליך. הבט בי, נערבות, הבט בי. הה! הן יודע אתה כי תעשה את אשר אני שואלת ממך. יודע אתה זאת. ואני יודעת.

הסורי הצעיר: חייל, הוצא את הנביא… הנסיכה שלומית חפצה לראותו.

(החייל מסיר את הסורג ויורד לבור)

נער השרת: מה מוזר מראה הלבנה. ככף-יד אשה מתה המבקשת להתעטף בתכריכים.

הסורי הצעיר: מראה מוזר לה. מבעד לצעיף העננים מחייכת היא כנסיכה קטנה.

(הנביא עולה מן הבור. שלומית מביטה בו ונסוגה לאט)

יוחנן: איה הוא האיש אשר כוס-תועבותיו כבר מלאה? איהו זה, אשר בגלימת-כסף יפול ויפח נפשו לעיני כל העם? קראוהו ויבוא, למען ישמע את דבר האיש אשר קולו קורא במדבר ובארמונות-מלכים גם-יחד.

שלומית: על אודות מי הוא מדבר?

הסורי הצעיר: לעולם אין לדעת, נסיכה.

יוחנן: איה היא האשה אשר בראותה צלמי זכרים כשדיים צבועים על הקירות, זנתה למראה עיניה ותשלח צירים אל ארץ כשדים?

שלומית: הוא מדבר על אמי.

הסורי הצעיר: הו, לא, נסיכה.

שלומית: כן. על אמי הוא מדבר.

יוחנן: איה היא האשה אשר עגבה אל קציני אשור? איה זו אשר גלתה ערותה לבחורי מצרים, הלובשים אטון וארגמן, והם גדלי-אבר כסוסים? קראו אליה כי תקום ממיטת-תועבותיה, ממשכב-זימתה, כי תשמע את דבר האיש הסולל דרך לאדוני.

שלומית: הלוא הוא נורא, הוא נורא!

הסורי הצעיר: אל נא תשהי כאן, נסיכה. אני מפציר בך.

שלומית: יותר מכל נוראות הן עיניו. כמוהן כחורים שחורים. כמערות השחורות אשר בארץ-מצרים, שם תנינים ירבצו. כאגמים שחורים הם, הרוגשים תחת לבנות קסומות… העוד ישוב לדבר?

הסורי הצעיר: אל נא תשהי כאן, נסיכה. אני מתחנן לפניך.

שלומית: מה כחוש הוא! כמוהו כפסל שנהב דק. ודאי לי כי בתול הוא, כמוהו כלבנה. אין זאת כי אם צונן בשרו כשנהב. הבה אביט בו מקרוב.

הסורי הצעיר: לא, לא, נסיכה.

שלומית: עלי לראותו מקרוב, ויהי מה.

הסורי הצעיר: נסיכה! נסיכה!

יוחנן: מי זו האשה המביטה בי? אל לה להביט בי. למה זה מביטה היא בי בעיניה הזהובות, מתחת לעפעפיה המוזהבים? אמרו לה כי תלך. לא אליה נועדו דברי.

שלומית: אנכי שלומית, בת הרודיה, נסיכת יהודה.

יוחנן: סורי ממני, בת בבל! אל תקרבי אל בחיר אדוני.

שלומית: דבר עוד, יוחנן. קולך כמו יין לי.

הסורי הצעיר: נסיכה! נסיכה!

שלומית: דבר עוד! דבר עוד, יוחנן, ואמור לי מה עלי לעשות.

יוחנן: בת סדום, אל תגשי אלי! אך כסי בצעיף את פניך, ואפר שימי על ראשך, ואל המדבר צאי, ושם תבקשי את בן-האדם.

שלומית: מי הוא זה, בן-האדם? האם כמוך יפה הוא, יוחנן?

יוחנן: סורי ממני! הנה שומעות אזני מן הארמון את משק כנפי מלאך-המות.

הסורי הצעיר: נסיכה, אני מתחנן לפניך: הכנסי פנימה.

יוחנן: מלאך אדוני, מה לך פה עם חרבך? את מי תבקש בארמון מתועב זה? טרם בא יומו של האיש אשר יפח את נפשו בגלימת-כסף.

שלומית: יוחנן!

יוחנן: מי קרא לי?

שלומית: יוחנן, אני חומדת את גופך! גופך לבן כחבצלות השדה. גופך לבן כשלג הנח על הררי יהודה. השושנים בגנה של מלכת ערב אינן צחורות כגופך, אף לא שדיה של הלבנה בשכבה בחיק הים… דבר אין במלוא תבל הלבן כלובן גופך. תן לי לגעת בגופך.

יוחנן: סורי ממני, בת בבל! בעוון האשה בא הרע לעולם. אל תדברי אלי, איני שומע את דבריך. רק את דברי אלוהים אני שומע.

שלומית: גופך מאוס. גופך כגוף מצורע. מראהו כקיר שצפעונים שורצים תחת טיחו; קיר שעקרבים מקננים בסדקיו. מראהו כקבר מסוייד. נורא הוא גופך, נורא, אך את שערך אני חומדת, יוחנן. מחלפות-שערך כאשכולות ענבים שחורים התלויים בגפני אדום. אף לילות האופל הארוכים, עת תסתיר הלבנה פניה, אף הם אינם שחורים כשערך. תן לי לגעת בשערך.

יוחנן: סורי ממני, בת סדום! אל תגעי בי. אל תחללי את היכל אדוני.

שלומית: שערך נורא הוא. מזוהם ברפש ובאבק. מראהו כעטרת-קוצים שהניחו על ראשך. מראהו כפקעת נחשים מתפתלים על צוארך. אינני אוהבת את שערך… את שפתיך, אותן אני חומדת, יוחנן. שפתיך כפלח-הרימון הן, החתוך בסכין של שן. ציצי הרימון אשר ינצו בגני צור, ואדומים הם מן השושן, אינם אדומים כשפתותיך. תרועות-הארגמן של החצוצרות המקדמות פני מלכים, וממיסות לב אויב, אינן כה אדומות. שפתיך סמוקות מרגלי דורכי-היין בגת, ומרגלי איש הבא מן היער אחרי שסעו ארי. שפתיך סמוקות כאלמוג אשר מצאוהו דייגים בדמדומי הים, להיות שי למלכים! אין דבר במלוא-תבל אדום כשפתיך… תן לי לנשק את שפתיך.

יוחנן: לעולם לא! בת בבל! בת סדום! לעולם לא.

שלומית: אני אנשק את שפתיך, יוחנן. אני אנשק את שפתיך.

הסורי הצעיר: נסיכה, נסיכה, אל נא תביטי אליו! אל נא תדברי אליו כמלים האלה. איני יכול לשאת אותן… נסיכה, נסיכה, אל נא תדברי מלים אלה.

שלומית: אני אנשק את שפתיך, יוחנן.

הסורי הצעיר: הא!

(הורג עצמו ונופל בין שלומית ויוחנן)

נער השרת: הסורי הצעיר שלח יד בנפשו! המפקד הצעיר שלח יד בנפשו! רעי שלח יד בנפשו! אה, האם לא ניבא מראש כי אסון יבוא? אני, גם אני ניבאתי, והנה בא. היטב ידעתי כי הלבנה תרה ומחפשת אחר דבר מת, אך לא ידעתי כי אותו היא מחפשת.

חייל א': נסיכה, המפקד הצעיר, הוא התאבד.

שלומית: תן לי לנשק את שפתיך, יוחנן.

יוחנן: האינך יראה, בת הרודיה? הכי לא אמרתי לך כי שומעות אזני מן הארמון את משק כנפי מלאך המות, והאם אכן לא הופיע מלאך המות?

שלומית: תן לי לנשק את שפתיך.

יוחנן: ארורה! בת אשה זימה, ארורה תהיי!

שלומית: אני אנשק את שפתיך, יוחנן.

יוחנן: אינני רוצה לראותך. ארורה את, שלומית, ארורה!

(הוא יורד אל הבור)

שלומית: אני אנשק את שפתיך, יוחנן. אני אנשק את שפתיך.

חייל א': צריך לסלק את הגופה למקום אחר. הנציב הוא לא סובל לראות גופות של מתים, חוץ מאלה שהרג בעצמו.

נער השרת: הוא היה אחי. קרוב מאח היה לי. קופסת-בשמים קטנה נתתי לו. בערבים יוצאים היינו לשוח על שפת הנחל, סין השקדיות, והוא היה מספר לי על ארץ מולדתו. תמיד דיבר בלחש. כקול חליל היה קולו, כקול המחלל בחליל.

חייל ב': אתה צודק. אנחנו צריכים להסתיר את הגופה. שלא יראה אותה הנציב.

חייל א': הנציב הוא לא יבוא לכאן. הוא אף פעם לא יוצא למרפסת. הוא יותר מדי מפחד מהנביא.

(נכנסים הורדוס, הרודיה, ופמלייתם)

הורדוס: איפה שלומית? איפה היא הנסיכה? מדוע לא חזרה אל המשתה כאשר ציויתי? אה, הנה היא!

הרודיה: אל לך להביט בה. תמיד אתה מביט בה.

הורדוס: מזור הוא מראה הלבנה הלילה. דומה היא לאשה מטורפת. אשה מטורפת התרה בכל עבר ומחפשת לה מאהבם. גם עירומה היא. כולה עירום ועריה. העננים מבקשים לכסות את ערוותה. אך היא ממאנת. לעין השמים חושפת היא את מערומיה. בטוחני כי מאהבים היא מחפשת לה. האין היא סובבת כאשה שיכורה? למטורפת דומה היא, לא כן?

הרודיה: לא. הלבנה דומה ללבנה. זה הכל. הבה נכנס פנימה… אין לך דבר לעשות פה.

הורדוס: אני אשאר פה! מנשה, פרוש מרבדים. הדלק לפידים, הבא את שולחנות השן, ואת שולחנות הישפה. צח ונעים פה האויר. אשתה עוד יין עם אורחי. שומה עלינו לתת כבוד לשגרירי הקיסר.

הרודיה: לא בגללם נשארת פה.

הורדוס: כן. האויר צח ונעים. בואי, הרודיה, אורחינו ממתינים לנו. אה! הנה החלקתי. החלקתי על דם! אות מבשר רע הוא. אות רע מאוד. מנין הדם הזה?… וגויה זו, מה לה פה? איני רוצה לראותה.

חייל א': זה המפקד שלנו, אדוני. זה הסורי הצעיר שמינית אותו לסרן רק לפני שלושה ימים.

הורדוס: אני לא ציויתי להוציאו להורג.

חייל ב': הוא הרג את עצמו, אדוני.

הורדוס: מדוע? הן מיניתי אותו לסרן.

חייל ב': זה אנחנו לא יודעים, אדוני. אבל הוא הרג את עצמו.

הורדוס: מוזר הדבר בעיני. ואני חשבתי כי רק הפילוסופים הרומיים שולחים יד בנפשם. האין זו אמת, טיגלינוס, כי הפילוסופים ברומא שולחים יד בנפשם?

טיגלינוס: יש מהם השולחים יד בנפשם, אדוני. אלה הם הסטואים. בריות מגושמות הם, הסטואים הללו. בריות נלעגות. כשלעצמי מוצא אני אותם מגוחכים לחלוטין.

הורדוס: כמוני כמוך. מגוחך הוא שימית אדם את עצמו.

טיגלינוס: כל רומא צוחקת עליהם. הקיסר כתב סאטירה כנגדם. מקריאים אותה בכל מקום.

הורדוס: הא! כתב סאטירה? נפלא הוא הקיסר. כל יכול הוא… מוזר הדבר כי שלח הסורי הצעיר יד בנפשו. צר לי ששלח יד בנפשו. צרי לי מאוד; כי יפה-תואר היה. עיניים כה עורגות היו לו. זוכר אני שראיתיו מביט בערגה אל שלומית. אמת, אמרתי אז בלבי כי מביט הוא בה יותר מדי.

הרודיה: ישנם גם אחרים המביטים בה יותר מדי.

הורדוס: אביו מלך היה. אני הדחתי אותו מממלכתו. ואת, הרודיה, כבשת לך את אמו, אשר מלכה היתה, לשפחה. וכה בא הוא בצל-קורתי, ואני הפקדתיו על חיל-המשמר. צר לי כי מת. הו! למה זה השארתם פה את הגויה? איני רוצה לראותה - סלקו אותה! (הגופה מסולקת). קר פה. רוח נושבת. האם לא נושבת רוח?

הרודיה: לא. אין שום רוח.

הורדוס: ואני אומר לך כי נושבת רוח… וגם שומע אני כמו משק כנפיים באויר, משק כנפיים גדולות. האין את שומעת?

הרודיה: איני שומעת כלום.

הורדוס: כבר איני שומע. אך קודם שמעתי. היה זה משב הרוח, ללא ספק. זה חלף. אך לא, הנה אני שומע זאת שוב. האמנם אינך שומעת? הלוא זה ממש כמשק כנפים.

הרודיה: ואני אומרת לך כי אין כלום. חולה אתה. הבה נכנס פנימה.

הורדוס: אינני חולה. בתך היא אשר חולה. חזות-פניה כפני אדם חולה. מעולם לא ראיתיה כה חיוורת.

הרודיה: אמרתי לך כי אל לך להביט בה.

הורדוס: מזגו לי יין. (יין מוגש). שלומית, בואי ושתי מעט יין עמי. יין-עדנים הוא זה. הקיסר עצמו שלחהו אלי. טבלי בו את שפתיך הקטנות, האדומות, ואני אריק את הגביע.

שלומית: איני צמאה, הנציב.

הורדוס: השמעת איך ענתה לי, בתך זו?

הרודיה: נוהגת היא כיאות. מדוע זה אתה לוטש עינים אליה תמיד?

הורדוס: הגישו פרי. (פירות מוגשים). שלומית, בואי ואכלי עמי מן הפירות. חושק אני לראות בפרי את סימני שיניך הקטנות. נגסי מעט מן הפרי הזה, ואני אוכל את הנותר.

שלומית: אינני רעבה, הנציב.

הורדוס: הנה רואה את כיצד חנכת את בתך זו.

הרודיה: בתי ואני מזרע מלכים אנו. ואלו אתה, אביך רועה-גמלים היה. וגם גנב!

הורדוס: שקר!

הרודיה: היטב תדע כי אמת הדבר.

הורדוס: שלומית, בואי ושבי לצדי. אני אתן לך את כס אמך.

שלומית: אינני עיפה, הנציב.

הרודיה: הן רואה אתה מה דעתה עליך.

הורדוס: הביא לי - מה רציתי? אני שוכח. אה! אה! נזכרתי.

קולו של יוחנן: בא היום! באו הבאות אשר הגדתי מראש, בא יום אדוני.

הרודיה: צוה עליו לשתוק. איני רוצה לשמוע את קולו. האיש הזה מקיא עלי קיא של גידופים כל הימים.

הורדוס: הוא לא אמר דבר כנגדך. וזולת זאת, נביא גדול מאוד הוא.

הרודיה: אינני מאמינה בנבואות. היוכל איש לנבא עתידות? שום איש לא ידען. יתר-על-כן, הוא מחרף ומגדף אותי תמיד. ואולם נראה לי כי ירא אתה מפניו. היטב יודעת אני כי ירא אתה מפניו.

הורדוס: אינני ירא מפניו. אין איש אשר מוראו עלי.

הרודיה: ואני אומרת לך כי הנך ירא מפניו. שאם לא כן, מדוע לא תסגירנו אל היהודים, אשר זה ששה חדשים תובעים הם אותו מידך?

יהודי א': באמת, אדוני, מוטב היה לתתו בידינו.

הורדוס: די בענין זה. הן כבר עניתי לכם. לא אסגיר אותו בידיכם. איש קדוש הוא. איש שראה את אלוהים.

יהודי א': זה לא ייתכן. שום נפש לא ראתה את הקב"ה מימות אליהו הנביא. הוא האחרון אשר ראה את פני השכינה. בימינו אלה אין הקב"ה מגלה עצמו. מסתתר הוא. ומשם כך ירדה פורענות לעולם.

יהודי ב': ובכלל, מנין לנו שראה אליהו את הקב"ה בעליל? ושמע רק צלו של מקום ראה.

יהודי ג': לעולם אין הקב"ה מסתיר עצמו. לית עידן ולית אתר פנוי מניא. המקום שרוי בכל מקום, ברע כמו בטוב.

יהודי ד': חלילה מלומר כך. הרי יש בזה משום מינות. תורה זו, מבית-מדרשה של אלכסנדריה יצאה, שעוסקים בה בחכמה יוונית. והיוונים הרי עכו"ם הם. אפילו אינם נמולים.

יהודי ה': מי ימלל מפעלות השם יתברך. דרכיו נשגבות מבחינתנו. הרי ייתכן שהרע בעינינו אינו אלא טוב, והטוב הוא רע. אי-אפשר לירד לשורשם של דברים. מצווים אנו להכניע עצמנו בפני כל מה שבא עלינו, שכן הקב"ה כוחו גדול. גבור וחלש הוא מכלה, ואין שום בריה חשובה בעיניו.

יהודי א': יפה דרשת. גדול מוראו של הקב"ה. גבור כחלש ירצץ כמי שכותש דגן במכתש. ברם, אותו איש לא ראה מימיו את פני השכינה. שום בריה לא זכתה לכך מימות אליהו.

הרודיה: אמור להם לשתוק. הם משעממים אותי.

הורדוס: אך שמעתי אומרים כי יוחנן עצמו הוא אליהו נביאכם.

יהודי א': זה אי אפשר. הרי שלוש מאות שנה ויוֹתר מימוֹת אליהו ועד ימינו.

הורדוס: יש אומרים כי איש זה אליהו הנביא הוא.

נוצרי: מובטחני שאכן אליהו הנביא הוא.

יהודי א': לא ולא. אין הוא אליהו הנביא.

קולו של יוחנן: בא היום, יום האדון אדונַי, וכבר שומעות אזני על ההרים את קול פעמֵי גואל העולם.

הורדוס: מה פירוש "גואל העולם"?

טיגלינוס: אחד מתואריו של הקיסר הוא זה.

הורדוס: אך הקיסר הן אינו עומד לבוא ליהודה. רק אתמול הגיעוני אגרוֹת מרומא. לא נאמר בהן דבר בעניין זה. ואתה, טיגלינוס, שישבתָ בימות החורף ברומא, הן לא שמעת מאומה בענין זה, לא כן?

טיגלינוס: לא שמעתי מאומה בענין זה, אדונִי. אני רק את התואר ביארתי. זה אחד מתוארי הקיסר.

הורדוס: אך היסר לא יוכל לבוא. קַשְתָה עליו מחלת הצִינִית. אומרים כי רגליו צבוּ כרגלי פיל. ויש גם טעמים מדיניים. הנודד מרומא מאבֵּד את רומא. הוא לא יבוא. על-כל-פנים, הקיסר הוא האדון, ואם ירצה לבוא, יבוא. אלא שאיני חושב כי יבוא.

נוצרי א': לא על אודות הקיסר דיבר הנביא, אדונִי.

הורדוס: לע על אודות הקיסר?

נוצרי א': לא, אדונִי.

הורדוס: על מי איפוא דיבר?

נוצרי א': על המשיח אשר בא.

יהודי א': המשיח לא בא.

נוצרי א': הוא בא, וגם מחולל נסים בכל מקום.

הרודיה: הוֹ, הוֹ! נסים! איני מאמינה בניסים. רבים מדַי ראיתי. (אל הנער השרת) המניפה שלי!

נוצרי א': איש זה מחולל ניסים של אמת. הנֵה, בחתונה שנערכה בעיירה אחת בגליל, עיירה חשובה למדַי, הפָך מים ליין. עדֵי-ראיה אחדים סחו לי על כך. מעשה שהיה כך היה: בעלי הבית עניים היו, ולא הספיק היין לכל הקרואים. וכאשר תם היין אמר להם אותו איש, שהיה בין קרואי-החתונה: מַלאו את הכדים מים. והיו בַבית ההוא ששה כדֵי-אבן, ומִלאו אותם מֵי-באר עד שפתם, והגישו לפני הקרואים, של ידעו דבר מן המתרחש. וכשטעמוּ הקרואים את המים שהפכו ליין אמרו אל החתן: כל איש דרכו לתת בראשונה את היין הטוב, ואחרי אשר שתו הקרואים לרווייה ייתן להם יין פַּחוּת בערכו, ואתה צָפַנְתָ את היין הטוב לאחרונה.

נוצרי ב': אמנם כן, אף אני שמעתי מעשה זה מפי אחד הנוכחים. היה זה בכפר קנָה שבגליל, וזה הנס הראשון שחולל אותו איש. אלא שלא ששה כדים היו שם, כי אם שבעה.

נוצרי א': אולי. ועוד מעשה היה בשני מצורעים, שהיו יושבים בשערי כפר נחום, ובשעה שעבר על ידם ונגע בהם - נרפאו.

נוצרי ב': כן. אך לא שני מצורעים היו אלה שנרפאו בכפר נחום, כי אם שני עיוורים.

נוצרי א': לא, מצורעים היו. אמנם גם עוורים נרפאו על-ידו. זאת ועוד, גם ראוהו ניצב על ראש הר ומשוחח עם מלאכים.

צדוקי: אין מלאכים בנמצא.

פרושי: יש ויש מלאכים. אלא שאיני מאמין כי אותו איש שוחח עמהם.

נוצרי א': והרֵי קהל גדול היה עֵד לאותה שיחה שלו עם המלאכים.

צדוקי: לא עם מלאכים.

הרודיה: מה משעממים אותי האנשים האלה! הרי זה מושב-לֵצים (אל נער-השרת) ובכן, המניפה שלי! (הנער מגיש לה את מניפתה) פניךָ כפנֵי בעל-חלומות. אַל לךָ לחלום. רק אנשים חולים חולמים. (ומצליפה בו במניפתה).

נוצרי ב': ושוב היה מעשה בבִתו של יאיר שאירע לה נס.

נוצרי א': אמת ויציב. שום אדם לא יוכל להכחיש זאת.

הורדוס: מהו אותו נס שאירע לבת יאיר?

נוצרי א': אף זה אירע בכפר נחום, ויאיר מחשובי הקהילה באותו מקום. והיה מעשה שמֵתָה עליו בִתו יחידתו, כבת שתֵים עשרה שנה, וכבר בִקשו לקבור אותה. אלא שבא אותו איש והחזיק בידה ואמר לה, טַלְיתָא קוּמִי, וקמה לתחיה.

הורדוס: האם מחיה מתים הוא?

נוצרי א': כן, אדוני, הוא מחיה מתים.

הורדוס: איני מסכים שיעשה כן. אנכי אוסר עליו לעשות כן. לא ארשה לשום איש להחיות מתים. יש למצוא את האיש הזה ולהודיעו כי אוסר אני עליו להחיות מתים. היכן הוא כעת?

נוצרי ב': בכל מקום הוא, אדוני, אלא שקשה למצוא אותו.

נוצרי א': אומרים שהוא נמצא עתה בשומרון.

יהודי א': מכאן ראַיה שאין הוא משיח, שהרי יושב הוא בשומרון, ואין המשיח עתיד לבוא אל השומרונים. השומרונים מנוּדים הם, אין הם מעלים קרבנות לבית-המקדש.

נוצרי ב': הוא כבר יָצא משומרון לפני ימים אחדים. כמדומה לי שכעת שוהה הוא בתחוּמה של ירושלים.

נוצרי א': לא. הוא איננו שָם. הריני בא זה עתה מירושלים. זה חדשָיִים ימים שלא שמעו ממנו ולא כלום.

הורדוס: יש למצוא אותו ולומר לו בשמי כי לא אַרשה לו להחיות מתים! להפוך מים ליין, לרפא מצורעים ועוורים… בבקשה, מעשים כאלה מוּתר לו לעשות כאוַות-נפשו. איני אומר מלה כנגד זה. לאמתו-של-דבר, מוצֵא אני כי מצוָה היא לרפא מצורע. ואולם אינני מרשה לשום אדם להחיות מתים. מה נורא יהיה אם המתים יקומו.

קולו של יוחנן: נואפת! זונה! בת בבֶל זהובת-העינים, הצובעת עפעפיך זהב! כה אמר האדון אדונַי: הנה יקוּם עליך עַם רב, ורגמו אותָך בְאבן.

הרודיה: צַוֵה עליו לשתוק.

קולו של יוחנן: ושרֵי-הצבא ירַטשוך בחרבותיהם, ותחת שריוֹנָם ירמסו אותך.

הרודיה: לא, זו בושה וחרפה.

קולו של יוחנן: הנֵה כי כֵן אֵמחה אֶת הרשְעה מן הארץ, ולמדוּ הנשים לבַל תעשֵינה כתועבותיה.

הרודיה: השומע אתה את דבריו עלי? התניח לו לחרֵף את אשתך?

הורדוס: הוא לא הזכיר את שמֵך.

הרודיה: מה בכך? היטב אתה יודע כי אותי הוא מחרף. ואני אשתך, לא כן?

הורדוס: אמנם כן, הרודיה יקרה ונכבדה. אשתי אַת, ולפני-כן היית אשת פיליפוס אחי.

הרודיה: אתה הוא אשר גזלתָ אותי ממנו.

הורדוס: אמנם כן, כי הייתי חזק ממנו… אך בַל נדבֵר בענין זה. איני רוצה לדבֵּר בו. בגללו אמר הנביא את דבריו האיומים. מי יודע אם בגללו לא יבואֵנו אסון. בַל נדבֵר בעניין זה. הֵרודיה הנכבדה, אנו מסיחים את דעתנו מן האורחים. מַלאי נא את גביעִי, חֵמדתי. מַלאי את גביעֵי-הכסף הגדולים, ואת גביעֵי-הזכוכית הגדולים. אֵשתה לחיֵי הקיסר. רומאים עִמַנוּ פֹה, נשתה איפוא לחיי הקיסר.

כולם: הקיסר! הקיסר!

הורדוס: האינֵך רואָה את בתֵך, מה חוורים פניהָ?

הרודיה: מה לךָ אם חוֵורת היא ואם לא?

הורדוס: מעודי לא ראיתיה כה חוורת.

הרודיה: אַל לךָ להביט בה.

קולו של יוחנן: והיה בַיום ההוא וקַדְרָה השמש כשק, והלבנה תאדים כדם, וככבי-שמים יפלו ארצה כתאנים בשֵלות, ומלכי-הארץ יחרדו, וגוֹי על גוֹי יקום וממלכה על ממלכה, והיה רעב ורעש, וצרה גדולה תהיה, ואלה אשר ביהוּדה ינוסו אל ההרים, ואלה אשר בהרים ינוסו אל המדבָּר, ואשר בַמדבָּר ינוסו אל הים, ואוֹי לֶהָרוֹת ולַמניקות בַּיוֹם ההוא.

הרודיה: אה! חפֵצה הייתי לראות את היום אשר עליו ידבֵּר, יום בו תאדִים הלבָנה כדם והכוכבים יפלו ארצה כתאנים. הנביא הזה מדבֵּר כְּגֶבֶר עבַרוֹ יין… אלא שאיני יכולה לשאת את קולו. אני שונאת את קולו. צַוֵה עליו לשתוק.

הורדוס: לא אצוֵה. דבריו אינם מובנים לי, אך אולי צְפוּנה גם איזו נבואה.

הרודיה: איני מאמינה בנבואות. הוא מדבר כשיכּוֹר.

הורדוס: אולי הוא שיכּוֹר מיֵין-אלוהים.

הרודיה: מה טיבו של יָיִן זה, יֵין-אלוהים, מאיזה כרם יוּבָא? באיזה יֶקֶב יִמָצֵא?

הורדוס: (מרגע זה והלאה אינו גורע מבטו משלומית.) טיגלינוס, בהיותך לא מכבר ברומא, הם שוחח את הקיסר על…

טיגלינוס: על מה, אדוני?

הורדוס: על מה? הא! אני שאלתי… אינני זוכר מה היה בדעתי לשאוֹל.

הרודיה: שוב אתה מביט בבתי. אַל לךָ להביט בה. כבר אמרתי לךָ זאת.

הורדוס: אינך אומרת אלא זאת.

הרודיה: אני חוזרת ואומרת זאת.

הורדוס: ושִׁקוּם המקדש, אשר כה הִרְבּוּ לדבֵּר על אודותיו, האם יֵעשה דָבָר בענין זה? אומרים כי פרוכת קודש-הקדשים נעלמה, לא כן?

הרודיה: אתה עצמךָ גנבתָ אותה. אזניך אינן שומעות אֶת שפִּיךָ מדבֵּר. לא אשאֵר פֹה עוד. הבה נכנֵס פנימה.

הורדוס: רִקְדִי לפנַי, שלומית.

הרודיה: לא אַרשה לה לרקוֹד.

שלומית: אֵין אֶת נפשי לרקוֹד, הנציב.

הורדוס: שלומית, בת הרודיה, רִקדי לפנַי.

הרודיה: הנח לה.

הורדוס: אני מצוֵה עליך לרקוֹד, שלומית.

שלומית: לא ארקוֹד, הנציב.

הרודיה: (צוחקת.) עיניךָ הרוֹאוֹת כיצד היא נשמעת לךָ.

הורדוס: מה איכפת לי אם תרקוד ואם לא? כאַין וכאפס הדבר בעינַי. הלילה אני מאושר. מאושר אני עד מאוד. מעודי לא הייתי כה מאושר.

חייל א': הנציב הוא יש לו מבט רציני. נכון שיֵש לו מבט רציני?

חייל ב': כן. יש לו מבט רציני.

הורדוס: וכי מדוע זה לא אהיה מאושר? הקיסר, שהוא אדוֹן העולם, אדוֹן לַכל, הוֹגה לי חיבה. זה עתה שלח לי מתנות יקרות-ערך מאוד. גם הבטיח לי כי אֶת מלך קָפָּדוֹקְיה, אויבִי, יקרָא להתייצב לפניו ברומא. אולי אף יצלוב אותו שָם ברומא, כי בכוחו לעשות ככל אשר ירצֵה. אמנם כן, הקיסר הוא האדון. עיניכם רואות איפוא כי זכאי אני להיות מאושר. ואכן, מאושר אנכי. מעודי לא הייתי כל כך מאושר. במלוֹא-תבל אין דבר אשר יוכל להעיִב על אשרי.

קולו של יוחנן: הנֵה על כס-מלכותו יֵשֵב. ובִגְדֵי שָׁנִי וארגמן ילבש. וכוֹס-זהב מלאה גידופים בידו. ומלאך אדונַי יַכֵּהוּ. והיה מאכל לַתלעת.

הרודיה: שמעתָ את דבריו עליך. אומר הוא כי תולעים יאכלו אותך.

הרודוס: לא עלַי הוא מדבֵּר. על מלך קפדוֹקיה, אויבִי. אותו יאכלו תולעים, לא אותי. מעולם לא אמר הנביא הזה מִלה בגנוּתי אלא על חטא שחטאתי בכך שלקחתי לאשה את אשת-אחִי. ואולי הצדק עמו. שהרי עקרה אַת.

הרודיה: אני עקרה, אני? ואתה אומר זאת, אתה שאינך גורעַ עין מבתי, אתה המבקש ממנה כי תרקוד להנאתךָ? איזה דברי-הבל. אני ילדתי בת. אתה לא הוֹלדתָ כלום, לא, אף לא מאחת השפָחות שלךָ. אתה הוא העַקר, לא אני.

הורדוס: דומי, אשה! אני אומר כי עַקרה אַת. לא יַלדת לי בן, והנביא אומר כי נישואינו אינם נישואים. אומר הוא כי נישואים של גילוי-עֲריוֹת הם, נישואים הרֵי-אסון… ירֵא אני פן הצדק עִמו. וַדאי לי כי הצדק עמו. אך לא זו העת לדבר על כך. רצוני להיות מאושר עכשיו. ואמנם אני מאושר. דבר אינו חסר לי.

הרודיה: שְמֵחה אני לראותךָ כה עליז הלילה. אין זה ממנהגךָ. ואולם, כבר מאוחר. הבה נכנֵס פנימה. אַל תשכח כי עלינו לצאת לציִד עם זריחת השמש. שוּמה עלינו לחלוֹק כבוֹד לצירַיו של הקיסר, לא כן?

חייל ב': איזה מבט רציני יש לנציב.

חייל א': כן. הוא יש לו מבט רציני.

הורדוס: שלומית, שלומית, רִקדי נא למעני. אני מפציר בך כי תרקדי למעני. עצוב אני הלילה. כן, עצוב אני מאוד הלילה. בבוֹאי לכאן מעדוּ רגלַי על דם, וזה אות מבשֵר-רע. וגם שמעתי, בטוּחַ אני כי שמעתי מַשַק-כנפים באויר, מַשַק כנפיים אדירות. איני יודע מה פשר הדבר… עצוב אני הלילה. על כן רקדי נא למעני. רקדי למעני, שלומית, אני מבקש ממך. אם תרקדי לפנַי תוכלי לשאוֹל ממני כל אשר תֹאבי, ואני אתן לך הכל, עד חצִי מלכותי אתן לָך.

שלומית: (קמה) האמנם תתן לי כל אשר אשאל, הנציב?

הרודיה: אַל לָך לרקוד, בתי.

הורדוס: הכל, עד חצי מלכותי.

שלומית: התשַבָע לי, הנציב?

הורדוס: אני נשבע, שלומית.

הרודיה: אַל תרקדי, בתי.

שלומית: בַּמֶה אתה נשבע לי, הנציב?

הורדוס: בחיַי, בכתרִי, באלוהַי. כל אשר תֹאבי אתן לך, עד חצִי מלכותִי, אם תרקדי למעני. הוֹ שלומית, רקדי למעני.

שלומית: אתה נשבעתָ, הנציב.

הורדוס: נשבעתי, שלומית.

שלומית: כל אשר אשאַל, עד חצי מלכותך.

הרודיה: בתי, אַל תרקדי.

הורדוס: עַד חצי מלכותי. מלכה יפָה מאוד תהיי, שלומית, אם תֹאבי לבחוֹר בחצי מלכותי. האם לא מלכה יָפה תהיה? אה! קר פֹה. רוח צינה נושבת, ואני שומע… למה זה שומע אני אֶת מַשַק-הכנפיים הזה בַאויר? אה! דומֵה כמו איזו ציפור, ציפור-ענק שחורה, מרחפת על המרפסת. למה אינני יכול לראותה, את הציפור הזו? מה נורא מַשַק כנפיהַ. מה נורא מַשַב הרוח בכנפיהָ. רוח קרה. לא, לא קרה. היא לוהטת. אני נחנק. צְקוּ מים על ידַי. הבוּ לי קרח לאכול. הַתירוּ אדרתי. מהר! מהר! התירוּ את אדרתי. לא, הניחו לה. העטרה היא המכיאבה לי, עטרת השושנים שלי. כמו אש הם הפרחים. הם צרבו את מצחי. (קורע את העטרה מעל ראשו ומשליכה על השולחן) אה! עכשיו יכול אני לנשום. מה אדוּמים העַלים האלה! ככתמי-דם הם. אֵין בכך כלום. אַל לךָ למצוא סְמלים בכל אשר תִרְאֵה. החיים יהי ללא-נשוֹא. ואולם אַל נא נוסיף לדבֵּר בזה. עכשיו מאושָר אני, מאושר מאוד. האין לי הזכות להיות מאוּשר? בתֵך עומדת לרקוֹד לפנַי. הכי לא תרקדי לפנַי, שלומית? אַת הבטחת לרקוד לפנַי.

הרודיה: לא ארשֵה לה לרקוֹד.

שלומית: אני ארקוד לפניך, הנציב.

הורדוס: שומעת אַת אֶת דברֵי בתֵך. הולכת היא לרקוד לפנַי. אַת מֵיטיבה לעשות בלכתך לרקוד לפנַי, שלומית. וכתוֹם רקודֵך, אַל נא תשכחי לבקש ממני כאוַת-נפשך. כל שתֹאבה נַפשך אתן לך, עד חצי מלכותי. הן נשבעתי, לא כן?

שלומית: נשבעת, הנציב.

הורדוס: ואני מעולם לא חזרתי בי מדברַי. אין אני מאלה המפירים שבועתם. עֶבֶד למלַתי אנכי, ומלַתי מִלת מלך. מלך קפדוקיה דרכו לשַקֵר, אך הן לא מלך-אמת הוא. מוג-לב הוא. גם כסף חייב הוא לי ואיננו מְשַלֵם. אפילו את צירַי העליב. מלים פוגעות הטיחַ. אך הקיסר יצלוב אותו בבואו לרומא. בטוח אני כי הקיסר יצלבנו. ואם לא, גם אז ימוּת, מאכל יהיה לתולעת. כה ניבא הנביא. ובכן, למה אַת מתמהמהת, שלומית?

שלומית: לשפחוֹתי אני ממתינה, כי יובאו הבשָמים ושבעת הצעיפים, וְיוּסְרוּ הסנדלים מרגלַי.

(שפחות מביאות בשמים ושבעה צעיפים וחוֹלצות את סנדליה של שלומית)

הורדוס: אה, יחפה תרקדי. זה טוב! טוב. כפות-רגליך הקטנות כפרחים קטנים לבָנים, הרוטטים על ענפי-העץ… לא, לא, על דם עומדת היא לרקוד! דם שפוּך פֹה על הרצפה. אַל לה לרקוד על דם. אוֹת מבשֵר-רע הוא.

הרודיה: ומה לךָ אם תרקוד על דם? אתה בוֹססתַ בו די והותר.

הורדוס: מה לי? אה! הביטו אל הלבָנה! היא הֵאדימה. היא הֵאדימה כדם. אה! הנביא ניבא אמת. הוא ניבא כי הלבנה תאדים כדם. האִם לא כן? כולכם שמעתם אותו. ועכשיו הֵאדימה הלבנה כדם. האינכם רואים זאת?

הרודיה: הוֹ, כן, אני רואה זאת היטב. והכוכבים נוֹשרים כתאנים, לא כן? והשמש משחירה כשק, ומלכי-הארץ נחרדים. זאת, לפחות, אפשר לראות בעליל. פעם אחת בחייו צָדק הנביא: מלכי-הארץ נחרדים… הבה נכנֵס פנימה. אתה חולה. ברומא יסַפרו כי נטרפה עליך דעתך. הבה נכנֵס פנימה, אני אומרת לךָ.

קולו של יוחנן: מי זה בא מאֶדום, חמוץ בגדים מבָצרה, הדוּר בלבושו, צוֹעה ברוב כוחו? מדוע אַדוֹם ללבושךָ?

הרודיה: הבה נכנֵס פנימה. קולו של איש זה מטרף את דעתי. אינני רוצה כי בתי תרקוד בעודו ממשיך בזעקותיו. אינני רוצה כי תרקוד בעוד אתה מביט אליה ככה. בקצור, לא ארשה לה לרקוד.

הורדוס: אַל נא תקומי ממקומך, אשתי, מלכתי. דבר לא יועיל לך. לא אכנס פנימה עַד כי תרקוד. רקדי, שלומית, רקדי לפנַי.

הרודיה: אַל תרקדי, בתי.

שלומית: אני נכוֹנה, הנציב.

(שלומית רוקדת את מחול שבעת הצעיפים.)

הורדוס: אה! נפלא! נפלא! רואַה אַת כי בתך רקדה לפנַי. בואי, שלומית, גשי הֵנה, למען אוכל לשלם לך כגמולך. אה! אני משלם לרקדניות ביד רחבה. אני אשלם לך כיד המלך. אני אתן לך כל שיֵחשָק לבֵך. מה רצונך? דַברי.

שלומית: (כורעת) רוצה אני כי יביאו לי מיד בקערה של כסף…

הורדוס: (צוחק) בקערה של כסף? כן, בוַדאי, בקערה של כסף. חמוּדה היא, לא כן? מה הדבר אשר רצית כי יובא בקערה של כסף, שלומית הנאוה והמתוקה, אַת הנאוה בבנות יהודה? מה תֹאבי כי יביאו לך בקערה של כסף? סַפרי לי. יהי אשר יהיה, הם יביאוהו לך. אוצרותי שלך הם. מהו הדבר, שלומית?

שלומית: (קמה.) ראשו של יוחנן.

הרודיה: אה! היטב דיברת, בתי.

הורדוס: לא! לא!

הרודיה: היטב דיברת, בתי.

הורדוס: לא, לא, שלומית. אַל תבקשי זאת ממני. אַל תִשְעִי לדברֵי אמך. מאז ומתמיד היא יועצת לך רע. אל תשמעי לה.

שלומית: לא לעצת אמי אני שומעת. להנאתי שלי רוצה אני את ראשו של יוחנן בקערה של כסף. נשבעתָ, הורדוס. אל תשכח: נשבעת.

הורדוס: אני יודע. נשבעתי בחיֵי אלוהַי. היטב יודע אני זאת. אך מפציר אני בך, שלומית, כי תשאַלי ממני דבר-מה אחר. שאלי ממני את חצי מלכותי, ואתן לך אותה. אך אָל תשאלי ממני את אשר שאלת.

שלומית: אני שואלת ממך את ראשו של יוחנן.

הורדוס: לא, לא, אינני רוצה.

שלומית: נשבעת, הורדוס.

הרודיה: כן, נשבע. כולם שמעו. נשבעת קבל עַם ועֵדה.

הורדוס: שתקי! לא אליך אני מדבֵּר.

הרודיה: בתי היטיבה לעשות בשָאלה את ראשו של יוחנן. הוא היה מחרף ומגדף אותי. דברים איומים דיבר נגדי. גַלוי לעין שאוהבת היא את אמָה. אַל תְוַתרי, בתי. הוא נשבע. הוא נשבע.

הורדוס: שתקי, אַל תדברי אלַי!… בואי, שלומית, הֵיי נבונה. מעולם לא הייתי קָשֶה אליך. תמיד אהבתי אותך… אולי אהביתך יותר מדי. לכן אַל תדרשי זאת ממני. דבר איוֹם, דבר נורא הוא לדרוש זאת ממני. אמנם, חושב אני כי הנך מתלוצצת. ראש שנכרַת מגופו של אדם מראֵה מכוער הוא מלהביט בו. אַל לה לנערה בתולה לראות מראֵה כזה. מה עונג תפיקי מכך? מאומה. לא, לא, לא תוכלי לחמוֹד דבר אשר כזה. הקשיבי: אבן-ברקת יש לי, ברקת גדולה ועגולה, מתנה היא לי מעֶבֶד-טיפוחַיו של הקיסר. אם תביטי מבעד לַברקת תוכלי לראות למֵרחוק. הקיסר עצמו נושא עמו ברקת כזו בלכתו לַקרקס. ואולם הברקת שלי גדולה יותר. הגדולה ביותר בעולם. הן תרצי בה, לא כן? שאלִי אותה ממני ואתן לך.

שלומית: אני דורשת את ראשו של יוחנן.

הורדוס: אינך מקשיבה. אינך מקשיבה. הרשי לי לדבֵּר, שלומית.

שלומית: אֶת ראשו של יוחנן.

הרודוס: לא, לא, אינך רוצה בכך. אינך אומרת זאת אלא כדי להציק לי, יען כי הבטתי בך במשך כל הערב הזה. אמת, כל הערב הבטתי בך. יופיֵך הציק לי. יופיֵך הציק לי אֲנוּשוֹת, ואני הרביתי מדַי להביט בך. ואולם לא אביט בך עוד. בַל יביט אדם בִדְברים, בל יביט באנשים. רק בְּמַרְאוֹת יביט, כי המראוֹת מראוֹת לנו רק מסכוֹת. הוֹ! הוֹ! הַביאו יין! אני צמא… שלומית, שלומית, הבה נהיה ידידים. ובכן!… אה! מה ביקשתי לומר? מה היה הדבר? אה! נזכרתי!… שלומית, - לא, קִרְבִי נא אלי; ירא אני פן לא תשמעי אותי - שלומית, הלוא ראית אֶת טוַוסי הלבנים, את טווסי הלבנים היפהפים, המתהלכים להם בַגן בין ההדסים ועצי-הברוֹש. חרטומיהם צבועים זהב והזרעונים אשר יאכלו אף הם צבועים זהב, וכפות-רגליהם ארגמן. זוגות זוגות מטיילים הם בים עצי-הברוש וההדסים השחורים, ולכל אחד מהם עֶבֶד מיוחד לשַמשו. יש אשר יעופפו מעבֵר לַעצים, ויש שירבצו בדשא סביב הברֵכה. במלוא-תבל אין צפרים כה נפלאות. אין מלך בַארץ אשר צפרים כה נפלאות לו. ודאי לי כי אף בין צפריו של הקיסר אין כמותם ליופי. אני אתן לך חמישים מן הטווסים שלי. בעקבותיך ילכו באשר תלכי, ובקִרְבָּם תֵראי כמו הלבָנה בתוך לובן עב-הענן… אני אתן לך את כולם. רק מאה יש לי, ובַעולם כולו אין מלך אשר לו טווסים כטווסַי. אך אני את כולם אתן לך. רק את שבועתי עליך להתיר לי, ואַל לך לדרוש ממני את אשר דרשת.

(הוא מריק את גביע היין עד תומו)

שלומית: תן לי את ראשו של יוחנן.

הרודיה: היטב דיברת, בתי. ובאשר לךָ, אתה מצחיק עם הטווסים שלך.

הורדוס: שתקי! תמיד אַת צורחת. כחית-טרף צורחת אַת. חדלי מזה. קולך נמאס עלי. שתקי, אמרתי לך… שלומית, תני דעתך על אשר אַת עושה. איש זה, אולי מאלוהים שָלוּחַ הוא. איש קדוש הוא. אצבע אלוהים נגעה בו. אלוהים שָם בפיו מלים נוראות. כמו בַמדבָּר כן בַּארמון אלוהים תמיד עמו… על-כל-פנים, זה ייתכן. מי יודע. אפשר כי אלוהים עִמו ומגן לו. יתר-על-כן, אם ימות, צפוי לי אסון. על-כל-פנים, הוא אמר כי ביום מותו יקרֶה אסון למישהו. זה לא יכול לקרות כי אם לי. זִכרי, אני מעדתי על דם בבואי הֵנה. וגם שמעתי מַשַק-כנפים באויר, מַשַק כנפיים אדירות. אותות רעים מאוד הם אלה, ויש עוד זולתם. בטוח אני כי יש עוד זולתם, אף כי לא ראיתים. ובכן, שלומית, הן אינך רוצה כי יִקרֵני אסון? אינך רוצה בכך. שמעי לי, איפוא.

שלומית: תן לי את ראשו של יוחנן.

הורדוס: אה! אינך מקשיבה לי. שִקְטִי. אני… אני שקט. אני שקט לגמרי. הַקשיבי: הסתרתי כאן עדייִם - עדייִם מופלאים. רביד-של-פנינים יש לי, ארבעה טורי-פנינים בו. כמו חמישים לבָנוֹת הן שנצוֹדוּ במכמוֹרת של זהב. נאוה כמלכה תהיי עת תעדִי אותו. אבני-אַחְלָמָה משנֵי מינים יש לי, מין אחד שחור והשני אדום. אבני-פִּטְדָה יש לי, צהובות כעינֵי נמרים, ומֵהן וורודות כעינֵי יונת-היער, ומֵהן ירוקות כעינֵי החתול. אבני-לֶשֶם יש לי הבוערות תמיד, ושלהבתן כעֵין-הקרח, והן נוסכות תוגה בלב אדם. אבני-שוֹהַם יש לי ודמוּתן כגלגל העין של אשה מתה. אבני-סַהַר יש לי, והן מחליפות פניהן עם חליפות הסהר, ומחוִירוֹת למראֵה השמש. אבני-סָפִּיר יש לי, גדולות כביצים וכחולות כפרחים כחולים. הים נע ונד בקִרְבָּן והלבָנה לא תַעלֵה להעכִיר את תכלת גַלֵיהן. אבני תַרְשִיש וזָהֶבֶת יש לי, ואוֹדֶם ושְבוֹ, ויָקִינְתוֹן וכַּדְכּוֹד, ואֶת כולם אתן לך, אֶת כולם, ואוסיף עליהם גם דברים אחרים. מלך הוֹדוּ שלח לי זה עתה מניפות עשויות מנוצות-תוּכִּיִים, ומלך לוּב שלח לי גלימה עשויה מנוצות בת-יענה. בדוֹלח יש לי, אשר נשים אסורות מלהביט בו. שלוש אבני-טוּרְקִיז לי, הנושאַן על מצחו יִראה בעיני-רוחו דברים שאֵינם, והמחזיקָן בידו יוכל לסגור רֶחֶם נשים. וטרם מניתי את הכל. בתיבת עץ-הַבְנֵה שמורים עמי שני גביעי-עִנבר, ודמות להם כתפוחים של זהב. אם יִצוק אוֹיב רעל בַגביעים, יֵראו כתפוחים של כסף. גלימוֹת לי אשר הובאו מארץ הסֶרִיקִים, וצמידים משובצים באבנֵי-אֶקְדָח ואבנֵי-יַרְקָן אשר מוצָאם מִפְּרָת… במֶה עוד תחשקי שלומית? אמרי לי, ואתן לך. כל אשר תאבי אתן לך, רק לא דבר אחד. כל אשר לי אתן לך, רק לא חיֵי איש אחד. אתן לך את האפוֹד אשר לַכֹהן הגדול. אתן לך את פרוֹכת קודש-הקדשים.

היהודים: אוי! אוי!

שלומית: תן לי את ראשו של יוחנן.

הורדוס: (צונח על מושבו) תנו לה מה שהיא דורשת! אכן בת אִמָה היא! (חייל א' ניגש. הרודיה מסירה מאצבעו של הנציב את טבעת-המוות ומושיטה אותו לחייל, המוסר את הטבעת לתליין. התליין נפחד.) מי הסיר את טבעתי? טבעת היתה על יד ימיני. מי שתה את ייני? מלוא-הגביע יין היה. מישהו שתה את ייני. הו! אסון עומד לבוא על מישהו. (התליין יורד אל תוך הבור). אה! למה זה נשבעתי? אַל למלכים להתחייב במוצָא-פיהם. נורא הדבר אם יפירוהו, ונורא אם ישמרו אותו.

הרודיה: בתי הֵטיבה לעשות.

הורדוס: ודאי לי כי יקרֵה אסון.

שלומית: (נוטה על פי הבור ומאזינה). אין קול. איני שומעת מאומה. למה אינו צועק, האיש הזה? אה, לוּ בא אדם להרוג אותי, כי אז צעקתי, נאבקתי, התקוממתי… הַכֵּה, הַכֵּה, תליין, הַכֵּה, אני אומרת לךָ… לא, איני שומעת מאומה. דממה. דממת-זוועה. אה! דבר-מה נפל ארצה. שמעתי כי דבר-מה נפל. חרבו של התליין היא. פוחד הוא, העבד הזה. הוא הניח לחרבו לפוֹל. אין הוא מעז להרגוֹ. מוג-לב הוא, העבד הזה. יִשַלחו חיילים! (מבטה נופל על נער-השרת של הרודיה והיא פונה אליו.) ובכן, דַע לךָ, אין עוד דֵי מתים. פנֵה אל החיילים ואמור להם לרדת מַטה ולהביא לי את הדבר אשר אני דורשת, הדבר אשר הובטח לי מפי הנציב, הדבר השייך לי. (נער-השרת נרתע. היא פונה אל החיילים.) גשו הֵנה, חיילים. רדו אל תוך בור זה והביאו לי את ראשו של האיש ההוא. (החיילים נרתעים) נציב, נציב, צַוֶה על חיילים להביא לי את ראשו של יוחנן.

(זרוע-ענק שחורה, זרועו של התליין, מתרוממת מתוך הבור, נושאת על קערת-כסף את ראשו של יוחנן. שלומית תופשת אותו. הורדוס מליט פניו באדרתו. הרודיה מחייכת ומנפנפת במניפתה. הנוצרים כורעים ברך ופותחים בתפילה.)

שלומית: אה! מֵאנת לתת לי לנשק את שפתיך, יוחנן. ובכן! אנשק אותן עכשיו. אני אֵשַךְ אותן בשנַי כנְשוֹךְ פרי בַשֵל. כן, אני אֵשַק את שפתיך, יוחנן. אמרתי כן. האם לא כן אמרתי? כן אמרתי. הה! עכשיו אנשק אותן… אך למה זה אינך מביט בי, יוחנן? עינך, אשר כה נוראות היו, כה מלאות זעם ובוז, עכשיו עצומות הן. למה הן עצומות? פקח עיניך! הרֵם את עפעפיך, יוחנן! למה זה אינך מביט בי?… ולשונךָ, זו שהיתה כנחש אדוֹם היוֹרֵה רעל, לא עוד תנועַ, לא עוד תמלֵל דבר, יוחנן, צפע-ארגמן זה שהיה יורק ארסו עלי. מוזר הדבר, לא כן? איכה זה לא ינוע עוד הצפע האדוֹם?… לא רצית בי, יוחנן. מאסתָ בי. דברים מגוּנים דיברת בי. כבזוֹנה נהגתָ בי, כבמופקרת, בי, שלומית, בת הרודיה, נסיכת יהודה! ובכן, יוחנן, עודני חיה, ואילו אתה, אתה מת הנךָ, וראשךָ שייך לי. יכולה אני לעשות בו כחפצי. אוּכַל להשליך אותו לכלבים ולעוֹף-השמים. אֶת אשר יוֹתירו הכלבים, יְכַלֶה עוף-השמים. הה, יוחנן, יוחנן, אתה היית האיש האחד אשר אהבתי מעודי. את כל האחרים שנֵאתי. אך אתה, אתה יפה-תואר היית. גופךָ היה עמוד-שֵן, כגן מָלֵא ציפרים וחבצלות. דבר במלוא-תבל לא היה לבן כגופךָ. לא היה שחור כשערך. לא היה אדום כשפתיךָ. קולךָ היה מַחְתַת-קטורת המפיצה רֵיח-עדנים, ובראותי אותךָ שמעתי נגינה נפלאה. הה! למה לא ראית אותי, יוחנן? בכפות-ידיךָ ובגידופיךָ הִסְתרתָ פניך. על עיניךָ שַמְתָ אֶת מַסְוֵה האיש החַפץ לראות את אלוהיו. ובכן, אֶת אלוהיך ראיתָ, אבל אותי, אותי לא ראית מעולם. לוּ ראיתָ אותי כי אז אהבת אותי. אני, אני ראיתיך, יוחנן, ואהבתי אותךָ. הוֹ, מה אהבתיך! עודני אוהבת אותך, יוחנן, רק אותך אני אוהבת… צְמֵאה אני ליוֹפְיְךָ. רעבה אני לגופךָ. יין ופרי לא יוכלו לשַכֵּךְ את תשוקתי. מה אעשה עכשיו, יוחנן? מים רבים לא יוכלו לכבות את אהבתי. נסיכה הייתי, ואתה שללת ממני אֶת כבודי. בתוּלה הייתי, ואתה שללת ממני את בתולַי. טהורה הייתי, ואתה יצקתָ אש בעורקַי… הה, למה לא הִבטתָ בי, יוחנן? לוּ הִבטתָ בי כי אז אהבתָ אותי. היטב יודעת אני כי הייתָ אוהבֵני, ומסתורין האהבה גדול הוא ממסתורין המוֶת. דבָר אינו נחשב זולת האהבה.

הורדוס: מפלצת היא, בתֵך זו. מפלצת מכף-רגל ועד ראש. אמנם כן, פשע גדול הוא המעשה שעשתה. ודאי לי כי היה זה פשע כנגד אֵל לא-נודע.

הרודיה: מעשה בתי מוצא חן בעינַי. ועכשיו אשאֵר כאן.

הורדוס: (קם) אה! כֹה תדבֵר אשת הזנוּנים! בואי! לא אשאֵר כאן. בואי, אומֵר אני לָך. דבר נורא צפוי להתרחש. מנשה, יששכר, הוֹשֵעַ, כבו את הלפידים. אינני רוצה לראות דברים, אינני מַרְשֶה לראות אותי. כַבו את הלפידים! הַסתירו את הלבָנה! הַסתירו את הכוכבים! נסתתר גם אנו בארמון, הרודיה. פחד הולך ויורד עלי.

(העבדים מכבים את הלפידים. הכוכבים נעלמים. ענן שחור גדול עוטה את הירח. הבמה מחשיכה מאוד. הנציב מתחיל לרדת במדרגות.)

קולה של שלומית: אה! נשקתי את פיךָ, יוחנן, אני נשקתי את פיךָ. טעם מר היה של שפתיך. ההיה זה טעמו של דם? או אולי טעם האהבה הוא זה… אומרים כי מר טעמה של האהבה… אך מה בכך… מה בכך… אני נשקתי את פיךָ, יוחנן.

(קרן סהר נוגהת על שלומית ומציפה אותה באור.)

הורדוס: (פונה לאחור ובראותו את שלומית) הִרְגוּ אשה זו!

(החיילים מסתערים ורומסים במגיניהם את שלומית, בת הרודיה, נסיכת יהודה.)

---