|
הווייתם של איש צעיר וחוצות ירושלים שלפנות-בוקר
מאת פנחס שדה 
מרחוב ראשית-חכמה, מעליית-הגג בה התגוררתי בנעורי, לאורך גאולה וחומת שנלר, ומשם, דרך הסמטאות החשוכות של הנביאים הקטנים, אל תוך מאה שערים; מן השוק השומם של מחנה-יהודה, דרך יפו ובן-יהודה, אל תחנת-הרכבת והמושבה הגרמנית, ומשם, לאורך רחל אמנו, בואכה קטמון הישנה; מעמק המצלבה, מבין עצי הזית שלמרגלות המנזר הכבד והמחריש, במעלה רחוב עזה ומשוררי תור-הזהב, אל הר ציון הקודר, ומשם דרך ממילא אל גן-העצמאות, לשכב שם על ספסל בחושך ולהמתין לשחר שיפציע מעל הרי מואב.
אני, אשר בשנים רחוקות רחוקות פסעתי לבדי בלילות אין-ספור בדרכים ההן, לפעמים אל חדרו של ידיד אשר כבר מת ואיננו, לפעמים אל חדרה של נערה אשר נעוריה ואהבתה כבר חלפו ואינם, אך על-פי-רוב אל הלילה עצמו, ליל-ירושלים אשר אין מָשלו, פוסע בין בתי-האבן הדוממים, אני יכול להעיד, ורצוני הוא לעשות כן עתה, שאינני מכיר בספרות העברית יצירה המבטאת את ההווייה הזאת, הווייתם של איש צעיר וחוצות ירושלים שלפנות-בוקר, כפי שמבטאת זאת הפואמה-בפרוזה "ירושלים" של דן עומר.
לפני שנים הגיעני ספרון דק ובו הפואמות-בפרוזה המופיעות עתה במהדורה חדשה זו. במרוצת השנים נטלתי לידי פעמים אחדות את הקובץ ההוא, אשר מחברו לא היה ידוע לי וגם כיום אינו מוכר לי אישית, והרהרתי כי הנה זה מקרה ברור של אי-הבנה כלפי יצירה חשובה, שכן, אם איני טועה, הקובץ ההוא לא פילס לו דרך אל נפשם, ואולי אף לא אל ידיעתם, של האנשים הקוראים. או שמא ראוי לי לומר של האנשים החיים, היות והדברים הכתובים בו צמחו מתוך החיים ותעודתם לפנות אל החיים.
כבר זמן רב שלא התהלכתי בלילות בחוצות ירושלים, ואיני יודע אם עוד אפשר לפסוע בלי חשש על המרצפות, מחמת כל השמן-זית הזך שמטפטפים עליהן בלי-הרף פייטנים ואנשי-רוח.
הפואמה האמוּרה רחוקה מזה לחלטין; קשרי-הזכרון ההסטוריים, צירופי-המחשבה והמאבק-הזרימה של המלים הם אמתיים. עוד מלה על שתי הפואמות "בית-קברות למשוררים" ו"אודה לשאול טשרניחובסקי". שתיהן דיברו אלי, כשקראתין, בכנוּתן, בכאבן, באנרגיה שלהן, ובאהבות אחדות המשותפות להן ולי. עוד זאת ברצוני לומר, כי מכל הידוע לי על מה שנכתב בשירה העברית החדשה על יוצר עברי כלשהו, אין זכור לי דבר שישווה לפואמה-בפרוזה שכתב עומר על שאול טשרניחובסקי באהבתו אותו. הקדמה | אודה לשאול, דן עומר, פרוזה, 1980.
ביקשתי מדן עומר לשוחח עם גדול המשוררים
מאת פנחס שדה 
לפני שנים אחדות האזנתי לדברי אורי צבי גרינברג בסַפרו על אלזה לאסקר-שילר, וברגע מסויים החל פתאום לצטט מדבריה אליו בגרמנית ופרץ בבכי. איני יודע מה הבינו הנוכחים, אך לי היה החזיון מובן ובלתי-מוזר. המשורר הזקן חזר, ברגע של התרגשות, אל מקורותיו: אל שפת משוררי נעוריו, אל הקיום הבודד והאנטי-ציבורי של המשורר (או המשוררת) אל הלדרלין, ניטשה, טוניו קרגר (ספר ששאל ממני פעם, כי כנראה אהבו במיוחד), אל עולם האמנים האכספרסיוניסטים, אל ברלין. עכשיו, כשקיבלתי על עצמי לערוך חוברת אחת של "פרוזה", ביקשתי מדן עומר (אשר היתה זו לי היכרותי הראשונה עמו) לשוחח עם גדול המשוררים העבריים בתקופתנו על ימי בחרותו, על מקורותיו הרוחניים ואהבותיו הראשונות. רק על כך, הדגשתי באזני עומר. להציל משהו בטרם יהיה מאוחר. אך התברר כי כבר מאוחר. לא נותר איפוא לדן עומר אלא לחפש בארכיונים, והוא אכן חיפש וחשף גנזים. עיקר תוצאותיה של עבודתו החשובה מובא בחוברת זו.
בחוברת זו | פרוזה 39-38, יוני 1980
האבחנות של שדה היו נכונות
מאת דן עומר 
לפני כחדשיים וחצי פגשתי לראשונה בחיי את פנחס שדה. מאחר ובאותה פגישה הציע לו יוסי קריים לערוך את החוברת הקרוב של "פרוזה" כעורך-אורח. שדה ביקש אותי לראיין עבור החוברת את המשורר אורי צבי גרינברג, שלמיטב ידיעתנו שוהה בבית-זקנים. שדה הציע שהראיון יתמקד באורי צבי גרינברג של טרם עלותו ארצה, טרם נפילתו אל תוך אותו עולם של מלכותיות בו הוא נתון מאז עלייתו ארצה ועד היום הזה.
עד מהרה התברר לי כי המשורר הקשיש אינו מצוי במצב בו ניתן לראיינו. עדויות שבאו מבית-הזקנים ברעננה, סיפרו עליו, שבדומה לזקנים אחרים בגילו, זכרונו אינו עוד איתו. באותה פגישה עם פנחס שדה, סוכם ביננו, שאם יתברר שאורי צבי גרינברג אינו במצב שניתן לראיינו, אכין כתחליף לראיון, קטע של כתיבה חופשית, קטע אישי שיתמקד ביפעה של יצירת אורי צבי גרינברג האכספרסיוניסט. התחלתי לנהל רשימות אשר התמקדו באורי צבי גרינברג. האבחנות של שדה היו נכונות. השבר הסורי-אפריקני של יצירת גרינברג, בקע בקע גדול בין שתי יצירות. האחת יצירתו הראשונה האכספרסיוניסטית, והיצירה האחרת שלו, יצירה שהיא בבחינת פוסטרים פוליטיים של האידיאולוגיה הימנית בארץ-ישראל מאז ראשיתה ועד היום הזה. מצאתי בספריה הלאומית קילוגרמים של מחקרים ועבודות דוקטוראט למיניהן שנכתבו בידי אנשים אטומים לשירה ולמשורר. פרי-עטם של כאלה שלא השכילו למצוא את חוט השני המבדיל בין אורי צבי גרינברג המשורר המהפכן לבין רוח-הרפאים הפוליטית הנושאת שם זה. אורי צבי עולה לפלשתינה | פרוזה 39-38, יוני 1980 | קישורים | דן עומר (1940-1984) - מבקר ספרות, מתרגם, עורך, משורר, וסופר. מספריו: אלוהים בג'ינס (עיקר, 1966) בדרך (גולגותא, 1966), נהמה (מרכוס, 1967), פואמות דוקומנטריות (גולגותא, 1967), שירים גרמנים נבחרים (1969), בוקר טוב מהפכה (ביתן, 1975), תלויים על צלב הברזל (פרוזה, 1979), אודה לשאול (פרוזה, 1980), חלום ישראלי (פרוזה, 1980), דניאל איש חמודות (פרוזה, 1981), בעקבות עמוד האש (עידנים, 1981). דו"ח בדבר קיומו של הגולם ושאר עובדות תמוהות הכרוכות בכך - מאת דן עומר בלדה לקארל סולומון, מאת אלן גינסבורג, 1956. תרגום: דן עומר. נצא מהשטחים הכבושים מיד! מודעה 22.9.1967. אורי צבי גרינברג (1896-1981); אצ"ג; חתם גם בשם העט "טור מלכא"; - אתר רשמי כשאורי צבי גרינברג בכה - מיכאל שרון אֶלְזֶה לַסְקֶר-שִילֶר (1869-1945)
באתר: 15.11.2004 | עודכן: 15.11.2004
|
