|
האדם כשאלה
דברים בפגישה של פנחס שדה עם סטודנטים של האוניברסיטה העברית בירושלים, שהתקיימה באולם בית-הסופר, בעיר העתיקה. המנחה: פרופ' עזרא פליישר
שאלה: לפי השקפתך נראה כי יש זכות קיום רק לספרות המתייחסת למצבו הקיומי של האדם, לשאלות חיים ומוות. הייתי רוצה לדעת מה דעתך
על ספרות-לשם-ספרות, ספרות כאמנות? למשל, האם שיר על עץ יפה פסול?
פנחס שדה: מכיון שאנחנו אדם, וכאדם אנחנו נתונים במצבו הקיומי של האדם, הרי אינני יכול לתאר לי דבר כלשהו, בתום כלשהו (ויהי זה ספרות, או אירוטיקה, או מדע), אשר יש לו איזה ערך אם הוא אינו מודע באופן טוטאלי למצב הקיומי של אדם. באשר לעץ, אין ספק שהוא חלק מהותי מן המצב הקיומי של האדם. אני עצמי, בספר "נסיעה", שהוא יומן-נסיעה, רשמתי בתאריך מסויים רק שתי מלים: "ראיתי עץ". כי אכן באותו יום יצאתי, וראיתי עץ, ונפתחתי אליו בצורה כל-כך שלמה ומוחלטת עד שלא ידעתי כמעט אם יש הבדל בינינו, ולא יכולתי לכתוב עוד
שום דבר חוץ מאשר שראיתי אותו. אני קיויתי שגם הקורא יבין מה פירוש שתי המלים "ראיתי עץ". אך היו כמה אי-הבנות במקרה זה (כפי
שיש גם אי-הבנות בתחומים אחרים ביחס אלי), וזה היה בשבילי סימן שהקורא לא הבין את העץ, לא את מה שאני הרגשתי ביחס לעץ, ולא את
מצבו הקיומי של האדם. כי המצב הקיומי הוא התמזגות מוחלטת בכל, גם עם העץ. הלואי והייתי עץ.
על המאבק הקוסמי ועל נערה בבית עזוב
שאלה: הייתי מעוניין לדעת, אם כך, איפה ההפרדה בין ספרות שאתה אוהב ומחייב לבין ספרות שאתה שולל? הרי הכל מתייחס לחיים, הכל נכתב על-ידי בני-אדם.
שדה: ההפרדה היא בתוך עצם המציאות. יש מאבק מהותי בעולם. לא אני, ולא שום איש, יודעים מה מהותו. זאת ניסו להבין מאז ימות-עולם כל נביאי הדת, המשוררים, הפילוסופים, המיסטיקאים. הירקליטוס הגדיר זאת בפשטות באמרו ש"המאבק הוא אבי הכל". אני אישית אכן מגיש זאת, באופן טוטאלי, בעצם החיים, זה מומחש לי בכל שעה משעות היום. המאבק הוא מוחלט! זה יכול להתבטא בדם ואש (ואני איני מוציא גם מלחמות מכלל המאבק הזה, למרות שהן נוראות, יש משמעות בקיומן), ויכול להתבטא בכתיבה, בשירה, באמנות, במוסיקה. בכל יש מלחמה, מלחמה למען איזושהי גאולה של היקום, של האדם, של החיים. אנו נתונים במלחמה עצומה, והקרבנות הם רוב בני-האדם, ברשותך אצטט שורה משיר שלי שקראתי פה קודם, ובה נאמר כי לאנשים "שם אשר הם חיים אבל הם מתים". (אכן עלי להודות שהתבססתי בפסוק זה על פסוק מתוך חזון יוחנן שבברית-החדשה.) הכתיבה, ושאר סוגי האמנות, הם חלק מאותו מאבק, והם מוכרחים להתייחס אליו. לפני ימים אחדים התקשרה אלי סטודנטית אחת, מירושלים, ורצתה לדבר איתי. (אולי היא יושבת ביניכם עכשיו, אולי לא, אינני יודע.) היא חשבה שהיא כה מכוערת (בסוף התברר שלא, אבל כך היא חשבה) עד שהיא ביקשה לבוא בחשכה. היא לא היתה גאה בנעוריה, בחיוניות הגוף שלה. מה יכול לבטא מצוקה יותר מהרצון להיות בחשכה, לא להיראות? זה כמו משהו מתוך מגילת איכה. והיא באה וסיפרה לי – ואני אדבר אתכם דברים של חיים ולא דברים של תרבות – שהיא היתה משוטטת ברחובות, לראות בני-אדם, לנוס מהבדידות. ואדם אחד נטפל אליה (זה קרה לפני כמה שבועות), ובהיותה במצוקה כזאת היא נענתה לו, והוא הוליך אותה אל בית עזוב בקצה ירושלים, ואחרי-כן, מכיון שסיים את עניינו בה (לשם הוא לקח אותה במונית מיוחדת), הוא השאיר אותה והסתלק. והיה אז יום גשם, אולי גם שלג. זה כמובן לא סיפור יוצא-דופן. ברגע זה בו אנו מדברים ישנם אנשים המתהפכים ביסורי-הגסיסה שלהם. וזה לא יכול להיות מנותק מהערב הזה כאן. ובכן, בדרכי לכאן חשבתי שעלי לספר את סיפורה של הנערה בהזדמנות זו. משום שיש לי אחריות, וצריכה להיות אחריות בכל מה שנכתב, ובכל אמנות, ובכל מוסיקה, למצוקתה של אותה נערה שנעזבה בבית העזוב בקצה ירושלים. וזו דוגמה מני-אלף. אין שום הפרש, אפילו לא רווח כדי נעיצת סיכה, בין מוסר לבין אמנות.
אולי האדם הוא שאלה, ואלוהים הוא תשובה
פרופ' פליישר: השאלה שלי היא, האם זה מחוייב המציאות לראות את החיים, את ההסטוריה ואת הקיום האנושי, כמאבק מתמיד? האין אפשרות לראות את המאבקים האלה לכאורה כיוצרים איזו הרמוניה, שבה מתאזנים לבסוף הכוחות הנוגדים? אני מסכים, כמובן, שיש מתחים בכל מהות חיה, אך האין אפשרות לראות את המתחים האלה מתאזנים לבסוף באיזו הרמוניה, שאמנם אינה מובנת, אבל מתאימה לאיזו קונצפציה קוסמית
של הבורא או של המהות שיצרה את המהויות הקיומיות שלנו?
שדה: אני מסכים, כמובן, עם כל מלה של פרופ' פליישר. ברור שבמציאות שלנו יש מאבק לכל צורותיו, ואמנם לא הייתי רוצה לשאת את שם השם יותר מדי, אבל ברור שבתחום האלוהי, בתחום האלוהות, יש אחדות מוחלטת, בלתי-מובנת לגמרי לבני-אדם (לי בוודאי שלא), ושם יש איזה פתרון. במקום כלשהו, באחד מספרי, הגדרתי זאת במשפט ש"האדם הוא שאלה" (כלומר עצם חייו וקיומו הם במהותם שאלה) "ואלוהים הוא
התשובה". והוספתי גם ש"אולי המתח המכאיב אשר בין השאלה והתשובה הוא שיוצר את האנרגיה של החיים".
שאלה: האם יש הומור בחייך?
שדה: אני חושב שבדברים שכתבתי אפשר למצוא, בקלות, הרבה מקומות של הומור, אם כי הייתי אומר שהם ממלאים אולי תפקיד של סצינות-הליצן, כמו אצל שקספיר. (בלחי השוואות, כמובן.) זה באשר לכתיבה. אבל הנך שואלת גם על החיים? ובכן, מי שמכיר אותי מקרוב,
ומי שאני אוהב אותו, - אני גם יודע להצחיק אותו. אני לפעמים מצחק מאוד.
על ישו וסרתוסתרא – ועל הספר "התמסרות"
שאלה: יש שני דברים שאינני מבין ביצירה שלך. האחד הוא: אתה מספר ב"החיים כמשל" ששני ספרים שהשפיעו עליך ביותר הם "הברית החדשה"
ו"כה אמר סרתוסתרא".
שדה: לשאלה הראשונה, אני הייתי מעדיף לשאול אותך ושאתה תענה לי, אלא שאני חייב כאן לענות על שאלות... הייתי רוצה לשאול אותך, איך אפשר שאינך מבין שיש קשר מוחלט וזהות בין השנים, ואין שום ניגוד בינם. שני האנשים האלה היו בוערים באש אלהים, בוערים באש אמת-החיים. אני מדבר על ישו וניטשה. (כמובן מהבדלי רמות.) אני לא ידעתי עליהם לפני שמצאתי אותם. (כיצד מצאתי אותם הרי כתבתי ב"החיים כמשל" ואין צורך לחזור על כך.) לא למדתי עליהם באוניברסיטה. (לא למדתי באוניברסיטה כלל.) אני פשוט קלטתי אותם כאדם שרואה נערה ואוהב אותה, והוא נכון למות בשבילה. אני הבינותי ששני אנשים אלה הם קדושי חיים. ואין חשיבות לצורות החיצוניות, לכנסיה. זה
פשוט לא חשוב. זאת היתה אהבתי, ואני אוהב את האהבות שלי. אך אולי אוסיף עוד שתים-שלוש מלים באשר לניגודים, כביכול: ובכן, די לפתוח את ה"ברית החדשה" ותמצא כי ישו, נביא השלום והרחמים, גם אמר: "אַל תחשבו כי באתי להביא שלום בארץ, לא באתי להביא שלום כי אם חרב, כי באתי להפריד בין איש לאביו ובין בת לאמה ובין כלה לחמותה". ובאשר לניטשה, נביא המלחמה והאכזריות, הנה זה הסיפור
על סופו: בינואר 1889 הלך ברחוב בעיר טורינו שבאיטליה, והוא היה אז בתקופה של מצוקה איומה בחייו, והנה ראה עגלון עומד ומצליף בסוס עייף שסירב לזוז. ניטשה ניגש אל הסוס, חיבק אותו, פרץ בבכי, התעלף, ומאותה שעה לא חזרה אליו יותר צלילות-הדעת עד יום מותו כעבור 11 שנים. אלה העובדות.
ובאשר לספר "התמסרות". (זה כמובן, לא ספר שלי, אבל שאלת ואענה.) ובכן, כפי שידוע, נערה מסויימת כתבה מכתבים אלי. בתחילה קראתי אותם כפי שקראתי גם מכתבים אחרים. עד שלפתע פתאום תפשתי שאני בא במגע עם תופעה רוחנית כבירה, שאין יותר דומה ממנה לדברים שאני ניסיתי לבטא, לאותה פתיחות והתמסרות אל החיים שניסיתי לבטא בשירי וב"החיים כמשל". ואז היא היתה כמו אחותי, ומה שהיא כתבה היה כמו אחות לדברים שכתבתי. כמובן, היתה בעיה: בעיה קשה! כל ענין המקובלות החברתיות, והנימוס החברתי והספרותי... אבל אני אגיד במלה
פשוטה: אני יורק על כל זה. כאשר אני זוכה (והיתה לי זכות כה גדולה) לגעת במשהו שהוא אמת, אמת מעל לכל מיני שירים שנכתבים כאן, כי אז אני הייתי מוכן להיות עבד של היצירה הזאת, הייתי מוכן לתת את עצמי, הייתי מוכן, ואני מוכן, לרחוץ את רגליה של הנערה הזאת
ולשתות את המים! ובכן הספר יצא. (אגב, שמי נזכר בספר לא בגלל שבחרתי בכך, אף לא בגלל בחירתה של הנערה.) ואני הייתי מוכן שישמיצו אותי, וינבחו, וייללו. - והיו דברים כאלה - אני לא פוחד משום דבר אם אני זוכה בזכות כה גדולה להיתקל אי-פעם באמת, וביופי, ובאהבה, לא בתרבות, ולא בספרות, ולא המלים, ולא בכל העסקנות הליטרארית הזאת. הייתי מאושר לשרת את זה. בעיני זה משהו קדוש. אני רק משרת של זה, ועניתי לך כאן בבחינת משרת.
אפיזודה מחיי סופר צעיר עם עתב-יד לא מקובל
שאלה: יש לי שתי שאלות. האחת: הבינותי את הענין וההזדהות שלך עם מצוקה ומאבק, אך דומני שאתה פחות מזדהה, או כלל לא מתעניין, במה שאני הייתי מגדיר כתכליתיות בחיים, - פוליטיקה, כלכלה, אוכל, המגע עם השכנים, המתרחש לעם ולמדינה, וכו'. נראה לי שאתה מדבר על הדברים בצורה אבסטרקטית במקצת, אף כי אני רואה אותך עומד על הבסיס שעליו כולנו קיימים. ושאלה שניה המטרידה אותי היא: כשאתה כותב
שיר, האם הוא מגיע אל הכתב כפי שיצא מהמוח, או שבדרך נעשים בו איזה שיפורים למען הקורא?
שדה: באשר לשאלה הראשונה, הרי אני חי באותה מציאות שאתה ואחרים חיים בה. עלי להיאבק על לחמי. היו לי ידידים (על אחדים מהם כתבתי, וזה ידוע) שנשברו. אני סוחב מאחורי תמיד כמה מצבות. אני לא אשכח זאת אף פעם, לא לעצמי ולא לעולם. הם נשברו, הם נתחסלו, חלקם בבתי-קברות וחלקם בבתי-משוגעים. ובכן, עלי להיאבק קשה, גם על לחמי. בדיוק כמוך. אבל, תמיד היה ברור לי שהדברים האלה צריכים אך ורק לשרת משהו. אני יכול לספר לך אפיזודה קטנה שעולה בדעתי. לפני שנים די-רבות הסתובבתי עם כתב-היד של "החיים כמשל" ואף מו"ל לא רצה להוציאו, כמובן, כי הם לא שמעו לפני-כן על דבר כמו זה. ובאותה עת הייתי כותב טור בעתון "הארץ", טור שנחשב מאוד בעיני עורך העתון, ומזה התפרנסתי בקלות. (ואני זקוק למעט, וכשאני אומר שהתפרנסתי פירושו שהיה לי ללחם וטבק ועוד צרכים קטנים.) ואז פניתי אל העורך, שהוא גם עורך הוצאת-ספרים, והצעתי לו להוציא את "החיים כמשל". הוא קרא את כתב-היד וסירב. (ברבות-השנים, כידוע, הספר
יצא באותו הוצאה.) ואני זוכר את השיחה שהיתה לי בחדרו של העורך. אמרתי לו שאם כך, הרי גם לא אכתוב יותר את הטור לעתון, כי אין לי
צורך להרויח כסף, אין לי צורך לחיות, כי איני מעוניין לחיות חיים כאלה בעוד אשר אין באפשרותי לתת את הדבר שרציתי לתת לבני-אדם,
את "החיים כמשל". והוא לא הבין אותי, למרות שהוא אדם משכיל מאוד. הוא שאל מה הקשר בין זה לזה. כי לפי הבנת העולם אין קשר בין זה
לזה, ואין האמנות אלא סניף צדדי של החיים. ואז קמתי, וטרקתי את הדלת ויצאתי, ללא שוב. כי בלי זה לא היה טעם לקיום. עם זה - יש טעם לקיום, במידה שבכלל יש טעם לקיום, ואז צריך להיאבק עליו, ואני נאבק עליו בדיוק כמוך וכמו כל אדם אחר. (ואילו באשר להתייחסותי למתרחש בעם ובארץ, ולמה שמתרחש כיום והתרחש בעבר בארץ הזאת, - הרי ממש לזה מוקדש ספרי האחרון, "נסיעה בארץ-ישראל והרהורים על אהבתו הנכזבת של אלוהים").
בקשר לשאלתך השניה, קשה לענות עליה, כי היצירה נולדת באופנים שונים: יש שדבר בא בהברקה, יש שהוא בא בחלום, ויש שצריכים לעבוד עליו זמן רב. (את ספרי הקצר "מות אבימלך" ליטשתי במשך שנים אחדות.) אבל אני יכול לענות בבטחון שאינני עושה שום "שיפורים לטובת הקורא".
שאלה: יש חלקים ביצירתך הסתומים אפילו לקוראים הבקיאים בכל ספריך, וגם הם מתקשים להבינם. האם אי אפשר שהדברים יהיו יותר מובנים
ומוסברים?
שדה: דבריך מפליאים אותי. הרי פשטות היא מן הערכים החשובים ביותר בעיני. אינני מעוות את הכתובים, אינני מערפל דברים ומלים. מה עוד אני יכול לעשות? אך יש איזו אי-הבנה מהותית בטבע הדברים, ואולי זה המקור. (בעיני, אי-ההבנה החמורה באמת היא לא כאשר מבינים שלא מבינים, אלא כאשר לא מבינים שלא מבינים.) למשל הנביאים: הם מתבטאו באופן המפורש ביותר, והתייחסו אל ענייני-החיים של שומעיהם, ולמרות זה אנו נמצאים כאן הערב ממש על אותה קרקע שעליה הם לא הובנו, והוכו, ונצלבו, ונשחטו בין ההיכל והמזבח.
על פסיכיאטריה, פסימיות, ותודעתם של צמחים
שאלה: האם צצה במוחך השאלה על האדם הסובל כמוך וקורא את היצירה, או שאינו קורא אותה, וממשיך לסבול, ולרגע תופש את החיים כמשל, ואולי גם בגלל זאת בא לכאן ונדחק פה, - איך אתה מתייחס אל כל היחידים האלה, איך אתה חושב שאפשר להפוך את האנרגיה הזאת לאלוהים?
שדה: מדוע רק סבל? אני אינני מדבר רק על סבל. אני אמרתי שאנחנו חייבים במוּדעות מוחלטת לסבל, לסבלו של האחר, לסבל העצמי, לא לברוח ממנו. בהקשר זה קשה לי שלא לומר מלה על הפסיכולוגיה, הפסיכיאטריה, תופעה מתועבת זו שאנשים בורחים מסבלם במקום לחיות אותו, להיאבק עמו, ולהפיק מן השורשים השחורים האלה את הפרי. ייתכן שגם לעץ ולצמח קשה מאוד, קשה מאוד לצמוח ולתת פרי: להיות באדמה, בחושך, בקור של החורף, בלחץ האדמה, קשה מאוד. אבל, הוא אינו פונה אל איזה פסיכיאטר שיקצוץ את שורשיו אחת ולתמיד, הוא חי. אלה החיים, זה הטבע, זה צו האלוהים. וכך חייב להיות גם בחיי האדם. ועל כן היה העץ כה חשוב לי. לדאבוני אין לי היום קירבה רבה לעצים. פעם חייתי בכפר, בטבע, אבל עכשיו צר לי מאוד, אני חי במקם קטן. שמי שדה אבל אין לי אפילו גינה. אבל יש לי כמה עציצים על המרפסת, ואני דואג להם מאוד. וייתכן שהם אפילו מוּדנים לזה, ככל שהדבר נשמע מוזר. נסעתי לאירופה לפני כשנה, וביקשתי מידידה שלי לבוא ולהשקות אותם. כעבור יום אחד בלבד היא באה, וראתה ששיחי הגירניום שבעציצים כמושים. היא נדהמה: תוך יום, בסתיו, זה לא יכול לקרות. והיות והיא נפש מיוחדת היא הבינה את פשר הדבר, והיא אמרה להם: "תראו, פנחס נסע רק לזמן-מה, הוא יחזור אליכם, הוא לא נטש אותכם". וזאת עובדה כי בשובה למחרת היום הם היו שוב רעננים. אני יודע שיש כיום מחקרים ונסויי-מעבדה בארה"ב בקשר לתודעה של צמחים, להשפעה
אפשרית של מחשבות ותפילות עליהם, - אבל אני לא מתייחס כאן לדברים לימודיים, אני מספר לכם מה קרה לי עם צמחים אחדים על המרפסת הקטנה של חדרי.
ולעצם ענין הסבל (ואני קצת התרחקתי בדברי מזה), ובכן, זה חלק מהותי, לא בלבדי, של החיים, שצריך לחיות אותו, ובמידת האפשר (אך
אינני רוצה להישמע כלועג לרש) לחיות אותו בשמחה ובאושר, לקבל אותו כפי שאשה מקבלת את צירי-הלידה, שאמנם לא התנסיתי בהם אך אני
יודע שהם קשים. ובכן, לא הייתי רוצה שתייחס לי מן פסימיזם, ומה גם שאני ממש חושב שהפסימיזם הוא אבי-אבות החטא והטומאה. אסביר את
כוונתי: כאשר אנשים צעירים, בגילכם, מתחילים לראות שהחיים קשים, והאידיאליזם הטבעי-הביולוגי הולך ודועך, והם מתחילים להיתקל
במילכוד החברתי והכלכלי הדורש חנופה ושחיתות וויתור על ערכים ועל חלומות שהאמינו בהם, ועל משוררים שהאמינו בהם, - אז, כאשר
אנשים מתחילים להיות פסימיים ולומר: "לא, החיים אינם יכולים להיות נשגבים, אין טעם במאבק, אין שחר ותוחלת", - אז, לאט לאט, הם
מתחילים לסגת. וכאשר מתחילה הנסיגה - לי ברור שהסוף נראה באופק: השחיתות גוברת, האדם מתחיל לבגוד בכל החלומות שלו, ובמה שביטא את החלומות שלו, ואפילו הולך ומטיל בהם שיקוצים - אני קצת מנוסה בזה (אני שימשתי פשוט מטרה לשיקוצים כאלה) - וכל הדבר הזה נובע פשוט מתוך פחדנות מהחיים, פסימיות, מתוך הרגשה שאין שום ערך ומטרה חוץ מאשר להתקיים. אם כן אני לא באתי לכאן להזיל דמעות-תנין על סבל, ואני מציע לחיות גם את הסבל, וגם את האושר, ואת היופי, - לחיות חיי-אמת, ולהיאבק כל החיים כדי להבין מה הם חיי-אמת. וזהו מאבל הנמשך כל החיים, עד יום המוות. ומי יודע מה הלאה.
על אושויץ, ועל הזרימה הדתית של היקום
פרופ' פליישר: הואיל ופנחס שדה הסכים, לפחות באופן טנטאטיבי, לאפשרות לראות את החיים כהרמוניה ולא כמאבק בלבד, והואיל והגדיר באמת בצורה בוטה ונאה את חיי האדם כשאלה ואת האלוהים כתשובה לשאלה, - האם האמונה בקיומה של תשובה, לפי שעה בלתי-מובנת לנו, על השאלות הקיומיות, התהומיות, של האדם, האם אמונה זו אין בה משום נחמה? ואם יש בה משום נחמה, האם נחמה זו מתבטאת בשיריו של פנחס שדה?
שדה: המושג נחמה בכלל לא כל כך חי בשבילי. נדמה לי שהביטוי הזה אינו מופיע אצלי. איני זוכר כרגע. מכל מקום, הייתי מסכים עם פרופ' פליישר, אבל מגדיר את זה לא כנחמה אלא כמתן-משמעות להמשך המאבק. אני לא הייתי מוציא, בשום אופן, אף סנטימטר אחד של כדור-הארץ, ואף שניה אחת של מימד הזמן, מתוך הטוטאליות הזאת של ההתמסרות המוחלטת למאבק למען משמעות החיים. אף סנטימטר, אפילו לא של אדמת אושויץ. אינני חושב שזה היה חסר משמעות, ואינני חושב שמישהו מאלה שעשו שם מה שעשו, ויהי זה אייכמן, היה מחוץ לאלוהים. שאם כן, הרי היינו אומרים דבר נורא: שמישהו הצליח ליצור לעצמו אכס-טריטוריה בעולם, מחוץ לשיפוט ולמשמעות האלוהיים. זה לא ייתכן. זו הכפירה הגרועה ביותר שתיתכן. כל דבר כלול בעיני באותה הזרימה הדתית של היקום. אנחנו לא מבינים אותה, אבל אשרי מי שמרגיש יומם ולילה שבכל מה שהוא עושה הוא שואף להתדבק באותה זרימה. אבוי למי שניתק ממנה, שוכח אותה, ואז הוא גם נשכח על ידה, וכמוהו כאין.
שאלה:אני לא יודעת מה זה לחיות נכון ואינני יודעת מה זו אמת. אולי תסביר זאת.
שדה: באשר לשאלה מהי האמת. במרחק של - קשה לאמוד בדיוק - בערך 200 או 250 מטרים מהמרצפות שאני עומד עליהם כרגע, לפני כאלפיים שנה, שאל פונטיוס פילאטוס את ישו: "מהי האמת?" זה כתוב בברית-החדשה. וישו לא ענה.
למה ולמי אתה מפרסם את דבריך
שאלה: אם יש לך ביקורת כה עזה על החברה, לשם מה בעצם אתה מפרסם?
שדה: פרסום דברים הוא לבני-אדם, לא לאיזו חברה. לכל אדם לחוד. אבל אני כותב לא רק לאנשים שחיים, או לאלו הנמצאים כאן. אולי בראש וראשונה אני כותב לאנשים שכבר מתו מזמן, דמויות שאני חייב להם. הזכירו כאן, למשל, את ניטשה, סרתוסתרא. איך אני יכול שלא להחזיר את החוב בעד מה שקיבלתי? הרי קיבלתי מהם חיים, אהבה, חלק מהיותי. ויש גם אנשים שיהיו בעתיד, ושהדברים יגיעו אליהם. ובכל יש אנשים שחיו ויש שחיים ויש שיחיו, ויש משהו שהוא מעל לכל זה: כי ההתייחסות האמתית, והמוחלטת, והקובעת, והסופית, היא (וכאן אני מוכרח
להשתמש במלה) לאלוהים. והכתיבה היא סוג של דין-וחשבון לו על החיים.
שאלה: אני חוזרת שוב אליך כאל פילוסוף, משום שכך אני רואה אותך, ורציתי לשאול אותך: אתה מדבר כל הזמן על האמת הפנימית, והגענו יחד למסקנה שאי-אפשר לגלות אותה. מה שאיני מבינה הוא, מדוע אתה קורא חמס על כל צורת-החיים שאנחנו חיים בה כיום? הרי כל התופעות השליליות הן חלק מטבעו של האדם.
שדה: אני אינני קורא חמס על הכל, ויש דברים שאני אוהב מאוד, אך אין זה אפשרי שכאן, במשך הזמן המוגבל ובלחץ הגדול הזה פה, אמנה ואפרט מה הם הדברים שאכן אני קורא עליהם חמס, מה אני חושב לרע ורקוב, ומה אני חושב ליפה ונפלא. הרי לשם כך ניסיתי לכתוב את כל הספרים שלי, כדי לתת בהם ביטוי לכך.
פרוזה | 4-5, ו' באייר תשל"ו, 6.5.1976 
| קישורים | פרופסור עזרא פליישר הוא מנהל המפעל לחקר השירה והפיוט בגניזה מיסודה של האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, חבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים ובעל פרס ישראל לספרות יפה, פרס ביאליק לחכמת ישראל ופרס רוטשילד למדעי היהדות, נודע כמחברם של ספרים ומאמרים רבים בחקר השירה העברית בימי הביניים ובחקר תפילות ישראל. הוא שימש שנים ארוכות מרצה בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים. ספריו של עזרא פליישר - בית הספרים הלאומי.
באתר: 5.3.2003 | עודכן: 15.11.2004
|
