"מהי אותה ישועה?" חזר אבשלום על דברי, חרש. משום-מה מדברים היינו עתה כנזהרים פן נעיר מישהו הישן בקרבתנו; אכן מעין זאת יתרחש לעתים, ללא סיבה, בשיחה לילית. ואף כבר עייפים היינו מאוד: אני ישבתי שחוח כשראשי בין כפות ידי הנשענות על ברכי, ואבשלום בעת דברוֹ היה מכסה עיניו בכף ידו. מלמטה, מאחת הדירות שבקומה הראשונה, נושמע פתאום שאון מים קולחים בבית-שימוש. בשמים נסתמנה איזו אפרוריות…

"מי יוכל להגיד?" המשיך. "הלא מושגי אלוהים כה שונים ממושגינו… אם בעֶברוֹ השני של גרגיר-אדמה זה, באמריקה, זורחת השמש, כפי שאומרים, עכשיו, בשעה שאצלנו חשכת-לילה, מה גדול צריך להיות אם כן ההבדל בינינו לבין אלוהים? אולי החשכה שלנו אור בעיניו, והאור - או, באמת, אורנו וחשכתנו אין להם שום ממשות, בעיניו? לפעמים אני שוכב ושוכב, שעה אחרי שעה, עד כדי הקאה (קרה לי לפעמים שהקאתי), ומנסה להבין…

"להבין מה?"

"אותו… וכי מה, זולת זאת, יש להבין? מה לי אם עכשיו יום או לילה, אם העתונים מודיעים על -"

הוא השתתק. חזותו היתה עכשיו עייפה, הרהוריו כמו נדדו, דבריו לעו.

"איזה מובן, איזה טעם, יכול להיות למותה של ילדה מסרטן? (היתה כאן בשכונה ילדה בת עשר, ילדה עם נמשים. מתה מסרטן לפני שבוע. ביקרתי אצלה, בבית-החולים, לפני מותה, והבאתי לה חוברת 'הארץ שלנו'. שמחה מאוד. חוה היה שמה. קראה הכל, רק תשבצים כבר לא יכלה לפתור. קשה היה לה להזיז את הראש, לפעמים גם לנשום. ניתחו אותה מהעורף. האחות בבית-החולים הסבירה לי כי זהו סרטן בגזע-המוח, עמוק מתחת לשלושת חדרי המוח.) או מדוע על הדבורה לחיות רק שבועות ספורים, לעמול תמיד למען אחרים, ולמות? דוגמה קטנה, כן, אך העקרון -. ומי יוכל להסביר למה רוכל-הצעצועים (יש רוכל-צעצועים) - אולי ראית אותו - יש לו רגלים דקות, חלשות. קוף אוטומטי."

שיערתי שהוא מתכוון למר ששון, אשר למראהו, כפי שסיפרה לי אביגיל, נעמד אבשלום ברחוב, ליד הדואר המרכזי, ועיניו זולגות דמעות.

"והנה, למשל, ג'ינגיס חאן... קראתי באיזה ספר שחייליו היו, למשל, אונסים נשים הרות ואחרי-כן מרטשים את כרסן... בבוכארה הרגו תוך שבועים מיליון וחצי נפש, וערמו את הגולגולות לפירמידה... איך להבין זאת?"

"להבין - מה?"

"לא, אני אסביר את כוונתי: אם לחשוב על כל זאת באופן דתי (הרי באופן אחר אין טעם לחשוב, שטות היא)... על הילדה... על רוכל-הצעצועים... ג'ינגיס חאן... אם לחשוב באופן דתי, צריך לשאול, למשל, מדוע מנע אלוהים מן הילדה... היא רצתה מאוד להוסיף לקרוא את הסיפור בהמשכים... היה שם סיפור עצוב, על ילד בפנימיה... היא אמרה לי: אני רוצה לחיות עד סוף הסיפור, לדעת אם ימצאו את הכסף... (היה שם איזה ענין עם כסף שאבד או נגנב.) אבל היא לא יכלה עוד לחיות. שני ניתוחים - כך סיפרה לי האחות - נעשו לה: בניתוח הראשון שאבו במשאבה חשמלית את החלק הנגוע של המוח, וחתכו קטע מעצם המוח. אבל התהווה דימום, ואז ניתחו אותה שנית, כדי לאתר את מקום הדימום, והפעם שאבו את הדם וכן את המים שהצטברו עקב הדלקת, ולבסוף סגרו את כלי-הדם שבמוח במחט חשמלית. היא היתה בת עשר (אגב, באותו בית-חולים נתקלתי גם בבחור אחד שאשתו ברחה ממנו כשנתגלה כי הוא חולה סרטן, והיה זה כשבועים לאחר החתונה. הוא היה צוחק ומתבדח כל העת). ומצד שני, מדוע דוקא לג'נגיס חאן, למשל, נתן אלוהים את האפשרות, יותר מאשר לכל אדם אחר באותו זמן, להתבטא, להשתולל, - מדוע?"

"למה תאמר שהוא - הוא נתן לו? למה נתן?"

"ומי אם לא הוא? מה יש מחוצה לו? אני - אני אינני יכול אפילו לחשוב אחרת... זה מובן מאליו. או החושב אתה כי ג'ינגיס חאן נטל את הגורל לידיו? אולי. אבל אם אינך סבור שהעולם הפקר, הרי, אם לחשוב באופן דתי -"

"ומה כוונתך 'באופן דתי'?"

"לא חֶברתי, לא חמרי, לא פסיכולרגי - לחשוב כאדם יחיד הניצב לעומת האלוהים האחד... ובכן אם לחשוב באופן כזה, הרי מוכרחים - מוכרחים לשאול אם אין זאת אומרת שאלוהים אהב את חוה, ואת האמהות והתינוקות ואת השאר, פחות משאהב את ג'ינגיס חאן -"

"מה אתה מדבר!" קראתי בהתרגזות. "אתה - אתה מדבר מתוך שינה!"

"אני תמיד במצב של שינה למחצה, כן. ובאשר לשאלתי, הרי אני עצמי יודע שהיא חמורה, לפי המושגים האנושיים. אך תנוח דעתך: תשובתי על השאלה איננה חיובית, עד כה לא. המסקנה שהסקתי אחרת היא..."

"איזו מסקנה?"

"פשוט, שמושגיו לא מושגינו, הטוב והרע בעינינו בטלים לגמרי בעיניו -"

על דעתי עלו ברגע זה מלות המודעה של נטוֹרי-קרתא, אשר המקרה אינה לי לראותה, על כתלו של בית, כשנפרדתי מאביגיל. הלא שם ניסה המחבר האלמוני להשיב תשובה על שאלה זו ממש, באמרו: "הקב"ה נותן לרשעים הצלחה כדי לנסות אותנו..." ואולם אני אך בשתיקה הירהרתי במלים הללו. העירותי רק שכמדומה לי נאמרו מלים דומות למלותיו של אבשלום במקום כלשהו בתנ"ך, אולי בישעיהו. - אבשלום נכנס לתוך דברי : "כן, ישעיהו אמר: 'כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכַי נאום אדוני. כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבותי ממחשבותיכם...' ואם כן, כיצד להבין? אני - אני לא הייתי בבוכארה; אני אינני מדבר עתה מתוך כאב על יסורי הצדיק, ולא מתוך התפעלות מהצלחת הרשע. אני רק רוצה להבין... לי חשוב להבין. אמנם, עלתה על דעתי גם אפשרות אחרת, אחרת לגמרי... אני מהרהר בכך שעות ארוכות, לילות -"

"במה?"

"בו. לי אין נושא אחר החשוב בעיני."

וברגע זה, משום-מה, ניצנץ בזכרוני סיפור קטן ששמעתי פעם על אודות אבשלום. תמהני שלא נזכרתי בו לפני-כן, בשמעי את חלומו על דבר שתי הנערות. הסיפור ההוא, ששייך היה לימים עברו, לשנים שבין עזיבתו של אבשלום את הקיבוץ ולכתו לצבא, היה מעורפל, והמספר אף לא זכר בבטחה היכן התרחש הדבר; כמדומה היה לו שבחיפה. ערב אחד (סיפר), בעברו באיזה רחוב קטן ושוקט, העיף מבט אל אחת החצרות, ושם, לאור הירח, ראה נער יושב על הדשא, ושתי נערות, האחת בהירה והשניה כהה, יושבות לצדדיו, או כורעות, וסורקות לאט את שערו. הנער היה אבשלום, ואילו הנערות זרות היו לו למספר ולא ידע מי הן.

"ואיזו אפשרות עלתה בדעתך?" שאלתי.

"הנה, אני מתאר לעצמי כך... (הוא דיבר עתה בקול שקט עד מאוד, באטיות רבה, כמדבר אל עצמו.) אני מתאר לעצמי כך : אולי אלוהים, כמו קדוש המסתגף דוקא מאהבה נלהבת, עשה את בני-האדם שיתיסרו, כדי שיוכל להשתתף ביסוריהם, שיוכל לסבול באהבתו? והלא גם על ה' נאמר שהוא שונא, מקנא, זועם, זוכר חסד-נעורים... לא, אני יודע כי זה עדיין רחוק - כה רחוק מן ההבנה! ואני... אני מרגיש כי מוכרח אני להבין, אני מרגיש לעתים מצוקה כזו - הרי כל השאר... כל השאר הבל גמור. קראתי ספרים, ואיזה - איזה דברים ילדותיים - למשל: פילון האלכסנדרוני, בחיבורו על בריאת העולם, טוען כי ההוכחה לכך שאלוהים הוא אחד ולא רבים היא, שאין להעלות על הדעת כי בשמים שורר הגרוע במשטרים, כלומר שלטון ההמון... קראתי זאת במו-עיני. ולהסביר בדרכים כאלה את - את הילדה שמתה, את רוכל-הצעצועים, את ג'ינגיס חאן, את - את כל היקום הזה, שלפעמים אני מרגיש, עד כדי הלמות-לב, שהייתי רוצה לחבק אותו באיזה ידים ענקיות, את כל השתיקה של השדות בלילה, את העצים, המים... אבל בלי להבין, בלי להבין אין בכל זה ממש, הכל נמוג כחלום... וזו מצוקה... אני זוכר שקראתי פעם חיבור של תומאס אקווינאס (אני אהבתי לקרוא בו, ביחוד כשהוא דן על המלאכים - כגון האם יכול מלאך אחד לצוות על רעהו, או האם, למשל, יודע מלאך אחד דברים הנסתרים מחברו... והוא מגולל שאלות ותשובות אלו בהגיון כה מקסים, כה פשוט, בדומה לאיזו פוגה של באך... ואני תיארתי לעצמי כיצד, אולי, זימן אותו פעם ראש-המִסדר שלו ואמר לו: אחא תומאס, הענינים יגעים, בלבול שורר בקרבנו בענין המלאכים, נזירינו שטופים במחלוקת, ובקומם עם בוקר הרי תחת שיֵצאו לעבודתם פותחים המה מיד בריב-שפתים... וכבר אירע שבאחד המנזרים שלנו בשלזיה מעך נזיר אחד את חוטם אחיו בריתחת הפולמוס על בקיאותם של המלאכים בשפות... על כן, אחא תומאס יקר, טול לך שתים או שלוש שנים ושב במקומך והכן לנו אחת ולתמיד חיבור מפורט ומוסמך על כל הנושא הנכבד הזה, למען תשרה סוף-סוף השלוה על עדר האלוהים... ואשר לארוחותיך, אותן תקבל מידי הגזבר). איך-שהוא, באשר לאותו חיבור של תומאס שקראתיו, הנה הוא לא נגע בענין המלאכים, ואך נאמר בו כי 'אין אנו מסוגלים לדעת מהו אלוהים, אלא רק מה איננו'. והוא המשיך והסביר כי אלוהים אינו משתנה, אינו מתחלק, אינו זמני, אינו נייד, אינו... אבל אני חשבתי לעצמי: מדוע כך? הרי ייתכן גם ההיפך! מה אנו יודעים, מה ערך למלותינו? מתחלק, מתחבר... לא, באמת: הכי יתואר שאין האל יכול לרצות כרצונו? שאין הוא יכול לעשות את אשר יכולים אנו? אנו הן יכולים לסבול, לישון, למות, לגנוב… כיצד לא יוכל הוא זאת? הייתכן כי יש משהו, אם כן, מחוצה לו? ואולי אין אנו אלא הלשון המשקרת שלו, הלב הסובל שלו, היד ה - הגונבת שלו? ואך שוב, הנה לפני זמן-מה ראיתי ספר של שפינוזה, בו הוא טוען כנגד אלו האומרים ש'הטוב הוא טוב אך ורק מפני שאלוהים רוצה בו, ואם כן הרי ביכלתו של אלוהים לעשות שהרע יהיה טוב…' לדעתי, אין ספק שהדבר ביכלתו ואולי באמת עושה הוא כן, אבל שפינוזה אומר כי דעה זו היא אבסורדית, ממש 'כאילו אמרנו שאלוהים הוא אלוהים באשר הוא חפץ להיות אלוהים, ולפיכך יש לאֵל-ידו לבלי להיות אלוהים...' ושפינוזה מעיר כי אבסורד גמור הוא זה. אבל אני חשבתי, בקראי, כי אפשרות זו מתקבלת על הדעת לא פחות מכל אפשרות אחרת, וציירתי לעצמי בנקל שאלוהים אשר הוא כל-יכול, יכול גם שלא לרצות להיות אלוהים, והוא - כן, עלתה בדעתי גם אפשרות כזאת, וממש שיויתי אותה לנגדי בפרטיה - הוא פרש ומתגורר לו באיזה חדר שכור בעיר גדולה, בשנחאי, למשל -"

"בשנחאי?"

"או בלונדון, או אפילו במושבה קטנה בשרון - יש מושבות רדומות כאלו, עם בתים נושנים בין פרדסים, עם תריסים אפורים המוגפים תמיד, וברקנים... - אך בדרך-כלל אני מתאר לעצמי עיר... והוא מבלה רוב זמנו בחדרו, בשכיבה במלבושיו על מיטתו, או עושה לעצמו תה, ולפעמים יוצא לטייל מעט, קורא אולי עתון, ובכלל יש לו הרגלים של רווק זקן. ולא זו בלבד ששום איש אינו יודע על כך, כמובן, אלא ספק אם הוא עצמו יודע עוד שהוא אלוהים. למה לו הידיעה? לשם מה לו הדעת? אם ברצונו לדעת, הרי הוא יודע הכל, את העבר, העתיד, הכל, עד תהום כל התהומות, עד פתרון כל החידות... אבל לשם מה לו כל זה? אם יעלה ברצונו, יכול הוא להיות אור אינסופי בחלל כל העולמות, מוסיקה אינסופית לנצח-נצחים... אך מהו לו אור אינסופי? לא יותר מאשר נר דולק מתחת למיטה. הנה, אומרים שהשערתם החדשה ביותר של האסטרונומים על דבר בריאת-העולם היא, שבראשית התחולל ברק כביר, שממנו נשתלחו גלי-אור, ומהם נוצר מין גאז דק, ומזה התגבש החומר הקדום... האסטרונומים הגיעו לתיאורית הברק לאחר שגילו גופים מאירים בחלל, אשר לא ייתכן כי הם כוכבים או גאלאכסיות: אין הם כוכבים, כי הם מצויים במרחק עצום מדי, כאלף וחמש מאות מיליוני שנות-אור, וממרחק כזה לא ייתכן להבחין בכוכבים; ומאידך גיסא קטנים הם גופים אלו מכדי שיהיו גאלאכסיות, ועם זאת מאירים באור גדול פי מאתים מהן... ומכאן הסיקו האסטרונומים כי אלו הם שרידי הברק הבראשיתי... אך מה בכך? הלא ייתכן כי ברק מחולל-עולם זה אינו אלא כגפרור שמדליק מישהו בפתחו של בית ביום-סגריר, כדי להצית לעצמו סיגריה... ומסביב יש עוד בתים, רחובות, יבשות, כוכבים, מערכות-שמש... וכך, מעֵבר לאותו ברק קדמון, יש עוד עולמות, עולמות שקדמו לו ונמוגו כחלום, ועולמות העתידים לבוא, ועולמות שהם מעבר לכל צורה והבנה... ומה הם בתוך כל זה חכמה או שטות, אושר או אסון, טוב או רע? מה הם גודל וזעירות, אם לא מלים בלבד? על כן עלתה בדעתי אותה אפשרות, שבאיזו עיר, בשנחאי למשל, בחדר קטן-. אני - אני גם זוכר כי בהיותי ילד ישבתי פעם, ביום-הכיפורים, וכתבתי משהו במחברת. והנה שמעתי קול צעדים במעלה המדרגות. מיד חשבתי בלבי: אולי אלוהים הוא זה, שיבוא עכשיו, יקיש בדלת, ובהיכנסו יאמר: אתה, באיזו רשות אתה כותב בעצם יום-הכיפורים! - ואמנם התפלאתי אז במקצת שרעיון כזה עולה בדעתי, ובכל זאת לא נראה לי הדבר משונה. שיויתי אותו לנגד עיני כזקן חזק, לא זקן ביותר, בגלימה לבנה, ארוכה. הייתי ילד... ואמנם, לכאורה אפשר לומר כי לא ייתכן עוד להוסיף ולראות את האלוהים כאנושי, כמו בימי-קדם; ואולם אני חושב כי אם כן הדבר, הרי אין זה אלא משום שהאדם עצמו הולך ומפסיד את אישיותו שלו. התפרררות דמות האלוהים כרוכה בהתפוררות צלם האדם, ואילו מי ששומר על צלמו, לו שמורה גם דמות האלוהים. אולי - אולי נשמעת אפשרות זו כדבר בטל. ואכן מופרכת היא בעיני כשאני יורד לחנות-המכולת לקנות לחם, גבינה, דג מלוח (אני קונה דג מלוח אפילו בקיץ. זול בהרבה מבשר, ומזין לא פחות. דג מלוח דבר טוב). או כשאני עובר בחוצות העיר, על-פני האוניברסיטה, ורואה סטודנטים לכלכלה, למשפטים, לספרות, עובר על-פני הכנסת ורואה - כן, אבל לפעמים, בלילה בעת שהכל שותק, האדמה, הכוכבים במסילותיהם, הכל שותק, אז - אז יש משהו הרומז באיזו דרך לגלגנית, נוראה, כי בכל-זאת אי-אפשר להוכיח שהדבר איננו אפשרי. מה בכלל אפשרי, מה לא? האם יותר מתקבלת על הדעת האפשרות שבתוך כל החלל האינסופי, בתוך כל עולמות הכוכבים, יש רק גרגיר-אדמה אחד ויחיד שעליו יושב קומץ עורכי-דין, נהגים, חברי-כנסת, עתונאים, שחקניות, וזה - זה הכל? קטנוניות זו, טפשות זו, המסחר, החשבון, השקרים, הכבוד, - הם רוחו של היקום? אלו החיים, ולמענם קיימים כל עולמות הכוכבים? אם כן, הרי תהיה זו בדיחה מפחידה בהרבה מן האפשרות של החדר הקטן. לפעמים, בלילה, בלילה, אני שומע - כאילו מכיל הלב את יגונה של כל האדמה, של הערים הרחוקות, של השדות, ההרים... כל היגון הזה… האשה... היתה שם, בבית-החולים, גם אשה אחת יפה, כבת ארבעים, עם חיוך מקסים. ישבתי כשעה ליד מיטתה. היא צפויה היתה למות מסרטן תוך ימים אחדים, ידעה זאת, אך לא פחדה מן המוות. רק חייכה את חיוכה המקסים. היא אמרה לי: מעולם לא ידעתי טעמו של אושר. בהיותי בת ארבע מתה אמי, וכעבור שנה מת אבי. בגיל תשע כבר החילותי לעבוד בית-חרושת לפרנסתי. כשפרצה מלחמת-העולם הוכנסתי למחנה-ריכוז, שם התעללו בי ועשו בגופי ניסויים שונים. הם עיקרוני ולא יכולתי עוד ללדת. כשהגעתי לארץ-ישראל נישאתי לאיש קשיש, כבן שבעים, איש רע ודוחה. אבל מעולם, מעולם לא סיפרתי לשום אדם שאינני מאושרת. - ובאמרה כן חייכה אלי את חיוכה המקסים. שמעתי כי מקץ שבוע מתה על שולחן-הניתוחים. אני מהרהר בה, לפעמים. וכך שעות, כל הלילה... אני... אני אינני רוצה מאומה... איני צריך כלום, איני פוחד משום אדם, אין איש חשוב בעיני. למה לפחד? העשבים אינם פוחדים, הנהר אינו פוחד, הכוכבים נעים בלי חשבון, בלי להיות מובנים... הרע, אפילו הרע ביותר, ייגמר - אינו יכול שלא להיגמר - על-ידי שינה... ובשינה אין פחד. שום פחד אין בה. אם נצחית היא, ללא חלומות, ללא תקומה, הרי אין בה גם פחד, - ואם היא כניסה אל עולם חדש, אחר, אחר לגמרי, הרי שוב אין פחד בה אלא אושר, אושר המסעות הדמיוניים, החלומיים, הגואלים. אכן נראה לי שכך הוא הדבר. אבל בלילה, בהיותי לבדי, כשאין אז דבר קרוב אלי ואין דבר רחוק ממני, אני שוכב ומביט על התקרה, על הקיר... אני רואה סיד מתקלף... פיסת-סיד, אשר כל העגום, כל הנואש וחסר-הפשר כאילו מתגלם בה, והיא מביטה בי בעין עיורת, לבנה. עלה נבול צונח על מלוני... ובכל העולם, יודע אני, צומחים ונובלים עתה עלים, ביערות, בשדות... באפריקה פורחים ברגע זה פרחים מוזרים באודם-שלהבת... בצפון נמסים הקרחונים בנוגה הכחול... אניות שטות בחשכה, הנהרות זורמים, נערות יפות כמלאכים חיות בערים זרות, רחוקות... הכוכבים - ולויינים - ובאחד מהם מקיף עתה אדם את כדור-האדמה המרחף במרחבים... אבל לאן? לאן פונים חיים אלו, מוות זה, כל הפריחה הזאת, החלום, היופי, היסורים, הלילה - אני שוכב ושומע: כל האדמה שותקת. לפעמים אני חושב אז: צריך אתה להזדקן עם כל הבתולות המזדקנות, צריך לשבת בכלא שנה אחרי שנה עם רוצח אשתו, לרעוד מאימה יחד עם מפתה הילדות, לשבת על ספסל בגן-העיר עם כל מי שיושב שם, עם העני, עם הברדד... צריך ללכת בצדו של רוכל-הצעצועים, למתוח את הקפיץ של הקוף האוטומטי, לשכב על שולחן-הניתוחים יחד עם הילדה... לנהור עם המים בחושך, להתפורר בין השרשים, לפרוח עם הפרחים, עם העשבים... צריך ללכת אל תוך החשכה, על-פני האדמה השותקת בלילה... לרדת אל תוך הואדי... אם יש תשובה, הריהי אולי... אולי בשתיקת האדמה... בחושך. מה היתה תשובתו של אלוהים לאיוב? איוב רצה להבין: למה הכל... מה הפשר... ומה היתה תשובתו של ה'? רק זאת ענה ואמר לו: איוב, התבונן אל הבהמות ואל הלויתן! מה זאת? איזו תשובה היא זאת? איוב אומר: אדם ילוד-אשה… שׂבע רוגז... ואלוהים עונה לו שיתבונן אל הלויתן אשר זנבו גדול! מה זאת? התשובה בַזנב? האם חמד לו אלוהים לצון? אולי. אבל בלילה - אני הייתי מהרהר בכך בלילה - אמרתי פתאום לעצמי: התבונן אל האדמה, בשתיקת האדמה צפוּנה כל התשובה. הכל אבר מאברי האדמה - הבהמות, הלויתן, הפרחים, יקום הכוכבים, הנהרות, - והאדמה היא גופו של אלוהים בעולם הזה. בשתיקתה התשובה לחידות, לדמעות, למקרים... וזאת היתה תשובת ה' לאיוב. ולא עלינו להבין את התשובה, אלא היא - היא המבינה אותנו. ואז אולי אין זה חשוב כלל אם אין אנו מבינים, כל עוד יש מי שמבין אותנו. כי הנורא מכל הוא להיות בלתי-מובן, אבל אם יש מי שמבין הכל, כי אז -. ואז, אם אכן נכון דבר זה, אם זאת היתה התשובה לאיוב, אז נותר רק ללכת בלילה אל תוך החשכה, הרחק, אל השדות, אל ההרים, לרדת אל הואדיות החרבים, להיאחז בשרכים, בזיזי-הסלעים, ללכת על האדמה השותקת, המחליפה בשתיקתה איזה דברים לא-מובנים, לא-אנושיים, עם הכוכבים הרחוקים ביותר, המחבקת בשתיקתה את כל היקום... לפעמים, בלילה, כשהלכתי בואדי עם כיתת צנחנים, היו רגעים שרציתי להיעלם בחשכה, לשכב לי על האדמה, לחבק אותה באהבה, לבעול אותה, למות... אני לא פחדתי מעולם מן המוות. המוות היה תמיד אהבתי האמיתית... ויש אשר לפעמים, בלילה, אני מרגיש פתאום הלמות-לב. כאילו קול קורא לי: צריך לצאת... לצאת... לאן? בחלום אחד ראיתי את טולדו… ריחפתי מעליה בגובה מועט, כמעט שיכולתי לגעת בחודי הצריחים, בצלבים. היה לילה, אך ראיתי הכל. ולא פעם נכספתי לשוב ולחלום עליה, למות בה... ויש שנכספתי אל הים הצפוני, אל הערפל, שם הגלים מתנפצים, השחפים צורחים. אך לפעמים עולה בדעתי שאלך בלילה לאיזה מקום לא רחוק - מקום נידח במקצת בין ההרים, מול כביש רמאללה, למשל, או מול ואדי-פוקין, בדרך לבית-לחם - ואשכב שם, עם תת-מקלע... אשכב עד קרוב לעלות השחר, עד שהערפל יתחיל להתרומם מן האדמה, ואז אתחיל לירות. יורה שתי יריות, שלוש, עד שיבואו חיילים ירדניים וישיבו אש. ואנחנו נירה, עד שיהרגו אותי. וכשתזרח השמש על ההרים, עוד בטרם תזרח, כבר אהיה מת."

השחר עלה. פני השמים התחילו מתבהרים, והאור החיור התבולל עם אורה הצהוב של נורת-החשמל ויצר גוון מטושטש, חולני, מתעתע, של לא יום ולא לילה. צפרים פתחו בציוצים הססניים. נשמע שאונה הניחר של משאית שעשתה דרכה בכבדות על כביש סמוך. לאט-לאט התבהרו השמים והארץ: מבעד לחלון נראו אבני כתלו של הבית השכן, אבנים שחוקות, עם כתמי פיח, ואך בפינה אחת למעלה, שעליה נפלה קרן-אור בהירה, הזהירה האבן הירושלמית בזהרורים של אדמומית וזהב, ולובן, וכחלולית. מעליה, בקצה הגג, עמד עורב וצרח פעם ושתים, ונאלם.

קמתי מכסאי. לכתחילה, עם בואי, לא עלה כלל בדעתי שאשהה כאן שעות כה רבות, ועתה, משחלף הלילה, לא רציתי להתמהמה עוד בחדר הזה. את אביגיל, אשר אותה קיויתי לראות, לא ראיתי. אף כי אבשלום היה שוכב עתה כשדעתו כבר מוסחת ממני והוא משתקע, כפי הנראה, לתוך תנומה, לא רציתי ללכת בטרם אשאלנו על אודותיה. הוא פקח לאטו את עיניו והביט בי באותו מבט סתום ומרוחק, כבאותה שעה שנכנסתי לראשונה החדרה והוא חשבני לגובה של חברת-החשמל. אבל את שאלתי שמע.

"אביגיל?" אמר, ואני תמהתי בהבחיני בקולו, אף כי היה מנומנם, איזה רטט אלים. "אביגיל נסעה לה. היא... היא לא תשוב לכאן לעולם."

אחרי-כן הסב פניו אל הקיר, ואני כיביתי את החשמל ויצאתי.

---