פנחס שדה | ביוגרפיה, ספרים, כתבים, שירים, ראיונות, אלבום פלוס | חיפוש, לינקים, אודות



פנחס שדה כתבים, מאמרים


האיש הבודד עם השמיכה הירוקה

מאת קנוט המסון
תרגום: פנחס שדה

הסיפור המובא בזה הוא קטע מתוך הרומן "רעב".
מקום התרחשותו של הסיפור הוא אוסלו, בירת נורווגיה ועיר-הנמל שלה. (או כפי שהמחבר קורא לה, כריסטיאנה. כריסטיאנה הוא השם הקודם, שהוחלף, בשנת 1925, לאוסלו, אשר פירושו "חורשת-האלים").
העיר מתוארת כאן כפי שהיא נראית בעיניו של אדם בודד ורעב, אך לא אדם שכיח - כי אם בעל שאר-רוח ודמיון גאוני. הפרט בתוך הכרך הגדול - זוהי זוית-ראייתו של המסון.
"רעב" היא היצירה הראשונה שפרסמה את שמו של המסון, לאחר שנות בדידות ואלמוניות זוהי יצירה אוטוביוגרפית: היא בנויה על יסוד מה שנתרחש למחבר עצמו, בהיותו סופר צעיר, לא-ידוע ורעב באוסלו, בירת מולדתו.

למחרת בבוקר השכמתי קום. עדיין היתה עלטה שוררת על סביבותי כשפקתי את עיני, ורק מקץ עת ארוכה הגיע לאזני צלצול השעון, אשר בישר את השעה חמש. רציתי לשוב ולהירדם. אך לא הצלחתי; עליזות החלה למלא את לבי, וזכרונות שונים, נושנים, באו והעסיקו את מחשבתי.

פתאום הבריקו במוחי שני רעיונות, שתי מחשבות מצויינות במינן, אשר יכלו לשמש נושאים למאמר או לפיליטון. לא, מימי טרם המצאתי כבושם הזה! ובכן שוכב אני ומהרהר בביטויים שונים, ודומה בעיני שהללו יפים ונחמדים מאין דומה להם! אט-אט נוספים עליהם ביטויים חדשים; נרגש משמחה, אני מזנק ממטתי ונוטל עפרון ונייר. משהו כמו ניתק מקרבי - המלים באותו בזו אחר זו, כל משפט ומשפט הולם את הנושא, תמונה נקשרת בתמונה - ואני חש שביעות-רצון. אני כותב כמשוגע ממש, וממלא דף אחרי דף. המחשבות הוערו עלי בשפע ובפתאומיות כזו, עד שאנוס אני לדלג על זוטות רבות, וזאת על אף העמל הרב שאני משקיע בכתיבתי. ואין לי לטרוח ולחפש מלים - הנני משוקע כולי בנושא.

שעת-אושר זו נמשכת זמן רב, רב מאוד; כבר מוטלים על ברכי כעשרים דפים מלאים וגדושים; לבסוף אני מניח מידי את העפרון. אם אמנם יש איזה ערך לדפים אלה - הרי שבאה גאולתי!

אני מזנק ממטתי ולובש את בגדי. הבוקר כבר מאיר. מבעד לחלון נשפך אור רב, וכך יכול אני להעתיק בקלות את כתב היד; מיד אגש לעבודה.

איזה ערפל משונה, תהומי, מסנוור, צבעוני, עולה מתוך יצירתי; אני קורא בחפזון את הכתוב; דומה שטרם אירע לי מימי לכתוב כה יפה. הסיפוק-הנפשי ממש משכר אותי, ומביאני לידי דמעות-ששון. אני מרוצה מעצמי, כן. אני שוקל את כתב-היד בידי, ומעריך את מחיר בחמשה כתרים, לפחות… הן לא יאמר איש לעמוד אתי על המקח. להיפך, אפילו עשרה כתרים אינם מחיר גדול מדי, - אם, כמובן, להביא בחשבון את האיכות. שהרי לא ייתכן לתת יצירה כזו חינם אין כסף; ספורים כמו זה אינם מתגוללים בחוצות! בקצור, קבעתי מחיר: עשרה כתרים.

הבוקר האיר מכבר; ניתן היה לי להבחין באותיות הארוכות והדקות שעל שלטה של תופרת-התכריכים, הגברת אנדרסון; ממקום שהוא הגיע לאזני צלצול, - השעה כבר שבע.

קמתי והתהלכתי בחדר, אילך ואילך.

הרהרתי במצבי, והגעתי לידי מסקנה כי אין כל רע בעובדה שבעלת-הבית, גברת הונדרסן, ציותה עלי לפנות את חדרי. הן חדר גרוע הוא זה; אפילו וילון ירוק שכיח, אפילו מסמרים לתלות עליהם את הבגדים, אין בו! הכורסא-הנעה שבפינה אינה אלא פרודיה-של-כורסא, רק נושא-לגיחוך! כה קטנה ועלובה היא. קצורו של דבר, חדר זה, אינו מתאים כלל לאדם משכיל, ואין לו צורך בו! כבר עינני די והותר.

בוטח ועליז, כשרוחי משוקעת עדיין ביצירתי הנפלאה, אשר מדי פעם הוצאתיה מכיסי לעיין בה, החלטתי שלא להחמיץ אף רגע ולגשת מיד למלאכת פינוי-החדר. לקחתי את תרמילי, אשר בו לא היו אלא שני צוארונים ונייר מקומט עם פירורי-לחם - וקפלתי את שמיכתי ושמתי בתוכה את נייר-הכתיבה שנותר לי. לבסוף בדקתי את כל פינות-החדר - פן שכחתי משהו - ומאחר שלא מצאתי כלום, קרבתי אל החלון.

היה בוקר אפלולי, לח; בית החרושת היה ריק מאדם; המראה הזה כבר ידוע לי - לכן סטיתי מן החלון, לקחתי את תרמילי, נענעתי בראשי כלפי תכריכיה של הגברת אנדרסון, ופניתי לצאת.

פתאום נזכרתי בבעלת-הבית; הרי יש צורך להודיע לה שאני עוקר. צריך שתדע כי ענין לה עם איש מהוגן. החלטתי לשלוח לה מכתב-תודה כגמול על שני הימים בהם הניחתני להתגורר בחדר אף כי מועד השכירות כבר תם. הייתי בטוח עתה בהצלחתי - על-כל-פנים לזמן מסויים - עד כי הבטחתי לה מתת של חמישה כתרים, אותם אמסור לה בהזדמנות הקרובה, כשאעבור בסביבה. מאוד נכספתי לשכנע אותה כי האיש אשר התגורר אצלה היה מהוגן שבמהוגנים.

את המכתב הנחתי על השולחן.

נצבתי בפתח והשקפתי, שנית, על סביבותי. תקותי, התקוה שהנה-הנה אגאֵל מן העוני, המסה את לבבי ומלאתהו אהבה כלפי כל האנושות. כרעתי על ברכי ליד המיטה ונשאתי תודה לאלוהים על החסד אשר הרעיף עלי; אכן, לבי היה סמוך ובטוח כי ההשראה אשר באתני - מתת-אל היא, תשובה לזעקתי הנואשת בליל אתמול.

"מי כאלוהים!" קראתי, כשדמעות-אושר ניגרות מעיני; לרגעים נשתתקתי והיטיתי אוזן לרעש שנשמע מן המדרגות. לבסוף קמתי ממקומי ויצאתי; התחמקתי דרך המדרגות מבלי לפגוש בנפש חיה, והגעתי לפתח-הבית.

הרחובות היו מבהיקים בגלל המטר שניתך בהשכמת הבוקר; השמים האפרורים היו רובצים נמוך על פני העיר, ולא נראתה אף קרן-שמש אחת. מה השעה? נאמן למנהגי, סרתי אל בית העיריה, ושם ראיתי כי השעה כבר שמונה ושלושים. היה עלי להמתין עוד שעתיים; אין טעם ללכת אל המערכת לפני אחת-עשרה; היה עלי, איפוא, לשוטט בחוצות ולמצוא דרך היאך להשיג משהו לארוחת-בוקר. מעתה - כך הייתי משוכנע - שוב לא אצטרך לשכב לישון בבטן ריקה: ימי-הרעב חלפו-עברו, תודה לאל! היה זה רק חלום-אפל, היה ואיננו עוד. מעכשיו תאיר לי ההצלחה פניה.

בינתיים באתי במבוכה בגלל השמיכה הירוקה שלי; הרי אי אפשר לי לבוא בין הבריות עם מטען שכזה! מי יודע מה הם עלולים לחשוב על אודותי. הרהרתי באפשרות שאמצא איזה מקום בו אוכל להפקידו. לפתע נזכרתי שיכול אני ללכת אל חנותו של זמבּ ולבקש שיעטפו לי אותו בנייר, - אז יקבל צורה נאה יותר.

נכנסתי לחנות וסחתי לזבן את בקשתי.

הוא העיף מבט על השמיכה, ואחרי-כן העביר את מבטו אלי; הוא עשה בכתפיו - כך דימיתי - תנועה מבזה, בשעה שנטל מידי את השמיכה. הדבר חרה לי.

לא! הזהר! - קראתי - בשמיכה זו עטופות שתי צלחות-בדולח יקרות; המטען הזה יישלח לעיר סמירנה!

רושמם של דברי היה רב משציפיתי. בכל תנועה ויד של הזבּן ניכרה בקשת-הסליחה שלו על כי לא יכול היה לשער מראש שבתוך השמיכה שלי גנוז אוצר כה יקר. ככלותו את מעשהו הודיתי לו, בארשת של אדם הרגיל ומנוסה במשלוח סחורות כאלה לסמירנה; הזבן פתח בשבילי את הדלת, ובצאתי קד לפני פעמיים.

רגלי הוליכוני לסטוֹרטוֹב.

עברתי על פניהן של מוכרות-הפרחים. השושנים הסמוקות, הגדולות, שעליהן להטו באודם-עז ברטיבות שעת הבוקר, עוררו בי את התשוקה האסורה - לגנוב פרחים אחדים. שאלתי למחיר הפרחים, וזאת מתוך הכוונה הערמומית שאוכל להתקרב אליהם. החלטתי לקנותם בהזדמנות הכי-קרובה, כאשר אך אצליח לחסוך מעט ממון.

היה זה בשעה עשר כאשר נכנסתי למערכת. אדם אחד, ומספריים בידו, חטט בתוך ערימת עתונים ישנים; העורך טרם הגיע. הגשתי לאיש את כתב-היד שלי, הסברתי לו את טיבו, ובקשתיו נמרצות שימסור את כתב-היד לידי העורך עצמו, מיד לכשיגיע. אני אשוב ואכנס.

"בסדר", הפליט איש-המספריים, והמשיך לחטט בעתונים. לדעתי התייחס הלה באדישות מרובה מדי אל ענייני, ברם אני החרשתי, קדתי ויצאתי.

שוב עלי לבזבז את זמני. ואלמלי, לפחות, היו פני השמים מתבהרים! היה זה יום סגריר עז, ללא מטר וללא רוח; חזרתי אל השוק ושוטטתי בין השושנים.

לפתע נגע מישהו בכתפי. היה זה אחד ממודעי, אשר כונה בשם "חמד". הוא ברכני לשלום.

- שלום, עניתי בנעימת תמיהה, הואיל והקשתי לברר מיד מה רצונו. הוא לא היה חביב עלי, "חמד" זה.

הוא העיף מבט בחבילה שבידי, ושאל:

- מה הדבר שבידך?

- קניתי עכשיו אריג אצל זמבּ, עניתי בנעימה מתייהרת. הרי אי-אפשר להתהלך תמיד בסחבות; על האדם לתת דעתו, במידה מסויימת, על הופעתו החיצונית.

הוא העיף בי מבט משתאה.

- ומה שלומך? שאל.

- יותר טוב לי ממה שאפשר לשער.

- יש לך משרה קבועה?

- משרה? - תמהתי. - הריני מנהל-חשבונות בבית-המסחר של כריסטי.

- כך! - אמר, ונסוג קמעה. - אני שמח מאוד לשמוע זאת! הזהר רק שלא ירמה אותך בעניני משכורת! שלום.

הוא הלך; אך מיד שב ואמר, כשהוא מורה על החבילה שבידי: - ביכולתי להמליץ בפניך על החייט שלי. לא תמצא חייט משובח מאיזקסן. מסור לי את הכתובת שלך, ואשלח אותו אליך.

הדבר לא מצא חן בעיני. מה זכותו לתחוב חוטם בענינים שאינם שייכים לו? מה לו ולעובדה שחייט זה או אחר יתפור את החליפה שלי? פרצופו של ברנש ריקני, מצועצע ושבע זה הרגיזני, ואז הזכרתי לו, במלים מפורשות, שעדיין חייב הוא לי - זה זמן רב - עשרה כתרים.

ברם, בטרם הספיק אף לפצות פה, כבר התחרטתי והצטערתי על דברי. ברגע ההוא עברה לידינו אשה אחת; זזתי הצדה, וניצלתי את ההזדמנות הזאת כדי להסתלק.

ועכשיו, היכן אבלה את הזמן? מכיוון שאין לי כסף, איני יכול לשבת בבית-קפה. כמו כן אין לי שום ידיד שאוכל, בשעה זו, לסור אליו. הסתובבתי סתם בחוצות, הלכתי מן השוק והגעתי אל ה"גבול", עיינתי בעתון שתלוהו זה-עתה על הלוח, ירדתי ברחוב קרל-יוהנס (הרחוב הראשי באוסלו), סטיתי והלכתי לעבר בית-העלמין, הגעתי למקום שקט, על גבעה סמוכה לכנסיה.

ישבתי לי באותו מקום, דומם מופקר לרטיבות, והרהרתי, ונמנמתי, וקפאתי מצינה. הזמן חלף. - ומה, האומנם המאמר שלי טוב הוא כפי שחשבתי? ומי יודע איזה ליקויים יתגלו בו? ושמא יזרקו אותו, פשוט, לסל? כן, יזרקוהו!? הן אפשר שסגנונו שכיח למדי, אולי אף גרוע? מנין לי שכבר עכשיו, ברגע זה, אין המאמר מוטל לו בסל-המערכת?

הבטחון-העצמי שלי התערער. זנקתי ממקומי ונחפזתי לצאת מבית-העלמין.

כשהגעתי לאַקרסבגן הבטתי בחלון-ראווה של שען ונוכחתי שהשעה היא שתים-עשרה בסך הכל. זה היה מייאש שהרי הייתי בטוח כי השעה מאוחרת יותר; כי אין כל טעם לסור אל העורך לפני שעה ארבע אחרי-הצהרים. לבי התמלא עננים-קודרים ככל שהוספתי להרהר בגורל מאמרי. מפקפק הייתי אם ייתכן היה, בכלל, שאכתוב משהו מוצלח במצב של נים-ולא-נים, מצב של קדחת. ובכן, רק השליתי את עצמי, רק לשוא טיפחתי בקרבי אשליות ורודות!

עברתי דרך אוּללבוֹלדבין והגעתי אל חלקת-שדה. אחרי-כן הסתבכתי בסמטאות צרות ומוזרות שבקרבת המנסרות, עברתי דרך גינות, ולבסוף הגעתי לכביש הראשי, שהשתרע הרחק. כאן נעצרתי והחלטתי כי עלי לשוב. המסע ייגע אותי, ולאטי, בראש מורכן, חזרתי העירה.

בדרכי נקרו לי שתי עגלות עמוסות קש; בראשן שכבו להם העגלונים וזימרו בקול; שניהם היו גלויי-ראש, סמוקי-לחי, מדושני-עונג. התקרבתי אליהם, הואיל ונדמה היה לי שהם מתאווים לפטפט עמי, להפליט איזו מלת-ידידות, איזו הלצה.

אחד העגלונים ביקש לדעת מה מכילה החבילה שבידי.

- שמיכה, אמרתי.

- ומה השעה עכשיו? - הוסיף לשאול.

- אינני יודע; אולי שלוש.

שני העגלונים פרצו בצחוק, ופנו לדרכם. בו ברגע הרגשתי באזני צליפת-שוט מכאיבה, וכובעי נפל ארצה; הבחורים לא יכלו להסתלק בטרם יתעללו בי.

לחצתי את כף ידי אל ראשי בתדהמה. לאחר שהרימותי את כובעי מן התעלה, המשכתי ללכת. בהנסהאוּזן אמר לי עובר-אורח שהשעה כבר חמש.

חמש! רצתי אל המערכת. העורך, בודאי, כבר הלך לו! עשיתי דרכי בריצה ובהליכה לסרוגין, נתקלתי בעגלות, הסתבכתי, דהרתי כמשוגע. מה גדול היה פרחדי פן אאחר! פרצתי לחדר-המדרגות, ובקפיצות עליתי על המדרגות. הקשתי בדלת.

אין תשובה.

הוא הלך! הלך! - חשבתי. - אני תופש בידית; הדלת נפתחת; אני שב ומקיש - ונכנס.

העורך יושב ליד השולחן כשפניו לעבר החלון, וכותב משהו. בשמעו את נשימותי הכבדות, הוא פונה אלי, מסתכל בי, מנענע בראשו, ואומר:

- טרם הספקתי לעיין במאמרך.
- כמובן, אדוני, אינני דוחק. שמא מחרתיים…
- נחייה ונראה. איך שהוא, הכתובת שלך בידי.

שכחתי לומר לו שכבר אין לי כתובת.

הראיון תם; קדתי ויצאתי. שוב הפעם ניעורה בי התקוה; עוד לא הכל אבוד - אדרבא, עוד ייתכן שהכל יסתדר על הצד היותר טוב! ובדמיוני ראיתי איך בית-הדין השמימי מחליט, ברגע זה, שעלי לקבל בעד המאמר שלי עשרה כתרים.

ברם, לאן אלך? היכן אשכב הלילה? אני הופך בדעתי את כל האפשרויות ושואל עצמי אל מי אוכל ללכת כדי למצוא קורת-גג, ומרוב מחשבות אני נשאר עומד במקומי… אני מסיח מדעתי את כל העולם וניצב לי כמו תורן בלבב-ימים, מרכז לגלים מתנפצים. - מוכר-עיתונים מנסה למכור לי גליון של "ויקינג". מצחיק! ולפתע אני מביט ונחרד: שוב ניצב אני לפני חנותו של זמבּ.

אני מסתלק, ובהעלימי, כמיטב יכולתי, את החבילה שבידי, אני מחיש צעדי לאורך רחוב הכנסיה. אני נבוך ומודאג פן יראני הזבן! אני עובר דרך אינגברט וחולף על-פני בנין התיאטרון, פונה לעבר המבצר, ומגיע לשפת הים.

אני מוצא לי ספסל, ויושב להרהר.

ובאמת, היכן אמצא מקום ללון בו הלילה? האם אין במלוא-תבל אפילו חור קטן אחד שבו אוכל להדחק עד הבוקר?

לחזור אל חדרי הישן לא יכולתי בגלל גאוותי; הבטחתי לצאת, ולא רציתי לבטל הבטחה זו. עצם ההרהור על כך נראה לי כבזוי, וזכר הכורסא-המתנדנדת עורר בי גיחוך.

לפתע - מתוך קשר אסוציאציות - דימיתי למצוא את עצמי בהגדהאוּגן, בחדר דו-חלוני שהתגוררתי בו אי-פעם. בצלחת, שעל השולחן, יש צלי מצויין, מעלה אד, ולחמניות; מפה צחורה כשלג פרושה, ועליה ערימת פרוסות-לחם, וכלים מוזהבים, מבריקים. והנה נפתחת הדלת, ובעלת-הבית נכנסת ומזמינה אותי לסעודה…

הזיות-שוא! - ואני משכנע את עצמי כי אלמלי אכלתי עתה - הייתי מקבל סחרחורת, והייתי אנוס לשוב ולהיאבק עם יצרי ותשוקותי הישנות. - לא, אני סולד ממזון - כך הוא טבעי שלי; נוצרתי בצורה שונה משאר הבריות; אני יצור מיוחד במינו.

מה לי לדאוג ללינת-לילה? הלילה טרם בא, ובמקרה הגרוע ביותר הרי יכול אני לישון ביער; אף כל הככר העירונית מזומנת בשבילי; עדיין הלילות חמים למדי.

הים נח לנגד עיני בדממה. האניות והארבות חרשו תלמים במים שעינם היה כעין העופרת; מארובותיהן של ספינות-הקיטור תימרו עמודי עשן, ורעש-המכונות נשמע עמום באויר הלח. שמש לא נראתה, רוח לא נשבה; האילנות לחים, הספסל שאני יושב עליו צונן וחלקלק.

הזמן חלף, ואני הייתי מהרהר, יגע מאוד ורועד מקור. הקור העביר צמרמורת בגבי. עפעפי נעצמו, ואירדם.

כשהתעוררתי, שררה אפלה מסביב; מבולבל וקפוא הייתי, נטלתי את החבילה שלי - ונסתי. תוך כדי ריצה החשתי את צעדי, טפחתי בכפי ושפשפתי את רגלי, כל זאת כדי להתחמם מעט. לבסוף הגעתי אל תחנת מכבי-האש. השעה היתה כבר תשע. אכן, עת ארוכה נמתי.

ועכשיו, מה אעשה? הרי ככלות הכל מוכרח אני למצוא לי קורת-גג! עמדתי והסתכלתי על ביתן התורני: שמא, אם אחכה להזדמנות, אצליח להתגנב לתוך הפרוזדור. זה ייתכן אולי ברגע שהתורני יפנה את פניו לעבר אחר.

אני עולה למעלה, מתוך כוונה להכנס בדברים עמו; הוא ממתין לשמוע מה רצוני.

אבל עצבי כה מעורערים עד שאינם יכולים לעמוד בפני מראה הגרזן התלוי על הקיר, שלהבו מכוון לעומתי. האימה משתיקתני, ואני נסוג אחורה. איני מוציא מפי אף מלה, ורק נוגע - מדי פעם בפעם - במצחי, כאדם המבקש להזכר במשהו. אני נמלט. בהגיעי אל קרן-הרחוב למטה שבה אלי, לראשונה, תחושת-החופש, כאילו ניצלתי מאיזו סכנה איומה, ואני ממשיך לרוץ, לרוץ.

הקור, הרעב והאימה דכאו אותי; וכך הוספתי לנוד דרך רחוב קרל-יוהן, כשאני מפליט מפי קללות שונות, ולא היה איכפת לי שדברי נשמעים באזניהם של העוברים-ושבים. כשהגעתי אל בנין הסטורגינג (בית-הנבחרים), בו ברגע שעברתי על פניה של האנדרטה הראשונה, נזכרתי לפתע פתאום בצייר אחד, אשר הצלתי אותו אי-פעם מסטירת-לחי, ואשר אחרי כן סרתי לביתו פעמים מספר. הנה אשר על כן הוספתי ללכת לטוֹרדנסקילדהדה, וכשמצאתי את הדלת אשר עליה כתוב "זכריס בּרטל" - הקשתי עליה.

הצייר הופיע בפתח; ריק של טבק ובירה נדף ממנו.

- שלום, פתחתי ואמרתי.

- ערב טוב. האם זה אתה? אך למה באת בשעה כה מאוחרת? לאור החשמל מתקבל רושם פגום בהחלט. מאז פגישתנו האחרונה ציירתי ערימת חציר, וכמו כן הוספתי צבע לאחדות מן התמונות. אבל כדאי לך להסתכל בהן לאור היום; עכשיו לא תקבל מהן שום מושג.

- אף על פי כן הראה לי, - אמרתי, וזאת למרות שלא הבינותי כלל באיזו תמונה הוא סח.

- עכשיו זה לא ייתכן! - השיב. - הכל ייראה בעיניך כצהוב… חוץ מזה, יושבת עכשיו אצלי איזו אורחת…

- כן, מובן מאליו…

ובכן איחלתי לו ליל מנוחה, והלכתי.

ועכשיו, רק מוצא אחד נותר לי: לישון ביער. אלמלי רק לא היה הקרקע כה לח, לח עד להחריד! החזקתי בשמיכתי, והתרגלתי, אט אט, אל הרעיון שאצטרך לישון בחוץ. לאחר כל הנסיונות הנואשים שעשיתי כדי למצוא לי איזו קורת-גג, כבר הגעתי למצב שבו ההכנעה והויתור נראו לי כפתרון נעים.

הלכתי אל האוניברסיטה, וראיתי, על השעון שלה, כי הגיעה כבר השעה עשר. חזרתי למרכז העיר. נעצרתי ליד חנות-מכולת מהגדהאוּגן, והתבוננתי במאכלים שהיו בחלון-הראוה. לצדה של לחמניה צרפתית שכבה לה חולדה ונמה את שנתה; לידה קערה מלאת-שומן. עת מה התבוננתי במאכלים, אך לבסוף אזרתי עוז ופניתי ללכת חיש…

אט אט, שעל אחרי שעל, עשיתי את דרכי אל חורשת עצי-התדהר העירונית. כשהגעתי, סרתי הצדה מן הדרך וישבתי לנוח. אחר-כך התחלתי לחפש פינה מתאימה שאוכל לשכב בה לישון; על תלולית קטנה ויבשה ערמתי ערימת עשבים, פתחתי את החבילה והוצאתי את השמיכה. הנדודים הטילו בי עייפות ודכדוך, ולכן שכבתי מיד ובקשתי להרדם. ברם, עת ארוכה הייתי מתהפך מצד לצד, בנסותי למצוא את צורת התנוחה הנאותה ביותר; חשתי עדיין את הכאב באזני, שהתנפחה מן הצליפה, והיה עלי להזהר שלא אשכב עליה. את הנעליים שלי, אשר חלצתי אותן, עטפתי בנייר-העטיפה של זמבּ ושמתין למראשותי.

אופל נפלא שרר בכל; והדממה היתה גדולה. ורק מלמעלה, מגבוה-גבוה, הגיעה לאזני הזמרה הנצחית, זמרת הרוח ההומיה, זמרה רחוקה, עמומה, שאין לה קץ. ומי יודע, אולי היתה זו הסימפוניה של העולמות העליונים.

- לכל הרוחות! - פרצתי לפתע בצחוק, כדי לעודד את עצמי. - הרי רק קול הינשופים הוא זה!

ומדי פעם קמתי ממקומי, ושבתי ושכבתי, והתלבטתי והתייסרתי באימה ובזעם, ורק לפנות בוקר נפלה עלי תנומה.

היום כבר האיר משהקיצותי; אפשר שכבר הגיעה שעת הצהריים. נעלתי נעלי, נטלתי את השמיכה שלי, ופניתי ללכת העירה.

השמש לא נראתה, והקור הקפיא את כל אברי; רגלי כמו התאבנו, ומעיני נזלו דמעות - אור היום סינוור אותן.

הגיעה השעה שלוש. זה מזמן שיסורי-הרעב התחילו אוכפים עלי בכל-עוז; נחלשתי יותר ויותר, וחשתי בחילה. פניתי ללכת, לאטי, אל בית-התמחוי הצבורי. ברם, לאחר שעיינתי בתפריט שהיה תלוי על הקיר, הסתלקתי באדישות. משם הלכתי אל תחנת-הרכבת.

לפתע תקפה אותי סחרחורת; התאמצתי להמשיך בדרכי. אך הרגשתי הרעה מרגע לרגע, ונאלצתי לשבת. היתה לי הרגשה שהקרקע, כאילו, רועדת תחת רגלי, או כאילו נקרע איזה עצב במוחי. נשמתי עמוקות. אפס, לא איבדתי את הכרתי, וההוכחה לכך, שהייתי מבחין ומכיר בכל אחד מידידי שהיה עובר על פני, והייתי קם ומחוה לו קידה.

מהי, איפוא, צרה נוספת זו שפקדה אותי? האם השכיבה על האדמה הלחה גרמה לכך, או שמא גרם לכך צומי הממושך? - לא, אין טעם להמשיך בחיים אשר כאלה! הגיע הזמן לשים להם קץ!

ופתאום הבריק במוחי הרעיון לקחת את השמיכה אל מרתפו של "הדוד". הרי יכול אני למשכן אותה תמורת כתר שלם, ובאותו כתר אוכל לאכול שלוש ארוחות-בוקר ולהחזיק איך-שהוא מעמד זמן מה. ולידידי הנס פאולי, בעל השמיכה, כבר אמצא תירוץ…

הייתי כבר בדרך אל המרתף, אבל נעצרתי, נענעתי בראשי, וחזרתי על עקבי.

וככל שהייתי מתרחק והולך משם, כן גדלה השמחה ששמחתי על כי התגברתי על יצרי. ההכרה כי עדיין טהור והגון הנני, הכרה זו חזקתני ונתנה לי מקום לגאווה: הרי שאני דומה לאותו קרש צחור כשלג שבין גלים מתנפצים ושברי-אניה מזוהמים! לגנוב ממונם של זרים, ויחד עמו לבלוע את הרגשת הבזיון, לזהם את הנשמה בחטא הראשון, לדעת שהנני נבל ולהכלם עקב דעתי זו על עצמי, - לא, לנצח לא! הן לזאת גם לא התכוונתי. לא חשבתי כלל על משהו בדומה לזה! ובכלל, אין אדם נתפש על הרהור-חולף, ומה גם בשעה שראשו כואב וגופו יגע לאחר נשיאה ארוכה של שמיכה זרה.

ולפתע נזכרתי בסוחר שבגרנלנדסלרט. ההלכתי אליו כדי לשמוע את תשובתו על המכתב אשר כתבתי לו? מעולם לא. אם-כן חובה עלי להזדרז וללכת; מי יודע שמא דוקא הפעם ירחמו עלי מן השמים; המעטים בעולם מקרים של מזל.

הועדתי צעדי לעבר גרנלנדסלרט.

ההתמוטטות האחרונה, עקב הצום, החלישתני עד מאוד: פסעתי לאטי, והייתי מהרהר בדברים שעתיד אני לומר לאותו סוחר. מי יודע, שמא אדם טוב הנהו; שמא שרוי הוא במצב-רוח מרומם, ויתן לי, מבלי שאבקש, כתר אחד כמפרעה על-חשבון משכורתי. קורה ודוקא אנשים מסוג זה נוטים לעשות טוב.

כדי לשוות לעצמי הופעה מכובדת ככל האפשר, הרטבתי ברוק את המקומות המשופשפים שבמכנסי, בסביבת הברך, וכמו כן טמנתי את השמיכה באיזו פינה, מאחרי ארגז. חציתי את הרחוב ונכנסתי לחנות קטנה.

ישב שם אדם שהיה מדביק פיסות-נייר.

- ברצוני לדבר עם מר כריסטי, - אמרתי.

- זה אני, - השיב האיש.

- שמי כך וכך. התכבדתי להציע לך בכתב, אדוני, את מועמדותי למשרה מסויימת, וטרם קבלתי תשובה.

הוא חזר פעם פעמיים על שם משפחתי, ולפתע התפרץ בצחוק.

- ראה נא - אמר בהוציאו את האגרת שלי מכיסו. - ראה נא והיוכח בעצמך, אדוני, היאך אתה מטפל במספרים. הרי כתבת על גבי מכתבך שנת 1848! והסוחר הוסיף לצחוק צחוק גדול.

- כן, אמנם, - השיבותי כשאני נבוך, - היה זה חוסר תשומת-לב מצדי, ברם, רק מקרה היה זה!

- אין לי אלא לענות לך כך: אני זקוק למנהל-פנקסים מומחה, - המשיך הסוחר. - אני מצטער. ואכן, כתב-ידך ברור מאוד, ומכתבך בכללו…

לא ייתכן כי אלה תהיינה מלותיו האחרונות! - ברם, הוא שב אל פיסות-הנייר שלו.

- אודה כי זהו עסק ביש, - המשכתי - אבל אדאג לכך שלא ישוב לקרות. פגם זעיר אינו צריך לגרום לזלזול במומחיותי כמנהל-חשבונות.

- אין אני מזלזל בה כל עיקר - השיב הסוחר. - מכל מקום, מבחינתי שלי היתה לאותו פגם חשיבות כל כך גדולה, עד שהחלטתי לאשר את מועמדותו של אדם אחר.

- משמע, שהמשרה כבר תפוסה?

- כן.

- רבונו של עולם! אם כך, אין לי…

- לא! אני מצטער, אך…

- שלום, - אמרתי.

מלאתי זעם עז. הלכתי ונטלתי את החבילה שלי, ובחריקת-שינים מהרתי להתרחק מאותו מקום, כשאני דוחף את עוברי-האורח בלי שום מלה של התנצלות. אדון אחד נעצר והעיר לי משהו בענין זה; צעקתי לתוך אוזנו אי-אלה מלים חסרות-פשר, תחבתי את אגרופי הקמוץ אל מתחת לחטמו, והמשכתי במרוצתי. האיש ניסה להזעיק שוטר, ואני, בשמחתי על הסיכוי להסתבך בקטטה, נעמדתי להמתין קצת; אבל שום שוטר לא הופיע.

האם נשמע כבר שכל-כך הרבה צרות תיפולנה בחלקו של אנוש אחד ויחיד? מה פתאום עלה על דעתי לכתוב את התאריך 1848? כיצד קפץ על ראשי מספר נבזי זה? - ובכן, שוב הפעם אני חש איך הרעב הופך בקרבי את המעיים כהתהפך תולעים, ומזון אין. ורק אלוהים יודע כמה זמן עוד יימשך מצב זה! ומיום ליום הולכים ונחלשים גם גופי, גם רוחי; מיום ליום אני הולך ויורד, יורד והולך! שיקרתי מבלי להסמיק, רימיתי את בעלי-דירתי העניים בכך שלא שלמתי להם שכר-דירה, ועוד רגע והייתי גונב את שמיכתו של אחר - וכל אלו בעזות-מצח, ללא נקיפת-מצפון! דומה לבי לפטריה זקנה, שככל שהיא מתרחבת הריהי נרקבת והולכת. - ויושב-בשמים מתבונן בי נותן לי לפול, לגווע, לאבוד אט-אט אבל בבטחון. ובגיהנום כבר מתרוצצים השדים ונרגזים מאד על כי עדיין לא עשיתי איזה פשע נורא, בל-ייסלח, שבעטיו אמסר לידיהם לייסרני ביסורים נצחיים!

החשתי צעדי, ולפתע נכנסתי, בלי-משים, לבית אחד מואר ומקושט בהידור רב. עליתי בקפיצה על המדרגות, כשאני מבחין, ללא כוונה מיוחדת, בכל פרט קטן שבקישוטים, בפרחים ובתבליטים. בהגיעי לקומה השניה צלצלתי בעוז במצילה. למה דוקא בקומה השניה? ולמה דוקא בפעמון הזה? - איני יודע.

את הדלת פתחה אשה צעירה, בשמלה אפורה; היא נתנה בי עין בוחנת, ואחרי-כן נדה בראשה ואמרה:

- אין לנו כלום היום. - וביקשה כבר לסגור את הדלת.

מה פתאום התחלתי לפטפט? ברם, הרי היא חשבה כי קבצן אנכי, ואף שביקשתי להתאפק, לא יכולתי להמנע מלהעמידה על הטעות שבידה. הסרתי את כובעי, קדתי, ובסבר פנים יפות - כאילו לא שמעתי את אשר אמרה - סחתי לה:

- אבקש סליחתך, גברתי, על כי צלצלתי כה בחזקה. לא ידעתי שהפעמון קולו כה רם. סבורני כי כאן גר האדון החולה, שפרסם מודעה בעתון ובה הוא מבקש אדם שיוכל לנדנד אותו בכורסא.

היא לא נעה, ומיד האמינה לאשר אמרתי; היא הבינה כי שגתה ביחס אלי.

- לא, - אמרה לבסוף - אין כאן שום חולה.

- אין כאן חולה זקן? - לנדנדו יום יום, במשך שעתיים, בשכר ארבעים אירים לשעה?

- לא.

- במקרה כזה, הרשי לי לשוב ולבקש את סליחתך, - אמרתי. - יתכן שזה בקומה הראשונה. היה ברצוני להמליץ על אדם אחד לעבודה זו, אדם שאני מעוניין מאוד לבוא לעזרו. שמי וידל יאַמבּרג.

קדתי שנית והסתלקתי. פניה של האשה הצעירה הסמיקו כאש, ובגלל מבוכתה הגדולה לא יכלה ממש לזוז, וכך עמדה והסתכלה בי ברדתי במרגות.

רוחי נרגעה, ודעתי נצטללה עלי. דבריה של הגברת "אין לנו כלום היום" עשו עלי רושם כפי שתעשה מקלחת קרה. - אהה, להיכן הגעתי! הבריות סבורים עלי שאני אחד מאותם קבצנים, שמגישים להם שיירי-מזונות ליד הדלת!

כשהגעתי למלרהדה, התעכבתי לפני פתחו של מטבח אשר נדף מתוכו ריח של צלי. כמעט שנכנסתי, אבל ברגע האחרון עצרתי בי והסתלקתי משם.

באתי לסטוֹרטוֹב, וניסיתי למצוא מקום לפוש בו, אך נסתבר כי כל הספסלים כבר היו תפוסים. "מובן מאליו, מובן מאליו" - מלמלתי ברוגזה. הוספתי לשוטט. הגעתי לשוק, ושם שתיתי מים מן המזרקה, והלכתי הלאה, כשאני משרך את רגלי היגעות, ונעצרתי ליד כל חלון שבדרכי, והתבוננתי בכל כרכרה חולפת.

ראשי קדח, רקותי הלמו בעוז; המים ששתיתי הביאו עלי יסורים.

וכך הגעתי לבית-העלמין. ישבתי, כשזרועותי נחות על ברכי וראשי השחוח נתמך בכפותי; בשבתי מכווץ ככה הוטב לי קמעה, כי הרגשת המועקה שבקיבה הוקלה קצת.

לא רחוק ממני ישב לו מישהו וחרט כתובת בלוח-אבן. לאיש היו משקפיים כחולים, והוא הזכיר לי, לפתע, איזה מכר נשכח שלי, שנזדמן לי לפגוש בו, לפני זמן מה, בבית-קפה. - אלמלי התגברתי על הבושה והלכתי לבקש את עזרתו! יש לדבר אליו בגילוי-לב, לספר לו שאני שרוי בצרה ושהגעתי עד פת-לחם! אוכל לתת לו את כרטיס-המנוי של המספרה… כן, לעזאזל, את כרטיס-המספרה! הרי הוא שוה כמעט כתר שלם! - חיש פשפשתי למצוא את המטמון הזה, ומצאתיו בעמקי כיס צדדי, בשכנותם של כמה דפי-נייר. ספרתי את ששת התלושים חזור וספור. לשם מה אני צריך אותם? האם איני יכול - אכן רעיון מוזר הוא - לגדל את זקני? וכך הן אשיג חצי-כתר, מחצית הכתר טבין ותקילין! - אמתין ואפגוש את ידידי זה בשעה שמונה בבית-הקפה.

עת ארוכה ישבתי והשתעשעתי ברעיון זה. העת נקפה. מעלי שרקה הרוח בצמרות הערמונים; היום דעך.

ואולי לא יהיה לתלושי-המספרה שום ערך בשבילו, בשביל בחור שיש לו משרה? אולי כבר מצויות בכיסו שתי חבילות גדולות של תלושים כאלה, ותלושים יותר נקיים משלי, יותר דקים משלי? מי יודע! שבתי לפשפש בכיסי, שמא אמצא בהם משהו נוסף, אך מאומה לא מצאתי. ואולי אציע לו את צוארוני? אוכל לחיות גם בלעדיו, אם רק אכפתר את מעילי עד למעלה, עד לצואר; וזאת הן עשיתי כבר, מחסרון מקטורן.

פשטתי את הצוארון - היתה זו סחבה שכיסתה את כל חזי, - ניקיתי אותו בגב שרוולי, ועטפתיו, יחד עם תלושי-המספרה, בגליון נייר לבן. אז יצאתי מבית-העלמין והועדתי פעמי לעבר בית-הקפה.

השעון שעל בנין העיריה הורה את השעה שבע. התהלכתי לפני בית-הקפה והתבוננתי ביוצאים ובבאים. לבסוף, כשהגיעה השעה שמונה בערב, הופיע בחור מטורזן ופסע לעבר בית-הקפה.

- מחצית הכתר, ידיד! - קראתי בעליזות. - וגם משכנתא קבל תקבל, - ונתתי לו את החבילה.

- אין לי - השיבני - בחיי שאין לי. והוא ניער את ארנקו לעיני. אמש שהיתי יותר מדי בנשף, וכך נותרתי ריק ומרוקן. האמינה לי שאין לי כלום!

- נו, לא נורא, דברים כאלה מתרחשים, ידידי! - השיבותי. האמנתי לו. בגלל שטות כעין זו לא היה מסתבך בכזבים; אף דימיתי לראות דמעות בעיניו הכחולות, ברגע שהחל לפשפש בכיסיו.

- סלח לי, התרוששתי לפני זמן קצר. - אמרתי.

משהתרחקתי פסיעות מספר, קרא אחרי והצביע על החבילה שלי.

- השאר אותה אצלך - אמרתי. - אני נותן לך אותה במתנה. זהו כל רכושי!

ומעוצר רחמים, אשר מלים אלה הכמירו בקרבי, ומן הנעימה הנואשת אשר נשתמעה מהן, - בכיתי.

הרוח התחזקה; העננים נהרו; קור ואפלה שררו. לאטי התהלכתי ברחוב, ובכיתי; לבי נשבר מרוב רחמים על עצמי, ואני חזרתי ומלמלתי בדמעות, שוב ושוב: - אלוהים, איזה עצב! אלוהים, איזה עצב!

חלפה שעה, שעה ארוכה, כבדה. הגעתי לטוֹרבהדה, התיישבתי על ספסל בחזיתו של בית, וניסיתי להסתתר מדי עבור מישהו בקרבתי. נעצתי מבטי-טירוף בחלונות-הראוה המוארים, בהם התנוצצו דברי-ערך וכסף. לבסוף מצאתי לי מקום לנוח בו; היה זה באיזה מחסן שבין הכנסיה ובין השוק.

לא! לא אלך הלילה אל היער - ויהיה אשר יהיה! אין זה בכוחי, ואף הדרך מה ארוכה היא. מוטב לבלות את הלילה במקום כלשהו, ואף מקום זה שאני שרוי בו עתה יכשר לכך. במקרה שהצינה תאכף עלי - אשוטט קצת סביב הכנסיה. ברירה הרי אין לי.

ישבתי במקומי בצורה הנוחה ביותר, ונרדמתי.

הרעש מסביב גוע. החנויות ננעלו, קול פעמי העוברים נשמע לעתים רחוקות יותר ויותר, והחלונות כבו אחד אחד.

פקחתי את עיני וראיתי לנגדי דמות כהה; למראה הכפתורים, שהבריקו באפלה, הבינותי כי שוטר הוא זה. ברם, בפניו לא יכולתי להבחין.

- ערב טוב! - פתח ואמר.

- ערב טוב! - השיבותיו.

נפחד ונבוך קמתי ממקומי. השוטר ניצב לעומתי ללא-ניע.

- היכן דירתך? - שאל.

מבלי לחשוב אמרתי לו, כהרגלי, את כתובת חדרי.

אבל הוא עדיין לא זז.

- האם אני עובר איזו עבירה? שאלתי בהיסוס.

- לא, השיב, - אבל מוטב שתלך הביתה; קר פה מכדי לשכב.

- נכון, קר פה.

ברכתי אותו בברכת ליל-מנוחה, והלכתי, מונהג על פי חושי, לעבר חדרי הישן. שום נפש חיה לא תבחין בי אם אתגנב למעלה; והמדרגות לא תחרוקנה, זולת העליונות.

בפתח חלצתי את נעלי, ועליתי. שררה דומיה גמורה; בקומה השניה היה שעון מתקתק לו, ותינוק התייפח חרש. חוץ מזה - הס… מצאתי בחשכה את הדלת, פתחתיה ונכנסתי החדרה. סגרתי את הדלת מאחורי דומם.

הכל נשאר כפי שהנחתיו. הוילון נגלל, והמיטה היתה חשופה. על השולחן הלבין משהו - אל-נכון הפתק שהשארתי לבעלת-הבית. משמע, שלא נכנסה לכאן מאז עזבתי את החדר. נגעתי בכתב הצחור, ומצאתי, להפתעתי, כי מכתב הוא זה. מכתב? - נטלתי אותו ונגשתי אל החלון, ובדי-עמל הצלחתי לקרוא באפלה, את הכתובת: המכתב הוא אלי! "מסתבר שזהו מכתב-התשובה של בעלת-הבית" - הרהרתי - "צו-גירוש מוחלט מן החדר!"

חרש שבתי וירדתי במדרגות, כשאני מחזיק בידי האחת את נעלי ובשניה את המכתב, ותחת זרועי את השמיכה. הריני קל כנוצה, ואני נושך את שפתי מדי הישמע איזו חריקה מן המדרגות. לבסוף אני מצליח להגיע עד למטה, ובפתח אני שב ונועל את נעלי.

לאחר רגעי מנוחה ספורים, אני יוצא לרחוב.

אני נעצר ליד פנס של גז, מניח ארצה את החבילה שלי, ואט אט, בלי חשק, הנני פותח את המעטפה.

ולפתע - אוקינוס של זוהר שוטף אותי! אנקת-ששון חנוקה מתמלטת מפי: היה זה מכתבו של העורך. הוא מודיעני שמסר את מאמרי לדפוס. "אי-אלה שיפורי-סגנון… נכתב בכשרון… יודפס מחר… עשרה כתרים".

פרצתי בצחוק, התרוצצתי וקיפצתי, ומדי פעם נעצרתי, כרעתי על ברכי, נשאתי תפילה בעינים נשואות השמימה; בצורה זאת עברו שעות אחדות.

שוטטתי בחוצות כל הלילה, כל הלילה עד אור הבוקר, ומפעם לפעם הייתי חוזר ואומר, כשאני משתגע כמעט משמחה: "נכתב בכשרון!"

אם כן, מסתבר שמאמרי הוא, במובן מסויים, יצירה נעלה, יצירה גאונית!

וכתרים - עשרה!


מבחר הספור הארופאי | הוצאת הדר 1959

קנוט המסון, 31 קנוט המסון, גדול סופריה של נורווגיה, נולד בשנת 1859 ומת בשנת 1953.
בעת שהנריק איבסן וביירנסטיגה ביירנסון, שני סופריה הגדולים של נורווגיה, עמדו כבר בערוב ימיהם, הופיע המסון, וייצג ביצירותיו הראשונות את ההתפרצות, המרידה והרעננות של הנוער.
המסון נולד למשפחת איכרים בצפון נורווגיה. היו לו שבעה אחים. האב היה אדם פרוע, נטול-מנוחה, נוטה לחיי לנדודים. שנות-נעורים קשות ועגומות עיצבו את אופיו הבודד והעז של המסון האיש והסופר. לאחר שניסה למצוא את לחמו בעבודות שונות, עזב את נורווגיה ונסע לאמריקה. שם התגורר במיניאפוליס ובשיקגו, והיה, בין היתר, כרטיסן בחשמלית-רחוב. ואולם הוא תיעב בלבו את הארץ.
בשובו לכריסטיאנה (אוסלו) ניסה, לשוא, להתפרנס מכתיבה, ואת ניסיונו זה תאר, כעבור זמן, בספרו "רעב" (1890). ספר זה זיכהו בהצלחה והמסון הוכר כסופר גדול. לאחריו כתב המסון שורה של ספרים נודעים לתהילה - "פאן", "ויקטוריה", "מסתורין", "פרשה אחרונה", "בעלי חלומות", "ברכת האדמה".
גיבורי ספריו הם על פי הרוב אנשים גדולי-נפש, בודדים, עומדים בהתנגדות או על כל פנים בריחוק מן החברה הסובבת אותם, חברה של אזרחים קטנים. יצירותיו של המסון מתארות את הטבע, היערות, האגמים, האהבה, החלומות, החיים הטהורים. המסון הוא אולי הגדול שבמשוררי הנעורים.
בסוף ימיו קנה לו אחוזה והתיישב בה, שוקד על טיפוח משקו. הוא עורר כלפי עצמו ביקורת חריפה מצד בני-ארצו על שום יחסו החיובי לנאצים. אולי נהג כן מפני שהגרמנים היו הראשונים שהכירו בגדולתו כסופר (עוד בטרם הכירו בזאת הנורווגים), ואולי היה משהו בפראותם של הגרמנים אשר דיבר אל לבו.

מקור | מבחר הספור הארופאי
בעריכת דן אורן (פנחס שדה), הוצאת הדר, 1959

| קישורים |
ספריו של קנוט המסון לקריאה/הורדה - אנגלית
ספריו של קנוט המסון שתורגמו לעברית וראו אור בהוצאת שוקן:
פאן (שוקן, 1977), ויקטוריה (שוקן, 1978), ברכת האדמה (שוקן, 1979), מסתורין (שוקן, 1980; עריכת התרגום: פנחס שדה ויותם ראובני), ברכת האדמה (שוקן, 1982).
ספרי קנוט המסון - השוואת מחירים

באתר: 20.12.2004 | עודכן: 20.12.2004